הבועה
יום ה, 26.2.09, 10:13 
לקח לי זמן, אבל סוף סוף ראיתי את "חייב לזוז", הסרט הדוקומנטרי שמתאר את תהליך הפיכתו של אהוד בנאי מאלמוני (שלא לומר תמהוני) לעמוד תווך במוזיקה הישראלית. קשה להאשים אותי בחיבה יתרה לבנאי (ותעיד על כך הביקורת שכתבתי עליו במעריב), אבל הסרט עליו ועל הפליטים, שביים בכשרון אבידע ליבני, ריתק וריגש אותי. סליחה, אני אדייק: ככל שעוברים הימים אני מבין שהסרט הזה מילא אותי בהשראה ונתן לי פרספקטיבה על לא מעט דברים. ואני לא מתכוון לבנאי ולשנות השמונים – אלא למוזיקת השוליים של 2009.
באופן מפתיע, הסרט מתמקד בשלב הבקיעה מהבֶּיצה והיציאה מהבִּיצה, כשאהוד עוד לא היה אַהוּד במיוחד על אף אחד, והוא מצליח להחיות את התקופה באופן נהדר ותלת מימדי, בלי צורך להרכיב משקפיים מיוחדים. מסתבר שהאינדי של ימינו לא המציא את המונח "בועה" – בנאי, יוסי אלפנט וז'אן ז'אק גולדברג היו הבועה של שנות השמונים. עובד אפרת תיאר זאת במשפט שאני שומע לא מעט על הסצינה של 2009 – האנשים על הבמה והאנשים בקהל היו אותם 15 איש שפשוט החליפו בינהם תפקידים כל הזמן.
מצד אחד זה סיפור מאוד קטן וקודר – מוזיקאי הסתובב במשך כמעט עשור עם שירים שאף אחד לא רצה לגעת בהם, לקח לו המון זמן להתברג אל תוך הסצינה האלטרנטיבית המצ'וקמקת, גם כשהוא כבר הצליח בזה הוא עדיין הופיע מול 20 איש, וכשהוא סוף סוף הוחתם אלבום הבכורה שלו היה כשלון, והוא ושותפו לעשייה נפרדו. אבל מצד שני יש שם בין השורות סיפור אדיר ומלא תקווה – כמעט כל המרואיינים בסרט, שבזמנו היו דמויות אנונימיות למדי מהשוליים הקיקיוניים של הפינגווין, הם כיום מנותני הטון של המוזיקה הישראלית. וזה מה שכל כך הימם אותי בסרט הזה.
אנחנו עוד לא יודעים את זה, אבל יתכן שברגעים אלו ממש אנחנו מסתובבים ליד האהוד בנאים והרמי פורטיסים ואולי גם ליד היוסי אלפנטים (טפו טפו) של העתיד. אנחנו רואים אותם בהופעות הזויות בפטיפון מול קהל מצומצם. הם מופיעים בחינם בסלון ברלין, או שאולי הם כבר "גדלו" והם מופיעים בלבונטין מול כמה עשרות. היום מתייחסים לזה בביטול ואומרים שזו בועה, אבל בעוד 20 שנה מישהו מהם עוד יגיע למעמד שבו הוא יכול להוציא אלבום משולש הזוי ולגרום לתקשורת ולקהל לעבור לדום. וזה לא תקף רק למוזיקאים – גם יואב קוטנר, שוקי וייס וניצן זעירא שמופיעים בסרט התחילו את דרכם בתור פנאטים של מוזיקת שוליים, ולאט לאט הם פילסו את דרכם למיינסטרים והגדילו את כוחם עד שהם הגיעו למעמדם הנוכחי.
אז תחשבו על זה – אולי יובל הרינג, שכיום מפיק את פסטיבל "פולקל'ה", הוא שוקי וייס הבא? אולי תמר אריאל, הסולנית המטורפת של [m.e.s.s.], עוד תגיע למעמד קנוני כמו פורטיס? יכול להיות שיוני כדן, מהאידאליסטים שהקימו את הלייבל "פית/קית", הוא ניצן זעירא עתידי? ומי יודע, יש סיכוי שדווקא דן פביאן בלוך מאנטיביוטיקה הוא ואריאציה עכשווית על אהוד בנאי. במחשבה ראשונה זה נשמע אבסורדי – הרי האנשים האלה נמצאים רחוק מידי בשוליים, המוזיקה שלהם קיצונית ומחוספסת מידי ולא קשורה למה שקורה פה. אבל זה חלק מהעניין – בל נשכח ש"עגל הזהב" של בנאי והפליטים הוא שיר ניו-ווייב בריטי עם גיטרות צורמניות והפקה אפלה. ביחס לתקופה, זה היה אוואנגארד. כיום, העגל הפך לצאן, הזהב הפך לברזל, והמוזיקה הישראלית הרוויחה נכס.
עוד מוקדם לדעת אם זה באמת יקרה, ומי יגיע לשם ומי לא. זו דרך לא קלה ולא כולם צולחים אותה, אנשים מוותרים ולהקות מתפרקות בדרך, ואין הרבה אנשים שהכשרון שלהם מגובה בסבלנות, הרבה אמונה וגם לא מעט מזל. והרי בנסיבות מעט שונות גם בנאי והפליטים היו נשארים כלא יותר מאשר הערת שוליים בתולדות הרוק הישראלי. אבל אם יש משהו שהסרט שיכנע אותי בו זה שבניגוד למה שנהוג לומר, אין כאן בועה. יש רק קטני אמונה ואנשים שמעזים לחלום. נחשו למי מבינהם העולם שייך.
תגיות: אבידע ליבני, אהוד בנאי, אינדי, דן פביאן בלוך, הבועה, הסצינה, ז'אן ז'אק גולדברג, חייב לזוז, יואב קוטנר, יובל הרינג, יוני כדן, יוסי אלפנט, מיינסטרים, ניצן זעירא, עובד אפרת, פולקל'ה, פיתקית, רמי פורטיס, שוליים, שוקי וייס, תמר אריאל
...ובאותו עניין:
- תופים הם לפעמים געגועים - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 30.1.09) נהוג לומר שז'אן ז'אק גולדברג הוא מהמתופפים הגדולים שהיו פה בשנות...
- בלוגנרול 29.6.08 - בלוג חדש וחמוד הצטרף אל המשפחה: "השאלון" של סיני גז. הרעיון פשוט ולעניין: סט קבוע של שאלות נשלח לשל...
- ולהלן התחזית: הרוק חוזר - כולם היו עסוקים לאחרונה בסיכומי שנה. אבל בגלל שהמוח שלי הוא גבינה שוויצרית ואני בקושי זוכר מה עשיתי ...
- סצינת השוליים אינה שולית - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 23.1.09, כמבוא לפרויקט צילומים של יעל מאירי על מוזיקת השוליים) קרן פלס או...
- בין השורות 28.2.09 - עוד מאמר של יובל הרינג על האבולוציה של האינדי, הפרוייקט החדש והמסקרן של אנשי מונוקרייב, הפטיפון נסגר...
יפה כתבת.
אכן סרט נהדר ומעורר השראה.
איפה אפשר לראות את הסרט?
מועדי ההקרנה של "חייב לזוז" בכל רחבי הארץ, מתוך האתר הרשמי.
לא
לפעמים אני תוהה איך זה שהמוסיקה הכי טובה נעשתה בשנות השישים והשבעים. האם זו רוח התקופה או הסמים הטובים או שבאמת קמו אז אנשים סופר מוכשרים ולצידם מפיקים פתוחים ונחושים.
לפעמים אני פשוט מגיע למסקנה שבשנים הללו היה גם המון זבל שברגע נתון אולי אסף סביבו קהל, אבל שקע לתהומות הנשייה עם הזמן. המוסיקה של שנות השבעים שהגיעה אלינו לא משקפת נאמנה את הסצינה המוסיקלית של התקופה – זה רק המיטב ששרד. מין דארוויניזם מוסיקלי שכזה.
גם מבועת שנות השמונים שרדו המוכשרים. הסרט, שבעיני היה סיפור חצי אפוי על אנשים שפרט לבנאי ושוקי וייס לא ממש פרצו לתודעה הכללית גם ממחיש את זה. רובו סובב סביב בנאי ומשרת את מעריציו. אחרים מדברים על השינוי שהביאו הפליטים, וקוטנר מדבר על מהפכה, אבל הסרט לא טורח להדגים איך השתנה העולם בעקבות האלבום. להפך – בנאי מקבל הכרה דווקא כשהוא פונה לכיוון מוסיקלי, איך נגיד, מתון יותר. אלפנט (שאיתו הסרט עושה חסד ובצורה מצויינת) נשאר דמות מיתולוגית בגלל מותו.
אין ספק שהסצינה של אז הולידה את הסצינה של שנות התשעים. הסצינה הנוכחית נולדה לדעתי דווקא מהאין סצינה של סוף שנות התשעים ותחילת האלפיים. אבל מכאן ועד לדבר על "נותני הטון של המוזיקה הישראלית"? מיהם באמת? האם שדרני גלגל"צ מכירים אותם בשמם?
כמה שירים של פורטיס בוצעו בכוכב נולד לדורותיו למשל?
יפה כתבת.
מעורר השראה.
אכן יוצא לי מדי פעם להרהר בכך.
כל פעם שאני מספר לחברי, או לחברים לעבודה שאני הולך להופעה הערהם מיד שואלים של מי? וכשאני אומר שם שאינם מכירים התגובה הראשונה שלהם היא פרצוף עקום, ופסילה של כל העניין.
ואז יוצא לי לתהות לעצמי…
האם מישהו מההופעות שאני רואה עוד יוכל להגיע לרמה שאותם אנשים יכירו אותו ויכירו בגדולתו.
האם אחד מהם עוד יביא אלפים להופעות?
האמת היא שיש כמה שיצא לי לראות במו עיני אמנים גדלים מהופעות מול 20 חברים ב"גדה השמאלית" להופעות סולד-אאוט שבוע מראש בלבונטין וצוותא (רות דולורס וייס).
או להקה שאמנם בהופעה הראשונה שראיתי שלה כבר הצליחה למלא את הג'ה פאן עד אפס מקום, אבל אז זה עלה רק 40 ש"ח. והיום הם כבר מופיעים שלושה ערבים ברצף מול בארבי סולד-אאוט במחיר שלא היה מבייש אף אחד מהבנאים. (בלאקן ביט-בוקס).
אבל עדיין אלו שמות שחברי לא מכירים, אלא אם כן אני טורח לשנות זאת.
הסרט הוא על הסיפור הפרטי של אהוד בנאי. לא ניתן להשליך ממנו על מגמות או מהלכים כמו שניסית להציג.
היה אחד, אהוד, שניסה פה ניסה שם, ניגן שני שירים בטיוב והפך את זה לאייטם שמנמן ברזומה ופתאום הצליח. אז זהו סיפורו.
כיום יש אכן בועה. אז לא היתה בועה. הבועה היום משומנת בתוך הלופ הסגור של בלוגרים/פורומיסטים/יודע ח"ן שתקועים אחד בתוך השני. זו בועה והרשת היא הדבק והדלק.
ברור שאחד מהשמות יצליח. כי חייב מישהו מהמאגר להצליח. זה לא יקרה, עד שזה יקרה.
בדיוק כמו שמתוך בית האח הגדול יש מנצח, מתוך רשימת כוכבים נולדים יש מנצח.
פולי ואיש פלסטיק סקפטיים – בואו נעבור על רשימת המשתתפים בסרט.
אהוד בנאי, רמי פורטיס, ברי סחרוף, יובל בנאי, עובד אפרת, שלומי ברכה, גיל סמטנה וניצן זעירא מתראיינים. אפשר להזכיר עוד שמות שצמחו מלהקות הבועה ההיא, כמו ז'אן ז'אק גולדברג, רונן בן טל, דודי לוי. אלו שמות שהתעסקו במוזיקת שוליים והיו מוכרים למועטים, ורק אותם מתי מעט חשבו שמשהו גדול קורה פה, בעוד ששאר הארץ התעלמה מהם. קרי, בועה ששונה מזו של היום רק במימדיה.
(אגב, פולי, ראית בכלל את הסרט? ההתייחסות דווקא לטיוב, שמוזכרת שם כלאחר יד, רומזת לי שלא)
אז נכון, "ברור שאחד מהשמות יצליח", כפי שכתבת. אבל תסתכל על מה שקרה באייטיז – כל חברי "הקליק", כל חברי "הפליטים", רוב חברי "ז'אן קונפליקט" ו"אור כשדים" (על כל גילויי העריות בינהם, כיאה לכל סצינה) – כולם הפכו לעמודי תווך מהחזית או מאחורי הקלעים של המוזיקה המקומית. זה לא רק הסיפור הפרטי של בנאי וזה לא סיפור סטטיסטי של "אחד מהם הצליח בסוף". הייתה מהפכה אבולוציונית, דור חדש הלך ותפס בהדרגה את קדמת הבמה. דבר דומה קרה גם עם גל להקות השוליים של הניינטיז. הטענה שלי היא שאוטוטו זה קורה שוב (אגב, מעניין שיובל הרינג בדיוק פירסם טענה דומה בבלוג שלו)
פלסטיק, אתה טענת שהסרט לא ממחיש איך האלבום של בנאי השפיע. אבל הוא כן – סחרוף אומר בפירוש שהוא חזר לארץ בין השאר אחרי שהוא שמע שיש מקום לאלבומים כאלו. קוטנר מתאר איך האלבום השפיע על מוזיקאים, שהעזו בעקבותיו להוציא אלבומים בעצמם.
השוליים הם המיינסטרים של המחר. זה היה תמיד נכון מראשית הרונקרול. מאלביס פרסלי, בוב דילן ואפילו הביטלס. אני חושב שההבדל ביננו לעולם הגדול שכאן מוזיקאים לא יכולים להתקיים ממוזיקה, והגיע הזמן שיהיה "חוק המוזיקה" כמו "חוק הקולנוע" שיעודד יצירה ישראלית מקורית. אחרת אנחנו נמשיך להקשיב לכוורת ולרמי פורטיס גם בעוד 20 שנה. לא שיש בהם משהו רע, אבל צריך גם הווה וגם עתיד.
ביג דיל. אפילו הסקס פיסטולז הופיעו בהתחלה מול עשרות איש וככה רוב הלהקות. הרי מתחילים מאיפשהו בדרך כלל ולא נוחתים ישר בהופעת ענק בקיסריה.
אממה, נוצר בארץ מצב משונה של סטגנציה, שהמיינסטרים מסרב לזלוג לשוליים והשוליים מסרבים לזלוג למיינסטרים. יצטרך לקרוא תהליך שבו להקות שוליים יתכנסו קצת יותר לכיוון המיינסטרים והמיינסטרים יתכנס קצת יותר לכיוון השוליים בשביל שנראה פריצה מוזיקלית אמיתית מאשר סתם מובלחות קטנות. זה מה שקרה בזמנו עם מטאליקה, נירוונה, ולהקות רבות נוספות – הן היו מוכנות לקהל והקהל היה מוכן אליהן, ולהקות רבות נוספות בעקבותיהן.
המפה המוזיקלית המיינסטרימית היום היא ממש, אבל ממש לא כזאת. רוב הכוכבים החדשים לא יצאו מהאינדי, הם יצאו מכוכב נולד ומרימון. הם לא עושים מוזיקה שבעבעה מלמטה, הם עושים את המוזיקה הכי פופית קונפורמיסטית ומיינסטרימית שיש. יש יוצאים מן הכלל, ברור. אבל לא מספיק.
ברור גם שבעתיד הכל יכול לקרות. אבל ההרגשה הכללית שלי לפחות שבעשר השנים האחרונות לא משנה עד כמה הסצינה בעבעה מלמטה לא קרה יותר מדי מלמעה. לפחות לא בארץ. ומה שהכי מעניין אותי בכל העסק הזה זה איזה מוזיקה שומעים היום בתיכונים? מה הסאונדטרק העכשווי של מרד הנעורים? אם יהיה מישהו שיאמץ את האינדי זה רק הילדודס, לפני שמשעבדים אותם בחברה.
לזרבוי, על איזו מהפכה אבולוציונית אתה מדבר? מי תפס את קדמת הבמה? מישהו החליף את שלמה ארצי? את ריטה? את שלום חנוך? אם אכן היה מדובר במהפכה (ועדיין לא הבנתי את מימדיה) הסרט "חייב לזוז" היה מופץ בהפצה ארצית כי הוא היה מדבר אל כל בני הדור ההוא שחווה את המהפכה. בפועל הוא מוקרן בסינמטקים באולמות קטנים, בעיקר בת"א, ופונה אל הקהל המצומצם שאכן מחובר לתקופה פלוס מעריצי בנאי.
באמת היה שינוי – תחילת שנות התשעים הפכו לקרקע פורייה ללהקות צעירות מהשוליים, הייתה סובלנות גדולה יותר לדברים אחרים. האם זה בא מהפליטים או מתהליכים חברתיים רחבים יותר?
כבר דנת בעניין בפוסט אחר שבו חזית את המהפכה.
אני מסכים אתך שאנחנו מתקרבים למסה קריטית של יוצרים ויצירתיות. אני רק תוהה אם המציאות החברתית הנוכחית שיש בה מיתוג ותיוג חזקים מאוד ושמרנות גדולה היא המצע שעליו יתרחש השינוי.
בהקשר הזה אני מסכים עם עידו שחם שתיכוניסטים יכולים לעשות את ההבדל.
מי יודע, אולי גם המשבר הכלכלי לטובתנו.
וואלה לא ידעתי שהרינג בלוגר
לבנון הביאו אתמול בפרילנד הופעה מרהיבה ומרעיבה (מזל שיש פיצת מאנצ' ממול)
שיהיה לכולנו שבוע נהדר ושנחיה בסרט 🙂
אם אני שהתמזל מזלי להיות בכמה וכמה מהמופעים החשובים בארץ#1 ובכמה וכמה מההתרחשויות המאוד מאוד חשובות בסצנת המוסיקה#2 (איזה שחצן…) רץ להופעות איזוטריות#3 ומדלג על הדינוזאורים#4 זה סימן שיש עתיד לחדשנות במוסיקה כאן.
#1 דיירסטייטס, סנטנה, סגול כהה, אוריה היפ, מטליקה, רובים ושושנות, ועוד ועוד..
#2 המפץ שיצר את להקתו הראשונה של רמי פורטיס, המופע הראשון של שלום הציבור בפנגוין (משינה בגלגול הראשוני)
#3 כל החבר'ה מהבלום בר, סאבליים, סלון ברלין, אוזן בר, תמונע ושאר מופעי קצוות
#4 רוג'ר ווטרס, יאן אנדרסון, יאן פאייס, ומה שמו הבכיין משנות השמונים…
הסיבה היחידה שהמיינסטרים הבא יצמח מהשוליים היא שאין לו מקום אחר לצמוח בו.
כשכולנו שמענו את תערובת אסקוט אף אחד לא חשב שירמי אסף וג'נגו יהפכו לעמודי תווך מוזיקליים, ושאסף יהיה שלום חנוך שני (שאגב צמח באקלים להקות צבאיות שאולי אולי הוחלף בימינו ברימון וגם זה לא נורא – לפחות לרימון כולם יכולים להתקבל).
העניין הוא שהשוליים רחבים מאוד, ונוגעים גם בפולקל'ה, גם בחוצמזה וגם בפסטיבל בוםבמלה. גם שוטי הנבואה היו עד לא מזמן להקה עלומת שם, ופעם אף אחד לא ידע מי זה הג'ירפות.
אז נכון, קל מאוד להאשים את גלגל"צ שמכריז ומכתיר מיינסטרים על דעת עצמו, אבל סוליקו, קותימן, וגם מרסדס בנד נכנסים כיום לפלייליסט המושמץ ביותר במדינה.
לטענת ההתמסחרות לכאורה של אהוד בנאי, אז ברור שיש דברים שעושים בגיל 20 ויש דברים שעושים בגיל 30 ו 40. ברי סחרוף יותר ממסוחר היום מלפני 30 שנה? אולי קצת כן, ואולי קצת מעורכי המוזיקה ברדיו גדלו על המוזיקה שלו. הילדים שיערכו גלגל"צ בעוד כמה שנים הולכים בעצמם לפולקל'ה ושומעים את מה שיהפוך לטעם המוזיקלי של המדינה בעוד 10 שנים. אם בכלל לאהוד בנאי היום (שאז היה לו אפס שכל מבחינת יח"צ) הרבה יותר קל להגיע לתודעה: הבלוגרים והעיתונאים ומייספייס והמועדונים והפסטיבלים – כולם מעודדים יצירה ברמה שאף פעם לא היתה לדעתי, והסצינה המוזיקלית היום גדולה בהרבה מאותם 15 איש שנצפו במועדונים של שנות ה 80.
ודבר נוסף, נכון שחוץ מעצומות איחוד, נושאי המגבעת התפוגגה לחלוטין, אבל היא בבירור הד.נ.א של כל הרוק הישראלי עד היום. לא כל להקה הופכת לעידן רייכל, ולא כל להקה רוצה.
(ואין לי שום השגות נגד עידן רייכל, שעושה את מה שהוא יודע הכי טוב ושיהיה לו לבריאות)
זה לא חדש שהאנדרגראונד של אתמול הוא המיינסטרים של מחר, אבל מכל 20 פורטיסים רק אחד מוציא כיום תועבות משולשות, חלק מהם ישנים באלנבי וצועקים על עוברים ושבים, וחלק מת בשירותים של הפינגווין ממנת יתר של אוזני המן.
לעומת זאת, אם הפורטיסים של היום יעשו ניתוחים פלסטיים וטיפולים של קוסמטיים (ראו דוגמא: http://safam.co.il/post/1821 ) אולי תהיה להם הזדמנות בכוכב נולד הבא, או לפחות באיזה אח גדול לאנשי סצינה.
על כמה מהמוזיקאים הישראליים הנוכחים בשוליים שוליים אפשר לומר שהם עושים מוזיקה שהתכנים הבסיסים שלה מתכתבים עם המציאות הישראלית הרחבה היותר כמו אהוד בנאי, הקליק או פורטיסחרוף? (כמה מהם, לצורך העניין אפילו עושים את זה בעברית?)
חלקים מכרומוזום נהיו אח"כ עמודי תווך במוזיקה הישראלית ואולי הביאו אנשים מסויימים לשמוע את האלבום (המעולה) שלהם, אבל מה בין זה לבין כתיבת השירים של בנאי? הוא כותב שירים נפלא, אבל לא מורכב או מאתגר במיוחד מבחינה מוזיקלית או אסטתית (ולא, הוא לא היה כזה גם באייטיז) . מה בין זה להרדקור של מס? מה בין זה לחומת הגיטרות של טיוי בודהאס?
אני יכול לחשוב על דוגמאות מהאינדי שיש להם כתיבת שירים מעט יותר רלוונטית ונגישה הדוגמאות הראשונות שעולות לי הן להקות כמו הג'ירפות והבילויים אבל הרי שהן כבר הצליחו. הסיבה שנושאי המגבעת נהיו כה מכוננים זה כי גם בכתיבה שלהם היה את המרכיב הזה. אבל גם מהם בזרם המרכזי נשאר בעיקר "הבא בתור הוא סוס" מלהקת ישראל שפעלה במקביל נשארה אולי הרבה יותר מוזיקה והיא ממשיכה להתקיים באופנים מסויימים, אבל היא מעולם לא פרצה שום מחסום בזרם המרכזי. אולי דני הדר יהפוך מתישהו לקאלט פייבוריט אבל האם אפשר להגיד שיש בכתיבת השירים העזה והאלימה והנפלאה שלו את החמלה שתאפשר לו להפוך לאייקון שהפך אליו מאיר אריאל או אהוד בנאי? האם תקליטים כמו של יאפים עם ג'יפים או פוריטנים צעירים יהפכו לאבן הפינה התרבותית שמגיע להם להיות (הלוואי, כנראה שלא)? האם יהוא ירון כותב שירים מספיק טובים?
הנקודה שלי היא בסה"כ פשוטה – מה שמבחינה אסטתית הוא יוצא דופן ישאר כזה כנראה, טרם שמעתי קטעים של can בגלגל"צ. מה שזלג מסצינת האינדי לרדיו עד כה לא חידש דבר מהבחינה הזאת (ולטעמי זו גם הסחורה הפחות טובה ומעניינת שיש לה להציע) לעומת זאת לא חסרות דוגמאות ללהקות שוליים שנמצאות בשוליים עוד מהתקופה שפורטיס היה שם (שזה דבר מדהים ומרגש באיזה אופן). רות דולורס וייס בעברית כנראה תזלוג למיינסטרים האיכותי, ספק עם התזומרת הטרופית של איליאן פנסנסוי תעשה כן.
פתאום המשפט האהוב עליי מהליריקה של קרוסלה נראה מאוד מתאים לפה:
"There is no star quality, it's just the way you look at me".
רק לציין לגבי קרוסלה….
טקסט מטופש וריקני
הסיבה היחידה שהיא אומרת את זה היא בגלל שהיא חושבת ההפך ולא מבינה איך שאר העולם לא רואה את זה
לדעתי
ואני רק שמחה למצוא את הבלוג שלך שבמקרה לא סיפרת לי עליו אף פעם יא צנוע!!!!!!!!!!!
מזל שיש לי דלקת ריאות קשה שמרתקת אותי למיטה האאאאא????!!! חחחח
אתה דני בוי, אתה כותב יופי כל אנשים וחלומות.
אני חולמת לא לעשן סיגריה אחת יותר בחיים
🙂
[…] בנאי והפליטים", אלבום הבכורה של אהוד בנאי (נדב לזר כתב עליו יפה מאוד, עליו ועל השוליים שזולגים למרכז. מעניין לקרוא […]