על גייז ועל די-ג'ייז
יום ג, 9.6.09, 7:12 
העיר הלבנה התקשטה לה בורוד. החודש הזה הוא חודש הגאווה – מידי יום יש אירוע של קהילת הלהב"ט (שזה לסביות-הומואים-בי-טראנס, למען המאותגרים מגדרית בין הקוראים), בין אם זה מסיבה, פאנל, הרצאה, הקרנת סרטים, הצגת תיאטרון, הופעה או מצעד הגאווה שיתקיים ביום שישי הזה. מבט חטוף בתוכניית חודש הגאווה מעלה שאלה בלתי נמנעת: האם יתכן שכשכל החבר'ה יצאו מהארון, הם השאירו שם את הטעם המוזיקלי שלהם?
זה לא שאין אירועי מוזיקה – יש, והרבה. פשוט רובם נראים כמו שכפול האחד של השני: פה יש מסיבה עם די-ג'יי ג'יהאד, די-ג'יי יוהאן סבסטיאן באך ו-די-ג'יי Kayfabe, שם יש מחווה למיסי אליוט עם די-ג'יי Yogo, באומן מארחים די-ג'ייז מהארץ ומחו"ל, ב-TLV יש הופעה של מיכל אמדורסקי שתלווה ב(ניחשתם נכון)סט של די-ג'יי ארז שטרית. וכך זה נמשך ונמשך – עוד די-ג'יי ועוד די-ג'יי, ואולי כולם שונים וכולם טובים, אבל כשיש רק אותם, זה כבר צורם לאוזן.
אחרי כל מצעד גאווה, הומואים רבים, ואני בינהם, מתרעמים על כך שמה שרואים מהמצעד בעיתון זה דווקא את שני הדראג קווינז הערומים על המשאית ולא את אלפי האנשים בג'ינס וטי-שירט שצועדים לידם. אין לי בעיה עם החבר'ה הצבעוניים יותר, אבל זה בכל זאת מעצבן, כי יש במצעד הרבה גוונים של ורוד, וחלק מיופיה וכוחה של הקהילה נעוץ בהבלטת הרבגוניות וחגיגת השוֹנוּת. מארגני חודש הגאווה השכילו להבליט את זה רוב הזמן – יש בתוכנייה אירועים צבעוניים לצד אירועים אינטלקטואלים, אירועים אמנותיים לצד אירועים הגותיים, אירועים לצעירים ואירועים למבוגרים, אירועים לגברים ואירועים לנשים, אירועים לזוגות ואירועים לרווקים ואפילו אירועים לדובים ואירועים ללא דובים. אבל כשזה מגיע למוזיקה – פתאום כל השוני נעלם, ואנו נשארים עם קול אחד.
ומה הקול הזה אומר? שגייז שומעים רק די-ג'ייז. אלא שגייז לא שומעים רק די-ג'ייז. גייז שומעים גם שוגייז (לעזאזל, המשפט הזה יצא מסובך מהצפוי). והם שומעים גם פוסט רוק וPאנק ומטאל וניו ווייב וFאנק ואלטרנטיב ולואו-פיי ואלקטרוני ופולק ואקספרמינטלי וסול וסינגר-סונגרייטרים ופרגרסיב ורוקנרול וכל מוזיקה אחרת שמתנגנת תחת השמש (המילה "תחת" מובאת כאן במשמעותה הלא מינית, ועם השמש הסליחה). והם לא רק שומעים את המוזיקה הזאת – חלקם גם יוצר אותה.
אז נכון, בהפנינג בגן מאיר לפני מצעד הגאווה יופיעו שים אדרי, ידועה בציבור, Siren, טרנטינה ודורון מדלי (אל דאגה, יהיו איתם גם די-ג'ייז), אבל הם בגדר היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. יש כמה וכמה יוצרים בחוגי האינדי שחובבים את בני מינם, וגם שרים על זה בשלל סגנונות ובכשרון רב, אבל את רובם אף אחד לא ישמע במסגרת חודש הגאווה. ואולי האשמה היא בכלל באמנים – אולי היה נסיון לארגן הופעות, שנתקל בחוסר שיתוף פעולה. זה לא משנה – התוצאה היא אותה התוצאה: אירועי חודש הגאווה יוצרים רושם שגייז ומוזיקה לא נפגשו מעולם, אפילו לא לסטוץ, וזה בעייתי: אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל בסביבתי הקרובה לאנשים אין בעיה לקבל אנשים שנמשכים לבני מינם, אבל קשה להם מאוד עם אנשים שלא שומעים מוזיקה.
תגיות: DJ, siren, דורון מדלי, חודש הגאווה, טרנטינה, ידועה בציבור, להט"ב, מצעד הגאווה, משהו אישי, שים אדרי
...ובאותו עניין:
- לזרבוי משתלט על העולם! - בשבוע שעבר התחלתי לשקול לפתח אגו. אולי אפילו אגו טריפ. לרגע היה נדמה לי שאני משתלט על התקשורת הישראל...
- אוזניים אטומות לרווחה - לפני שלוש שנים ניגשתי לסדר קצת את התיקיות שהצטברו לי על המחשב, וחשכו אוזניי: גיליתי שהצטברו בהן יותר...
- שלום, אני נוסעת - שלום, הגעתם לבלוג אטמי אוזניים. אני נמצא בחופשה בחו"ל. בבקשה תשאירו את טוקבקכם לאחר הקליפ. כבר שלוש ...
- דרוש: עוזר-בלוגר - בשבועות הקרובות הבלוג עומד, כנראה, לעבור לאש קטנה. גם בימים שבשגרה הזמן נוזל לי מבין האצבעות, בין הנ...
- חזרת כוברת - לטובת כל מי שתהה לאן נעלם בלוג המוזיקה שהיה פה פעם, אתם יודעים, זה שהיה בו קצת יותר תוכן מאשר חלוקות...
תחושת רדיפה? לדעתי זה תמיד היה ברור שיש גייז בתחום המוזיקה…
ולא רק דיגייז
אפילו לפני 20 שנה היה בארץ הקטנה שלנו אינדי פופ גיי http://www.youtube.com/watch?v=Fq3jN0ZYz64
(נוער שוליים זה אינדי?)
קיימת סטיגמה מאוד ברורה לגבי ההעדפות המוסיקליות של קהילת הלהב"ט. תמיד מסתמן שאלו מסתכמות בדי-ג'יי כלשהו, עוד די-ג'יי אחד, כמה מאות אחרים וכמה זמרי דאנס-פופ מתועש שהמוסיקה בו היא שחקן משנה לצד השואו.
עד קריאת מילותיך אלו מעולם לא חשבתי כמה זה סותר את מה שאני מכיר מקרוב (הרי כמה מחברי הטובים וכו').
זה לא עניין של סטיגמה, פשוט לרוב המכריע של האנשים אין טעם מוזיקלי משלהם. זה ככה עם כולם,לא רק אצל ההומואים, וחבל.
מצעד הגאווה התל אביבי הפך מזמן למסיבה ותו לא שההקשר בינה לבין מטרתו המקורית התרופפה. אין כיום הבדל בינו לבין מצעד האהבה למשל, וחלק גדול מהצועדים אינם שייכים לקהילה אלא באו כי "שמענו שיש מסיבה". זאת בניגוד למצעד הירושלמי שכן יש לו משמעות חשובה בעצם הצעידה בו – מן הסתם בגלל ההבדל בקבלת אוכלוסיית הגייז בירושלים לבין בתל אביב.
יכול להיות שהמוזיקה פשוט משקפת את זה (וחבל).
ומה הבעיה בדיוק עם אנשים שלא שומעים מוסיקה? אתה אוהב, בנוסף לקולנוע וספרות, גם בלט, פנטומימה, עבודות מיצב? מיצג? מחול מודרני? שירה? תיאטרון?.. יש אנשים שלא מתעניינים בתחומי אמנות ספציפיים, או באמנות בכלל, וזה ממש בסדר גמור.
חוץ מזה, אתה הומו?! אני בשוק אני בהלם
שים אדרי ודורון מדלי הם דוגמאות לאמנים שלא מייצגים סטריאוטיפים הומוסקסואלים? תבדוק שוב
לגבי "האם היה נסיון לאגד מוזיקאים הומואים ולסביות להופיע" – זה נשמע לך כמו רעיון טוב?
כמוזיקאי, היית רוצה להיות מוזמן לאירוע כזה רק בשל היותך גיי, ושדרך הפילטר הזה יקשיבו למוזיקה שלך?
אני לא בטוח. כלומר, בודאי היית שמח שהמוזיקה שלך תקבל במה, אבל זה קצת מוציא אותה מהקונטקסט המקורי שלה, לא?
ולגבי טעם הקהל ההומואי, זה באמת קצת צורם (טוב, לי זה פחות מפריע, כי אינני גיי) שארועים שנועדו לגייז נוטים לעיתים קרובות מדי להגשים את הסטריאוטיפים הסליזיים ביותר לגבי טעם הקהל שלהם (קלאב-האוס ואירוויזיון)
נוצרת בעיה כשמנסים לאגד תרבותית אנשים, שהמשותף ביניהם הוא רק נטייתם המינית.
אז מה בא קודם – טעם-הקהל הקלוקל, או התכתיבים התרבותיים שהביאו אותו לטעם הזה?
ברור שהתכתיבים.
בוריס, נסיונך המרומז לקטלג את לזר כאוהב ספרות שערוריתי לגמרי!
אלפי אוהבי ספרות זועמים מתארגנים ברגעים אלו להפגנות ענק במטרה להקיא מקרבם את המתחזה שאינו קורא אף כותר שלא נוגע לביטלס, מונטי פייטון ואולי פרנק זאפה (רק אולי).
ואני קוראת: יאוגדו לאלתר המוזיקאים שקוראים!
דנסקי – כל מי שמוזמן לארוע כזה מוזמן בשל היותו גיי, זו מטרת הארוע וזו הסיבה שאנשים משתתפים בו. הבחירה נתונה בידי הקהל אם לשמוע את המוסיקה דרך רמקול או דרך פילטר ובידי המוסיקאי אם להשמיע אותה כך או כך.
כל ההומואים הולכים לים!
בוריס הסובייטי – ברור שאני אוהב הכל, אבל זה בגלל שאני מושלם. וברצינות, הבעיה היא עם ההכללה שנגזרת מהעניין, ולא עם פרטים ספציפיים. אם אירועי הגאווה נועדו להציג את פניה הרבים של הקהילה וכך לשפר את מעמדה בקרב הציבור הרחב, הרי שמבחינה מוזיקלית אנו כושלים בכך.
חוץ מזה, אחותך הומו.
droriko – אני אוהב את הנטייה שלך להגיב לדברים שלא כתבתי.
דנסקי – האם היית כותב את אותה ההודעה על פסטיבל Mother למוזיקה נשית שבדיוק הסתיים, או על פסטיבל אישָרַה שהיה לפני כמה חודשים? או על אירוע שמאגד מוזיקאים שתומכים בזכויות בעלי חיים? או מתנגדים למלחמה? ומה עם פסטיבל מוזיקה יהודית או ישראלית שמתקיים בחו"ל? גם אליו היית מתנגד וחושב שזה רעיון רע שיוצר "פילטר" שמנתק את המוזיקה "מהקוטנקסט המקורי שלה"?
אתה אולי לא מודע לזה, אבל הודעתך כוללת הומופוביה לטנטית מהזן שמרתיע אותי ביותר – הזן ההו-כה-ליברלי. האנשים שאומרים "תהיו הומואים וכל זה, רק אל תנפנפו בזה, לא אכפת לי מה אתם עושים בחדרי חדרים" גרועים בעיני מאלה שאומרים "הומואים זה מגעיל אותי".
יש הרבה מרכיבים בזהות של כל אחד מאיתנו, החל בזהות המגדרית שלנו וכלה בטעם שלנו (הולנדר, זה בשבילך) בספרות. הנסיון לטעון שחלק מהמרכיבים הם ראויים לציון בפומבי וחלק מוטב להצניע הוא לא פחות מדיכוי.
מעבר למניפסטים, באופן אישי – הדוגמניות בה הייתי חבר הייתה להקה ששניים מתוך ארבעת חבריה היו הומואים, וחלק מהשירים שלנו עסקו מטבע הדברים גם בחוויות הומוסקסואליות. אפילו בגיליאם הפרוגית והלכאורה שכלתנית לחלוטין, יש קטע אחד שנכתב בעקבות מערכת יחסים הומוסקסואלית, וקטע נוסף שבו שלושה מחברי הלהקה הגבריים למדי שרים בגוף נקבי ("אני רוצַה", תציץ ביוטיוב), כמחווה קווירית לשיר Mi Dimandas של להקת Charming Hostess הקווירית בפני עצמה.
אז לשאלתך, לא, זה לא היה מנתק את המוזיקה מהקונטקסט המקורי שלה, וממש הייתי שמח להשתתף בפרוייקט כזה.
אני הומו!! פויה לזר בוי!! אתה בעצמך הומוספייאנס!!!
ומי עכשיו מגיב לדברים שהשני לא כתב?
מתי טענתי שמותר להיות הומואים כל עוד לא מנפנפים בזה?
זו בכלל לא היתה רוח הדברים.
ההתאגדות של הקהילה מבורכת בעיני, ואני לא יוצא נגד עצם קיומה, אלא, כמוך, נגד ההכללות הגסות לגבי טעם הקהל.
אני לא חושב שראוי להניח שיש לגייז טעם משותף במוזיקה, זאת ועוד – אם אתה גיי, זה לא אומר שהקהל הגיי יאהב את המוזיקה שלך.
פסטיבלים "יעודיים" או "קהילתיים" מתקיימים למכביר, ואני מבין את הסיבות. הצורך לקדם רעיונות (פוליטיים, אידאולגיים) ולאגד יחדיו אנשים שרוצים להשתייך לאותה קהילה.
אבל אם במוזיקה עסקינן, אז כמוזיקאי, נדמה לי שיש בעיה עם הקונספט.
אני יכול בקלות לדמיין מוזיקאית שהוזמנה להופיע בפסטיבל אישָרַה, והחליטה לוותר על ההזמנה כי למרות ההזדמנות להשתתף, ובכך להעצים נשים ויצירה נשית, היא רוצה שהסיבה היחידה שמזמינים אותה לפסטיבל תהיה איכות המוזיקה, והתאמתה לליין-אפ.
כלומר, האינדיבידואליזם שבה גובר על הרצון שלה להיות מוגדרת על ידי השתיכותה למין מסויים, וזאת מפני שהמוזיקה שלה, בעיניה, מגדירה אותה קודם כל כמוזיקאית, ורק אחר כך כאשה.
(הסתבכתי עם הומו, עכשיו אני מסתבך עם נשים, חברה שלי תכה אותי)
הרבה מוזיקאים משתתפים בפסטיבלים "פוליטיים" לאו דווקא בגלל הזדהות מובהקת עם הרעיון, אלא תכל'ס, בשביל להחשף ליותר קהל.
אם יזמינו אותי להשתתף באירוע נגד הכיבוש, למשל, זה ייצור אצלי קונפליקט. כי אף על פי שאני מגדיר את עצמי כשמאלני, ומתנגד לכיבוש, אני עצמי אינני אקטיביסט, והמוזיקה שלי לא עוסקת בנושאים פוליטיים.
אז אם מטרת האירוע היא גיוס כספים לעמותה כזו או אחרת, ואתה מאמין שהנוכחות שלך שם תמשוך קהל – הגיוני שתשתתף.
אבל אם המטרה היא לקדם רעיון כלשהו, אז לדעתי כדאי ש-
א. המוזיקה שלך תתיחס לרעיון הזה באופן פחות מעקיף
ב. אתה תרגיש שחשוב לך לקדם את הנושא, ותוכל לגבות את מעשיך במילים.
אחרת אתה שם את המוזיקה במקום לא כנה.
קוראים לי דן, ויש לי בעיה עם השתייכות לקבוצות.
לקִישוּשָלוֹש: זה לא נכון. במצעד הגאווה הראשון נערכה הופעה של גידי גוב, באחד הבאים של ירמי קפלן ודנה ברגר. האמנים המופיעים הם לאו דווקא חברי הקהילה, כפי שחלק ניכר מהצועדים אינם גייז בהכרח.
אהבתי את המשפט האחרון, שהזכיר לי שבאמת יש לי בעיה עם אנשים שלא שומעים מוסיקה או שהמוסיקה לא נמצאת במרכז עולמם. וזה לא בסדר מצידי להיות כזה גזען, ולכן אני מצהיר בטוקבק הזה, שאני אשתדל להיות יותר סובלני עבור האוכלוסייה שלא חושבת שמוסיקה היא דבר כל כך חשוב. גם הם בני אדם, אחרי הכל.
מצעד הגאווה זה להומואים!
הו, תודה רבה.
לפני כמה חודשים הלכתי למסיבה בברזילי שניגן בה עופר נחשון. חיכיתי למסיבה הזו, סוג של סגירת מעגל. סה"כ גדלתי על התכניות שלו. לא משנה שעכשיו אני שומע דברים אחרים לגמרי, אבל בכל זאת, דע את שורשיך. אז באתי. כתבתי על זה בהרחבה כאן:
http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-1722-285-24981286,00.html
בגדול, אנשים היו שם אחד על השני, דיברו במילים כמו "מהממת", "מאלפת", "אויש" ו"תנוחי", והיו הכי מוחצנים שאפשר. אין לי בעיה עם הומואים, באמת. גם עם סטרייטים אין לי בעיה. אני אחד כזה בעצמי. יש לי בעיה עם מוחצנות. הייתי בכמות מסיבות גדולה מאוד, לא גיי פרנדלי ולא סטרייט פרנדלי – סתם מוסיקה בווליום גבוה ואנשים באים לרקוד וגם רחמנא ליצלן לשמוע מוסיקה חדשה ומעניינת. ומעולם לא ראיתי כל כך הרבה זוגות עולים אחד על השני כאילו אין מחר וכאילו אין עוד אנשים. ואולי זה היה בגלל שהיו עוד אנשים. זה עבר את גבול הסליזי, זה אשכרה נראה כאילו תכף אלי ישי מגיע ויהיה אסור להתנשק בפומבי. אין לכם בית?! טוב, לפחות את הזיונים הם שמרו לשירותים.
אני עם דנסקי.
עכשיו כשעבר ההייפ סביב הפוסט, אני לא יכולה להתאפק יותר:
לזרבוי צדק כשטען שטענתו של דנסקי היא "הו-כה-ליברלית", אבל שגה לחלוטין בפרשנות אותה ליברליות מושמצת.
הליברליות אינה טמונה בהומופוביה לטנטית שכמובן נעדרת לחלוטין מהפוסט, אבל בנטיה החמורה לא פחות לחשוב כי ניתן להפריד את המימד הפוליטי מהמימד האומנותי,ואת אלו מהמימד מהמיני. עמדה כזו אופינית לאדם שלא חווה דיכוי או דחייה, על כל רבדי אישיותו, בשל אי התאמה במימד אחד בלבד (למשל היותו הומוסקסואל בחברה הטרוסקסואלית, או ערבי בחברה יהודית או אשה בחברה גברית) ועל כן יכול להמשיך לחשוב כי ניתן להעריך את המוזיקה ב"טהרתה" ללא דעות הקודמות לשמיעה עצמה. מה לגבי מי שנתקל בתקרת זכוכית כזו או אחרת? האם השתיכות לתנועת מחאה מפורשת אינה פלטפורמה מתבקשת על מנת לנפצה?
אכן, לא כל אמן/ית רוצה להשתייך במובהק לאג'נדה כשלהי, וזו היא כמובן זכותה/ו, אך בחירה כזו חייבת להשאר בחירה אישית, ולא ציווי מוסרי אובייקטיבי (או לטעמי- בלתי מוסרי) כפי שאתה מציע (ועוד בחרת למי להציע..).
הזהר דנסקי, והזהרו גם אתם ילדים, ממלכודותיה הנוראות של ההגמוניה.
צ'ייקובסקי גם היה הומו