אינדי והמיינסטרים הארור
"תגיד, מה פתאום שמת המלצה על יונתן רוזן?"
השאלה הזו הגיעה אלי משלושה אנשים שונים בשבוע האחרון. הם כמובן לא רשמו את זה כתגובות בבלוג (למה בעצם?), אלא שאלו את זה באופן אישי. "הוא לגמרי מיינסטרים, זה גלגל"צ. חשבתי שהבלוג שלך הוא בלוג אינדי", היה הטיעון הנפוץ.
ולמען האמת חשבתי הרבה לפני שרשמתי אותו בהמלצות. ואני חושב שאפשר להשתמש בו כמקרה מבחן להגדרה העצמית של הבלוג הזה.
![יונתן רוזן ושרון דנון, מתוך הסרט \](http://earplugs.haoneg.com/wp-content/uploads/2008/06/yonatan-rosen-s.jpg "יונתן רוזן ושרון דנון, מתוך הסרט \")
האם יונתן רוזן ![[myspace]](/wp-content/themes/earplugs_2.0/images/myspace.gif)
הוא מיינסטרים או אינדי? המוסיקה שלו ללא ספק מתכתבת עם המיינסטרים. מה זה מתכתבת? מסמסת פעם בדקה. אבל כרגע הוא לא מוחתם, פועל באופן עצמאי בשוליים ועדיין מחכה להכרה. האם מוסיקה עצמאית שנמצאת בשוליים אך חותרת למרכז היא עדיין אינדי? האם אינדי הוא רק סטטוס ביחס למיינסטרים, או גם הגדרה אידיאלוגית או אולי אפילו סגנונית?
אז קודם כל, אני ממש לא חושב ש"מיינסטרים" זו מילה גסה. יש דברים יותר מעליבים שאפשר להגיד על מוסיקה. למשל, "בוא'נה אחי, זה נשמע כמו 'סינרגיה'". ודווקא בתור מי שמגיע מהשוליים, תמיד החזקתי בדיעה שהשוליים מגדירים את עצמם באמצעות המיינסטרים. מה גם שיש הרבה דברים יפים ומעניינים במיינסטרים – לא במקרה הבלוג הזה, חרף התמקדותו באינדי על סוגיו, כלל כבר פוסטים על נינט או שלומי שבן. אני מניח שאחת הנקודות שהכי מעניינות אותי באופן אישי היא קו התפר שבין האינדי למיינסטרים, והרגעים הקטנים בהם השניים חופפים, מנהלים דיאלוג או אפילו מעבירים שחקנים מצד לצד (מי אמר "הבילויים"?).
שנית, זה הבלוג שלי, ועם או בלי התפלפלויות על הגדרות, אני ממליץ פה על מה שמעניין אותי. וזה יכול להיות אינדי (ובדרך כלל זה גם יהיה אינדי), אבל זה יכול להיות גם הופעה של שני אמני מיינסטרים מוכרים היטב. ובמקרה הספציפי שלפנינו, גלגל"צ או לא, יונתן רוזן עניין אותי. אני חושב שהמוסיקה שלו מאוד חמודה וכיפית. אני אומנם לא יודע אם הייתי שם לב אליו אלמלא הוא היה משחק בסרט סטודנטים של חברי היקר דורון ג'רסי (משם לקוחה התמונה למעלה), שגם ביים את הקליפ החדש שלו ![[youtube]](/wp-content/themes/earplugs_2.0/images/youtube.gif)
, אבל מרגע שהכרתי אותו דווקא התחשק לי לראות אותו מופיע (וזה גם היה קורה, אלמלא לגורל היו תוכניות אחרות בשבילי ביום שלישי האחרון).
ושלישית, אני מקבל את כל ההגדרות של המונח "אינדי" – ממוסיקה לא פופולרית שמכוונת לשוליים, דרך כל סוג מוסיקה שמופק באופן עצמאי, וכלה בשם חיבה לאינדיאנה ג'ונס. אם יש מוסיקאי עצמאי שיכול להיות אריק ברמן הבא – אני יותר מאשמח להכיר אותו. ואם יש להקת אינדי שתהפוך ל"מוניקה סקס" הבאים, זה דווקא מעניין אותי (ומי יודע, אולי אלו יהיו "הדוגמניות"?). כל עוד המוסיקה מדברת אלי, לא משנה לי אם היא פונה ל-30 אנשים בפטיפון או ל-30,000 איש בניצנים.
פורמט שיא
כמה פעמים אפשר לפספס את אותה הופעה? מסתבר שהרבה. אבל רק בגלל שזה בלוג פרטי אני אייגע עכשיו בסיפורים חסרי פואנטה? לא. אני אייגע בסיפורים חסרי פואנטה בתחתית הפוסט במקום.
_________________________
"פרמטה" נקראים על שם סימון מוסיקלי המורה על הארכה בלתי מוגבלת של התו המנוגן (ראו בויקיפדיה), וכפי ששמם מעיד, חברי הלהקה אכן מגיעים מרקע קלאסי, אך בניגוד לשמם, הם לא מורחים שום תו יתר על המידה. מאוד חששתי שאני אמצא את עצמי בהופעה של להקת פרוג אנאלית של פרחי אקדמיה, מהסוג שהחל לצוץ בסוף תקופת הפרוג הקצרה (או שמא הייתה זו בועת הפרוג?) של שנות ה-2000. להקות שלגמרי פיספסו את החלק של הרוק בביטוי "רוק מתקדם", ונשארו עם מוסיקה מעצבנת ומשעממת במסווה של תיחכום. אבל לשמחתי, זה לא היה המקרה.
בלוגנרול 12.6.08
בפורום מוזיקה ישראלית ב-Ynet נפתח פתיל על בלוגי מוזיקה ישראליים. מעבר לכך שאני מופתע וגאה שהבלוג שלי, שרק הושק בתחילת השבוע, כבר זוכה להופיע ברשימה מכובדת שכזו לצד זה מסתובב של ערן דינר ועונג שבת של גיאחה, שמחתי גם להכיר בלוגים מצויינים כמו אפילו עז של יעל רגב (aka המקורית), בוא שוב לנגן הלילה של דני רוטמן, הבלוגיה ע"פ שמוליק כץ שנמצא עדיין בגרסת הרצה, ועוד. שווה ביקור.
__________________________
ועל כן, הבה נייסד עוד פינה חדשה בבלוג: בלוגנרול – מקבץ לינקים אל השכנים הוירטואליים שלי, שבניגוד לשכנים שלי בעולם האמיתי, ממש לא מתלוננים על המוזיקה:
- ב"אפילו עז" יעל הכפר סבאית מדווחת שבארבי כ"ס שנסגר לאחרונה עומד להיפתח מחדש, בשיתוף פעולה עם המנהלים לשעבר של קמלוט הרצליה. הפתיחה המחודשת ביולי המתקרב. את ההספד שהיא כתבה למקום כשנודע דבר סגירתו, אפשר למצוא כאן. ואני תוהה האם משהו דומה יקרה לקולטורה?
- אצל שמוליק כץ אפשר למצוא מניפסט ארוך אך מעורר השראה של יובל הרינג הבלתי נלאה ("לבנון", "TV Buddhas", פסטיבל פולק'לה) העוסק בצורך בעיתונות מוסיקה ישראלית רצינית. הוא מקונן על כך שבתקשורת המיינסטרים אין מקום לסצינת האינדי, אך באופן מפתיע תולה את האשם לא בתקשורת, אלא באמנים ובקהל, שלא מתייחסים לעצמם מספיק ברצינות.
(ובהקשר הזה, ומתוך מגננה, אספר שכשקידמתי את ה-Psychoval ש"הדוגמניות" וחבריהם הרימו לא מכבר, שלחתי אימייל לאחד ממבקרי המוזיקה הבכירים באחד העיתונים הגדולים בארץ, בבקשה אישית שיבוא לאירוע. את הודעתי חתמתי בצחוק במשפט "בברכת 'אסף אבידן גם ככה מקבל מלא פבליסיטי'". אותו מבקר ענה לי שהוא ישתדל להגיע, וחתם, דיי ברצינות, במשפט "בברכת 'אסף אבידן אולי מקבל מלא פבליסיטי, אבל בעיני העורכת שלי זאת עדיין אזוטריה קשה'") - שמוליק מקשר גם לוידאו שמומה העלו מההופעה של נינט בפסטיבל ג'ף באקלי בפריז.
- גיאחה מדווח שאור זובלסקי, לשעבר המתופף של "דפנה והעוגיות" (הידועים גם כ"דפנה ומשפחת זובלסקי"), מציע את אלבום הבכורה שלו, "Juviley", להורדה חופשית בבלוג שלו. מומלץ בחום רב.
הדודה עברה ניתוח פלסטי
יום ד, 11.6.08, 9:41 - |
הופעות, מדיה- |
אין תגובות
יהודה עדר יארח היום בערב בלבונטין את דני סנדרסון, שותפו לשעבר ללהקת "דודה". זה אומנם רחוק מאינדי ישראלי כמרחק "דודה" מהצלחה מסחרית, אבל מה לעשות, לסנדרסון תמיד תהיה אצלי פרוטקציה (זום זום זום, עולה הזמר מכוורת הדבורים).
השבוע היה בלבונטין ערב נויז והארדקור, הופעה אדירה של "פיסוק רחב", ערב של "3 Cohens" של אבישי כהן, אבל "TimeOut", שמרנים כתמיד, בחרו לשים פוקוס דווקא על ההופעה הלא-דורשת-יח"צון-בעליל של עדר את סנדרסון. הם שמו תמונה שתופסת לא פחות מחצי דף, ורשמו המלצה. רק עכשיו כשבאמת הסתכלתי לראות מה רשום שם, שמתי לב שהצוואר של סנדרסון נראה מוזר. ושעדר עומד בתנוחה מאוד לא אופיינית. ושסנדרסון, רחמנא ליצלן, לא מנגן על הפנדר טלקאסטר הותיקה שלו. והגרפיקאי לשעבר שבי צעק שהזוויות של האור והצל הן לא הגיוניות בעליל. ואז נפל לי האסימון שאני בכלל מכיר את התמונה הזו ממקודם:
החבר'ה ב-TimeOut חמדו לצון, מבלי למשוך לכך תשומת לב. ללא מילים. בדיחה למביני עניין (ולעזאזל עם המחלקה המשפטית שלהם, שבטח לא הייתה מתה על הסיפור אם היא הייתה יודעת). השאלה היא למה הם בחרו למקם את סנדרסון בתור ריצ'ארדס ואת עדר בתור ג'אגר – הרי במציאות, עדר היה הגיטריסט של סנדרסון ולא להיפך.
סטקטו 10.6.08
רזי בן עזר, סאונדמן מיתולוגי (וגם אח של שרון בן עזר, הלא היא פוליאנה פרנק), פתח בלוג בשם "הכל קשור". מה צפוי להיות שם? "מוזיקה, מחשבים, מולטימדיה, אינטרנט, תרבות פופולרית וגם לא כל כך", עפ"י עדות הנחתום. כרגע הוא כולל בעיקר סיפור מדהים שבן עזר סיפר כבר בימי הזוהר של פורום מוסיקה עברית בנענע (שאגב, לאחר גסיסה ממושכת הועבר השבוע למנהל חדש. מי יודע, אולי הוא יעורר אותו?). אבל בהנחה והוא יכתוב גם סיפורים חדשים שטרם סופרו, צפו לממתק אמיתי על מאחורי הקלעים של תעשיית המוסיקה האמריקאית והישראלית.
____________________________________
ימים טובים עוברים על הלייבל "אנובה": שלושה מאמניה מועמדים להשתתף בפסטיבלים נחשבים. אבל הם צריכים את עזרתכם:
"רוקפור" ו"אטליז" מועמדים להשתתף בפסטיבל Lollapalooza המפורסם (עד כמה מפורסם? עד כדי כך שה"סימפסונס" הקדישו לו פרק), והזכייה בכבוד תלויה בהצבעות גולשים. אפשר להצביע פעם אחת ביום, כל יום. זהו השלב הראשון של התחרות, שיסתיים ב-22 ליוני. אז יאללה, לעבודה: תחליטו בעד מי אתם ותצביעו. כאן מצביעים ל"רוקפור" וכאן ל"אטליז".
נועה בביוף לעומת זאת העפילה לשלב האחרון לפני הכניסה לפסטיבל CMJ הנחשב גם הוא. אפשר להצביע בשבילה כאן.
____________________________________
למען ההיסטוריה (עלק), אציין ששלשום הבלוג הושק באופן רשמי. כולם מוזמנים לחזור ולבקר בקביעות, להגיב, לספר ולשתף, להביא חברים ולעשות חיים.
מה אתה עושה סצינה?? – חלק ב'
(את חלק א', שעוסק במיפוי סצינת המוסיקה הישראלית וגורס שהמפסיד הגדול בסיפור הזה הוא הרוק-פופ הסטנדרטי, אפשר לקרוא פה)
תקציר הפרקים הקודמים: לסצינת הPאנק, המטאל, האינדי האיכותי ודומיהם יש קהל נאמן שמחפש הופעות ואירועים בסגנון, טורח להגיע אליהם ואף סוחב אליהם את חבריו. אבל רוק ופופ, החומרים שמהם עשוי המיינסטרים, נמצא בבעיה: הוא פונה לקהל רדום ופאסיבי מטבעו, שמעדיף לקבל הנחתות מקובעי טעם בתקשורת.
וכך נוצר לו אבסורד קטן: דווקא ללהקות עם פוטנציאל מסחרי גדול הכי קשה למצוא קהל. להקה שמנגנת מוסיקה שאינה פונה לקהל נישה, שיוצרת "סתם" רוקנרול פופי וקליט (ואני כותב את זה במרכאות מאחר ואינספור להקות מה"ביטלס" ועד "רדיוהד" עשו "סתם" רוקנרול), צריכה למצוא לעצמה מסלול אחר לפרוץ איתו לתודעה. או בקיצור: להקות רוק "רגילות" חייבות תמיכה של חברת תקליטים כדי להצליח. איך מגיעים לשם? אם משאירים את התשובה "עם המון מזל" מחוץ לתמונה, אנו נשארים עם הכיוונים הבאים:
סטקטו 8.6.08
הפעם – רשמים קצרים ואסוציאטיביים מהערב שהיה אתמול בפטיפון:
______________________
"RusHour", להקת קאברים ל-"Rush", בעיקר הזכירו לי למה אני לא אוהב את המקור. זו כנראה מחמאה לדיוק שלהם. יאמר לזכותם שהסולן שלהם עיצבן אותי בדיוק כפי שג'די לי הסולן של "Rush" מעצבן אותי.
______________________
"לא דובים" לקחו את הזמן בעליה לבמה, ועד שהם התחילו לנגן הפטיפון כמעט והתרוקן. חוסר הסולידריות של הקהל בערבים של כמה להקות מחרפן אותי כל פעם מחדש. בערב הלהקות שאנחנו הרמנו לפני שבוע היו לנו ארבעה חוקים ברורים:
- אף להקה לא מספרת לחבריה מי עולה מתי
- כל להקה מציגה את הלהקות שבאות אחריה
- כל להקה עולה ויורדת מהבמה במהירות הבזק, לפני שהקהל יתנדף
- כל הלהקות נשארות לכל ההופעות
זה הכל. פשוט מאוד. וזה עובד. סולידריות בין הלהקות יוצרת סולידריות אצל הקהל. אם המוסיקאים יתחילו ליישם את זה, זה יעשה לכולם רק טוב.
ההופעה, הייתה מצויינת כתמיד.
______________________
The Holdouts התגלו כשלישיית תיכוניסטים מוכשרים ומגובשים באופן מפתיע. כל אחד מהשלושה הוא וירטואוז עם סגנון וסאונד אישי וברור. ואם ככה הם מתנהלים על במה כשהם בני 17, כשהם יהיו בני 25 מיק ג'אגר יבוא אליהם לקחת שיעורים. המוסיקה הזכירה שילוב של האטמוספיריות והתחכום של "לבנון" עם הFאנקיות האנרגטית של לא פחות מאשר "Red Hot Chili Peppers" המוקדמים. הם הזכירו מעל הבמה שה-Myspace שלהם לא ממש מייצג, אז תצטרכו להאמין לי ששווה לעקוב אחריהם.
______________________
השלישיה הזו הזכירה לי שלישיה צעירה ומוכשרת אחרת שראיתי לא מזמן, "קין והבל 90210", עליהם כתבתי כאן. אולי זה פועל יוצא של הגלובליזציה והזמינות של אתרים כמו YouTube ו-eBay, ואולי זה סתם בראש שלי, אבל נראה לי שהדור הצעיר של הלהקות גדל עם יכולות מקצועיות גבוהות יותר, מבחינת סאונד, מבחינת ציוד, מבחינת טכניקה ובעיקר מבחינת שואו. זה כל כך טבעי אצלם שאין לי אלא לקנא.
המלצות לשבוע הקרוב 7.6.08
השבוע יש הכל מהכל: קצת סטודנטים בתחילת הדרך, קצת אינדי, קצת חו"ל, קצת כוכבי עבר ואפילו קצת מיינסטרים טוב.
היום בלילה, יתקיים בפטיפון ערב מעניין ![[facebook]](/wp-content/themes/earplugs_2.0/images/facebook.gif)
עם "לא דובים" (התשובה הישראלית ל-Primus), להקת "RusHour" (קאברים ל-Rush, הלא הם האבות הרוחניים של Primus) ו-"The Holdouts" (שאין לי איך לקשר אותם ל-Primus, וחבל).
ראשון ושני מוקדשים לאינדי מקומי בחינם – בראשון תתקיים הופעת חינם של "מכולת" בריף ראף, וכבר שמעתי מישהו מכנה אותם "Pavement הישראלים". הם גם מתהדרים במתופף העל עומרי הנגבי ("אטליז", "אינפקציה", רונן קינן לשעבר, וגם הבוס שלי מידי פעם, כשקוראים לי לעבוד עם HOT). ואילו בשני אבישי אפרת המקסים יופיע בחינם בפני האלכוהוליסטים של הבלום בר.
בשלישי מגיע המיינסטרים והמיינסטרים וונאבי: שלומי שבן יעשה בלבונטין את מה ששלומי שבן עושה כל כך טוב, וכל הכרטיסים המופקעים יימכרו במהרה. וקצת אחריו יונתן רוזן , אולי הכוכב הבא של גלגל"צ, יחגוג באותו מקום את הקליפ החדש שלו שביים אחי התאום הלא זהה והלא ביולוגי, דורון ג'רסי.
ברביעי, בזמן שיהודה עדר יארח בלבונטין את דני סנדרסון, שלימד אותו גיטרה והקים איתו את "דודה" האהובים עלי, סטודנטים מבית ספר Muzik יציגו מיצירותיהם בגדה השמאלית, בהנחיית אבי בללי מ"נקמת הטרקטור".
בחמישי בצהריים, סטודנטים מבית ספר אחר – "רימון" שמו, אולי שמעתם – יקיימו הופעה מפתיעה של גרסאות כיסוי ל"להיטי" רוק מתקדם. אבל באופן מפתיע לא יהיו שם רק גרסאות ל-Jethro Tull, ELP ודומיהם, אלא גם ליוצרים ישראלים (שאת חלקם אני אוהב הרבה יותר) כמו "ששת", שהוקמה ע"י שם טוב לוי בשנות השבעים. ובערב, "ננוצ'קה" שעדיין מתענגים על החומוס המקומי (אם כי שמעתי שהם נכנסו גם לטרנד של היוגורט), יופיעו שוב בלבונטין לפני שהם חוזרים ניו-יורקה.
בשישי נחים.
ובשבת – הכינו את אטמי האוזניים! אם לצטט את הקומיוניקט, "הגירסה הכבדה והמרושעת של פולקל'ה מגיעה לעיר". פסטיבל Maximum Pain הראשון יוצא לדרך עם ים של הופעות בפטיפון, כל אחת יותר רועשת ומכוסחת מהשנייה. מיטב הרכבי הנויז והPאנק יופיעו שם מהצהריים ועד שהשכנים יתלוננו. והם יתלוננו.
גולת הכותרת היא הופעה של "Trencher" הבריטיים, ובין הישראלים שירעישו אפשר למצוא את "לבנון" , "אכזבות'" , "קרוסלה" (שכבר סיקרתי בהרחבה כאן) ועוד.
(יובל הרינג, מארגן האירוע, מסיים את הקומיוניקט במילים הבאות: "אירוע זה הוא עוד אירוע איכותי של חבורת דג במים ששומרים על רמת קוליות סבירה בשביל כולם. תתמכו בסצנה המקומית שלכם ! צאו מהבית ובואו להופעות, תקנו וינילים, שתו בירה ותכירו אנשים!")
__________________________________________
עדכון: מסתבר שבשישי לא נחים. בשישי בצהריים קופצים לאוזן השלישית לשמוע את "GeishaNo" המצוינים בהופעת חינם לכבוד יום שישי ה-13. ובערב אפשר לתפוס את "Midnight Peacocks" עם תומר יוסף ו"זק"א" .
(פיספסתי משהו? אתם מוזמנים להוסיף המלצות משלכם בתגובות)
חג לעומר
"I thought I got you where I want you
I guess I was wrong"
ככה, בשלווה, לקוניות, אנדרסטייטמנט ופשטות, עומר לשם מתאר את החיים שלו. לא תשמעו אותו נקרע, לא תראו אותו מתחנן, או מצטער, או מקווה שהדברים היו יכולים להיות אחרת. הוא כאילו משקיף מהצד, לא מתוך חוסר אונים, אלא מתוך השלמה עם המציאות שמתנהלת לפי החוקים שלה. ככה עומר לשם תיאר את החיים שלו, ושלי, אתמול בהשקת אלבום הבכורה שלו ב"תמונע". אני מניח שלא היה לו מושג שהוא תיאר באופן מדוייק את מה שעבר לי בראש אתמול, בעקבות הודעת סמס מתסכלת (עצתי לעצמי לפעם הבאה: מי שלא יפתח סמסים באמצע הופעות, לא יפתח ציפיות וירסק אותן לסירוגין).
והקול של עומר, בהתאם, לא נוסק לגבהים ולא יורד לתהומות. זה קול קטן ופשוט, הוא נשאר במקום, ישיר, עדין וחם, בסופי הברות שומעים אצלו יותר אוויר מאשר קול. הוא לא זמר גדול, הוא גם לא תמיד מדייק בשירה שלו, אבל הוא מפצה על זה באפס פוזה, ובכנות גדולה. חמוש בגיטרה אקוסטית ומפוחית סטייל דילן, הוא מגיש את שיריו בעיבוד פשוטים, עוטפים ואפקטיביים. הלהקה שלו שומרת על פרופיל נמוך, לא תמצאו שם מוסיקאים שיפילו אתכם (למעט המתופף המצוין רועי ברוש, שעוזב בקרוב ללונדון כדי להצטרף ל-"Ozric Tentacles" האגדיים, לא פחות). על חלקם אפילו נראה שהם מרגישים לא בנוח על הבמה. אבל זה עובד.
כמצופה מהופעה חגיגית של השקת אלבום בכורה, זו הייתה הופעה ארוכה במיוחד (שעה וחצי, לא פחות מ-20 שירים), מרובת גרסאות כיסוי (לג'וני קאש, ניל יאנג ו… רדיוהד!), ומשופעת בנגנים אורחים: עידן רבינוביץ' הפתיע על פסנתר דווקא, ועל לאפ-סטיל גיטאר (גיטרה ששוכבת על הברכיים שמנוגנת עם סלייד), אודי שהרבני חיצרר בחצוצרה, וטל גינוסר, המורה לקולנוע לשעבר של לשם, שיחק אותה על סקסופון, כולל כובע האחים-בלוזי וכל הג'אז הזה.
המוסיקה של עומר מאוד נוגעת בי, ולא רק כי אנו מכירים אישית ומגיעים מרקע דומה (שנינו למדנו קולנוע, נעלמנו בחו"ל לתקופה, עברנו להתמקד במוסיקה, התלהבנו מרוק מתקדם והמשכנו הלאה לדברים אחרים). אבל שעה וחצי ממנה זה קצת הרבה. זו אומנם תמורה הולמת למחיר הגבוה של הכרטיס (60 ש"ח, פלוס עוד 30 ש"ח על האלבום – קצת מקומם בהתחשב בכך שבהשקות של עמית ארז ו"אטליז", שניהם מעט יותר מוכרים מלשם, 60 ש"ח הקנו גם כניסה להופעה וגם את הדיסק), אבל זה קצת מעייף. מצד שני, להתלונן על מוסיקה מצויינת שמגיעה בכמות מופרזת זה לגמרי צרות של עשירים. ואנחנו הרווחנו עוד אלבום מקסים בסצינת הפולק המקומית.
מה אתה עושה סצינה??
מידי פעם יוצא לי להתייחס בבלוג הזה למה שמכונה "הסצינה". אבל ביננו, זו לא סצינה, אלא חתיכת סרט. וכמו כל סרט, הוא לא מורכב מסצינה אחת, אלא מסצינות שונות שמתחברות זו לזו, וביחד יוצרות את הדבר החמקמק הזה שנקרא "שוליים ישראליים". וחשוב להבהיר: הביטוי "סצינה" אינו שווה ערך ל"ז'אנר". לא מדובר דווקא בחלוקה לסגנונות מוסיקליים (אם כי לפעמים יש חפיפה בין השניים), אלא יותר לסוגי קהל, שנמשך לסוג אירוע מסויים כמו פרפר לאור, או כמו פרפר לילה לאור הקלוש בשירותים של מועדון אפל.
אם נתעלם מהסצינה האלקטרונית הענקית ומהסצינה השחורה, שאינן רלוונטיות כל כך לבלוג הזה, נישאר עם הסצינות העיקריות הבאות (יש מסקנה מפתיעה בסוף, כדאי להמשיך):
