על גייז ועל די-ג'ייז
יום ג, 9.6.09, 7:12 
העיר הלבנה התקשטה לה בורוד. החודש הזה הוא חודש הגאווה – מידי יום יש אירוע של קהילת הלהב"ט (שזה לסביות-הומואים-בי-טראנס, למען המאותגרים מגדרית בין הקוראים), בין אם זה מסיבה, פאנל, הרצאה, הקרנת סרטים, הצגת תיאטרון, הופעה או מצעד הגאווה שיתקיים ביום שישי הזה. מבט חטוף בתוכניית חודש הגאווה מעלה שאלה בלתי נמנעת: האם יתכן שכשכל החבר'ה יצאו מהארון, הם השאירו שם את הטעם המוזיקלי שלהם?
זה לא שאין אירועי מוזיקה – יש, והרבה. פשוט רובם נראים כמו שכפול האחד של השני: פה יש מסיבה עם די-ג'יי ג'יהאד, די-ג'יי יוהאן סבסטיאן באך ו-די-ג'יי Kayfabe, שם יש מחווה למיסי אליוט עם די-ג'יי Yogo, באומן מארחים די-ג'ייז מהארץ ומחו"ל, ב-TLV יש הופעה של מיכל אמדורסקי שתלווה ב(ניחשתם נכון)סט של די-ג'יי ארז שטרית. וכך זה נמשך ונמשך – עוד די-ג'יי ועוד די-ג'יי, ואולי כולם שונים וכולם טובים, אבל כשיש רק אותם, זה כבר צורם לאוזן.
אחרי כל מצעד גאווה, הומואים רבים, ואני בינהם, מתרעמים על כך שמה שרואים מהמצעד בעיתון זה דווקא את שני הדראג קווינז הערומים על המשאית ולא את אלפי האנשים בג'ינס וטי-שירט שצועדים לידם. אין לי בעיה עם החבר'ה הצבעוניים יותר, אבל זה בכל זאת מעצבן, כי יש במצעד הרבה גוונים של ורוד, וחלק מיופיה וכוחה של הקהילה נעוץ בהבלטת הרבגוניות וחגיגת השוֹנוּת. מארגני חודש הגאווה השכילו להבליט את זה רוב הזמן – יש בתוכנייה אירועים צבעוניים לצד אירועים אינטלקטואלים, אירועים אמנותיים לצד אירועים הגותיים, אירועים לצעירים ואירועים למבוגרים, אירועים לגברים ואירועים לנשים, אירועים לזוגות ואירועים לרווקים ואפילו אירועים לדובים ואירועים ללא דובים. אבל כשזה מגיע למוזיקה – פתאום כל השוני נעלם, ואנו נשארים עם קול אחד.
ומה הקול הזה אומר? שגייז שומעים רק די-ג'ייז. אלא שגייז לא שומעים רק די-ג'ייז. גייז שומעים גם שוגייז (לעזאזל, המשפט הזה יצא מסובך מהצפוי). והם שומעים גם פוסט רוק וPאנק ומטאל וניו ווייב וFאנק ואלטרנטיב ולואו-פיי ואלקטרוני ופולק ואקספרמינטלי וסול וסינגר-סונגרייטרים ופרגרסיב ורוקנרול וכל מוזיקה אחרת שמתנגנת תחת השמש (המילה "תחת" מובאת כאן במשמעותה הלא מינית, ועם השמש הסליחה). והם לא רק שומעים את המוזיקה הזאת – חלקם גם יוצר אותה.
אז נכון, בהפנינג בגן מאיר לפני מצעד הגאווה יופיעו שים אדרי, ידועה בציבור, Siren, טרנטינה ודורון מדלי (אל דאגה, יהיו איתם גם די-ג'ייז), אבל הם בגדר היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. יש כמה וכמה יוצרים בחוגי האינדי שחובבים את בני מינם, וגם שרים על זה בשלל סגנונות ובכשרון רב, אבל את רובם אף אחד לא ישמע במסגרת חודש הגאווה. ואולי האשמה היא בכלל באמנים – אולי היה נסיון לארגן הופעות, שנתקל בחוסר שיתוף פעולה. זה לא משנה – התוצאה היא אותה התוצאה: אירועי חודש הגאווה יוצרים רושם שגייז ומוזיקה לא נפגשו מעולם, אפילו לא לסטוץ, וזה בעייתי: אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל בסביבתי הקרובה לאנשים אין בעיה לקבל אנשים שנמשכים לבני מינם, אבל קשה להם מאוד עם אנשים שלא שומעים מוזיקה.
תגיות: DJ, siren, דורון מדלי, חודש הגאווה, טרנטינה, ידועה בציבור, להט"ב, מצעד הגאווה, משהו אישי, שים אדרי