יותר בטון מפרפרים
יום ה, 25.12.08, 14:01 
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 12.12.08)
"ההנהלה אינה אחראית לתופעות לוואי שייתכן ויהיו במהלך המופע. ההופעה עומדת להתחיל, אבל אין לדעת איך היא תסתיים". כך נפתחה ברוב הוד והדר ההופעה של "פרפרי הבטון" בהנהגתו של עזרא טיסונה, ומאות המעריצים שגדשו את הבארבי הוכיחו שאנשים לא יודעים לשמור סוד בעיר הזאת. ככה זה, בסוף כולם יודעים שהפרפרים הם בעצם להקת גרסאות הכיסוי ה"סודית" של אהוד בנאי.
טיסונה\בנאי פתח עם ביצוע קורקטי ל"אפאצ'י" של "הצלליות", המשיך עם גרסה משעממת של "שלכת" ("עמוק עמוק העצב בעיניים"), עיבוד קאונטרי חסר נשמה ומלא זיופים ל"הדייגים" של ארז הלוי ובאמצעו של מרתון מאיר אריאל נטול ברק זה כבר היה ברור: בהופעה הזו יש יותר בטון מפרפרים. אפילו כשטיסונה עדכן את אריאל וביקש ש"לילה שקט יעבור על כוחותינו בחברון", גייר בחן את "It Ain't Me Baby" של דילן, או הפתיע במעט עם גרסאות לבק, "U2" ולקטע הפתיחה של "ספרות זולה", רגליו נשארו עמוק בתוך הבטון. והפרפרים – הם פרחו להם למקום אחר כנראה, או שמא זה הבטון שהכביד על כנפיהם. בגרסה המעוברתת שלו ל-"Raglan Road" של ואן מוריסון טיסונה שר "לא חסכתי בצליל, לא חסכתי בצבע". קמצנים תמיד חושבים שהם בעצם נדיבים.
עוד גרסת כיסוי ועוד גרסת כיסוי, ורק ההכרזה הפומפוזית מתחילת ההופעה נותרה לא מכוסה. אבל טיסונה וחבריו המשיכו לכסות, ובעיקר לכסות טפח ולגלות טפחיים, כמו את יכולותיו המוגבלות של טיסונה כזמר, ואת חוסר היכולת של הפרפרים להציג פרשנות מעניינת באמת לשירים של אחרים. לא במקרה השיא (היחיד) בהופעה הגיע בהדרן, כשטיסונה הפך בחזרה לבנאי, והפרפרים ניגנו את "סטארטר" של יוסי אלפנט, "טיפ טיפה" ו"זמנך עבר".
למען ההגינות צריך לציין שרוב הקהל דווקא נהנה. הוא שר בקטעים שהוא זיהה, עשה את עצמו שר בקטעים שהוא לא, ולפני ההדרן לא הסתפק במנה ראשונה ורקע ברגליו בצעקות "עזרא, עזרא" עד שקיבל גם עזרא שנייה ואפילו שלישית. אבל זה לא היה עזרא שהם ביקשו לנפשם הדואבת, אלא אהוד, וכל המשחק השקרי הזה היה מתנהל אותו הדבר גם אם בנאי היה מנגן מיצירותיה של רוני סופרסטאר בתרגום לצ'רקסית.
השורה התחתונה היא שאם זו באמת הייתה ההופעה של פרפרי הבטון ועזרא טיסונה, הקהל לא היה מגיע והביקורת הזו כלל לא הייתה נכתבת. להקות שמנגנות גרסאות כיסוי חסרות השראה יש בשפע, ומקומן הטבעי הוא באולם האירועים החביב עליכם, בין קינוחי הפרווה לחיוכים המלאכותיים של הרב ושאר האוטומטים שאין בהם אמת או תוכן. וגם בתור להקת אירועים – לפחות עד שהם יחליפו סולן, אני באופן אישי לא הייתי לוקח אותם אפילו לבריתה של בת אחותי.
פרפרי הבטון, 6.12.08, בארבי תל אביב
תגיות: u2, אהוד בנאי, ארז הלוי, בוב דילן, בק, גרסאות כיסוי, הצלליות, ואן מוריסון, יוסי אלפנט, מאיר אריאל, פרפרי הבטון, תרבות מעריב
...ובאותו עניין:
- מועדון הסלבס הבודדים של יואב קוטנר - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 22.5.09) פסטיבל הביטלס בחולון נשמע כמו רעיון הזוי. כמה הזוי? לוסי ברקיע ע...
- We can work it out - 130 קמ"ש, 38 דקות נסיעה. כל כמה דקות יש טלפון בהול: "איפה אתם???". ככה זה כשצריך להגיע מהופעה באירוע...
- הבועה - לקח לי זמן, אבל סוף סוף ראיתי את "חייב לזוז", הסרט הדוקומנטרי שמתאר את תהליך הפיכתו של אהוד בנאי מאל...
- תפוח זהב - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 20.2.09) ההופעה של [התפוחים] היא מסוג ההופעות שפשוט אין מה לכתוב עליהן. כ...
- הבטחות ללא כיסוי? - הפוסט על אגרול הפך את הביטוי "גרסאות כיסוי" להיות התג עם הכי הרבה פוסטים בתולדות הבלוג הצעיר הזה (וה...
סוף סוף מישהו חושב כמוני… המלך הוא עירום. המוזיקה של אהוד בנאי משעממת למדי, וגם הטקסטים שלו לא מדברים אליי בכלל. אני לא מתפלא שפרוייקט צד של קאברים שהוא עושה – משהו שדורש הרבה מוזיקליות ויצירתיות – נשמע רע.
הבנאי הזה תמיד הזכיר לי סניף של הכל בשקל
זמר בשקל
גיטריסט בשקל
שירים בשקל
טקסטים..
מזוקן – אני כנראה דווקא לא חושב כמוך. דווקא כתבתי שכשבנאי ביצע את החומרים שלו, ההופעה הגיעה סוף סוף לשיאה הקצר והיחיד. את החומרים שלו הוא מגיש מעולה, והם חומרים טובים שאני דווקא אוהב. את חלקם בכל אופן.
"זמנך עבר" זה שיר מעולה לדעתי, למשל.
אגב, אני קצת מופתע – הייתי בטוח שהטוקבקים כאן, ועל אחת כמה וכמה ב-nrg, יקרעו אותי לגזרים.
הכל טוב ויפה, אבל לך אין אחות ולה אין בת!
דווקא אחרי הביקורת הקשה הזו, יש הזדמנות נהדרת לראות ולהזכר בתחילת הדרך של אהוד בנאי. תגידו עליו מה שתגידו, תאהבו או לא, שום דבר לא ישנה את העובדה ש"אהוד בנאי והפליטים" הוא אחד האלבומים הטובים בתולדות המוזיקה העברית וסוג של אבן דרך בלי שום ספק (תשאלו אפילו אבן דרך אחרת בשם רמי פורטיס).
בימים אילו מוקרן בסינמטקים סרט תיעודי חדש ונהדר בשם "חייב לזוז".
בסרט מסופרים בגוף ראשון כל האירועים שהובילו ליצירת האלבום הנ"ל ומשולבים בו קטעי ארכיון מדהימים ונדירים שיטלטלו כל חובב מוזיקה באשר הוא.
אלפנט, מאמי, ליקוויד, ז'אן קונפליקט ואפילו משינה כולם שם, קשורים אחד בשני בזמן אמת ובאופן באמת יוצא דופן. לא משהו שאפשר לפספס.
מומלץ ביותר.
http://www.hayavlazuz.com/site/index.asp?depart_id=99415
לזרבוי – אני דווקא מופתע שאין כאן יותר תגובות כמו של טחינה ובחור מזוקן. הביקורת שלך פתחה פתח לבוא חשבון עם אותו אדם שהיה ממבשרי הרוק העברי והשאיר אותו ואת פליטיו בצד הדרך כשחיבק אותו המיינסטרים.
גם מאוד קל לעשות את זה – לכל מי ששמע את אלבום ההופעה המשולש שלו "ממשיך לנסוע" – הקול שלו עייף מעוך ולא מדוייק (ולא בצורה החיננית). הביצועים גם הם ידעו ימים טובים יותר.
אבל אין בזה או בהופעה לא טובה של פרפרי הבטון לבטל את העובדה שבמוסיקה שלו הוא לא רק היה ממחיי הרוק העברי, אלא גם צייר תמונה של הרוח הישראלית שהיוותה עבור ציבור גדול מאוד מקור של הזדהות ונחמה, ובהמשך גם פסקול במסע חזרה אל השפיות בגולה.
אז מה?
אז כלום, כנראה, כי הביקורת על טיסונה בסוף לא עוררה את הדיון שחשבתי שהיא תעורר. יכול להיות שטעיתי בהנחה שבנאי מעורר אנטגוניזם גדול בקרב חובבי מוזיקת אינדי.
ובכל זאת, אני עדיין חושב שיש איזו טינה כלפיו, על שהצליח, שהפך למשעמם, שהפך לגלגל"צי (אולי דווקא בסדר הפוך), והתחיל להיות של כולם. זה בניגוד ליקירי אינדי כמו ברי סחרוף שבכל מה שקשור לקול שירה הוא מתחרה היום בבנאי ולדעתי גם מנצח.
ובכל זאת, אם הוא או פורטיס היו מקימים הרכב חובבני של קאברים רבים היו מתמוגגים לראותם כי הם אלופי נעורינו, בדיוק כמו בנאי עבור קהל פרפרי הבטון.