תופים הם לפעמים געגועים

(פורסם במקור בתרבות מעריב, 30.1.09)

נהוג לומר שז'אן ז'אק גולדברג הוא מהמתופפים הגדולים שהיו פה בשנות ה-80, אבל מאחר ומדובר בעשור המושמץ ביותר במאה ה-20, זו לא בהכרח מחמאה. הרי המתופפים הכי טובים בזמנו היו בכלל מכונות תופים, ומתופף טוב נבחן אז ביכולת שלו לנגן כמה שפחות. ומהבחינה הזו, ז'אן ז'אק גולדברג אכן היה מתופף מעולה שלכד היטב את רוח התקופה, וערב המחווה שנערך לרגל שנתיים למותו היה נחוץ וחשוב. אבל בדרך הוא העלה שאלה לא נעימה: כיצד מנציחים את פועלו של מי שלא היה שם?

אין בכך בכדי לגמד את תרומתו של גולדברג למוזיקה הישראלית. הרקורד שלו עם אהוד בנאי והפליטים, פורטיסחרוף, הקליק ואחרים מדבר בעד עצמו, וגולדברג חתום כמתופף על הרבה שירים גדולים, אבל כשמרכזים אותם לערב אחד ארוך (3 שעות) זה לא בהכרח עושה עימו חסד. סוכריה בודדת זה טעים, מנת יתר של סוכריות כבר עושה כאב בטן. ולא משנה כמה סוכריות אוכלים, הערך התזונתי שלהן נשאר נמוך. האפקט רק הוחרף כשבחלק מההופעות גולדברג הוחלף ע"י מתופפי-על כיובל שפריר וניר מנצור, שבכשרונם גרמו לתפקידי התופים המקוריים להחוויר.

במידה מסויימת, ההופעה היחידה בערב הזה שעשתה חסד עם ז'אן ז'אק גולדברג הגיעה בפתיחה, כשהקליק התאחדו וביצעו את "לא צריך שתדליקו לי נר". הם סירבו להחליף את ז'אן ז'אק בעמדת התופים וניגנו עם פלייבק. זו הייתה ההופעה הכי הוגנת בערב. לא במקרה, היא גם הייתה אחת המשעממות. בחירת האמנים הבעייתית, ברוח "מי שבא ברוך הבא", גם לא עזרה לערב להתרומם. אבל מאחר וזה היה ערב זכרון ולא ערב הופעות רגיל, לא יהיה הוגן לשפוט אותו ככזה. בהלוויות צריך לתת לכל מי שרוצה את זכות הדיבור, וצריך גם להבין אם לא באמת היה לו מה להגיד. כי זה לא התוכן שחשוב, זה עצם הרצון והצורך להיפרד. אז חרף המגרעות, בערב מחווה שנעשה כולו מתוך אהבה לאיש ולפועלו, מוטב להתמקד בטוב.

אריה מוסקונה עלה בתלבושת היפ הופ (אני לא יודע מי הסטייליסט שלו, אבל מגיעה לו העלאה) ונתן את ההופעות הסוחפות ביותר בערב. צריך לבדוק האם לו ולאובמה יש גנים משותפים, כי האיש הזה אינו לבן. לפחות לא בנשמתו; פורטיסחרוף שוב הוכיחו שבדקה הם מסוגלים לעשות מה שכל השאר לא עשו בשעתיים; היה מרגש להיווכח של"אור כשדים" יש היום יותר קהל ממה שהיה להם בזמן אמת (כשחלק מהקהל שר בספונטניות "לך מכאן, לך עכשיו, צא כבר צא רק תשאיר ת'מפתח" קוטנר לא התאפק ותהה "מאיפה אתם מכירים את זה? משמיעים את זה בגלגל"צ?"); אסף אמדורסקי הצליח בפורמט מינימליסטי להעביר את הכריזמה והכשרון האדירים שלו, וסיפק את הסקופ של הערב כשהוא חשף ש"יש לך מקום" לא נכתב על אביו, אלא על ז'אן ז'אק. אבל החלק המוצלח ביותר בערב היה קטעי הוידאו הנוסטלגיים שהוקרנו על המסכים בין ההופעות. כשעבודתו של ז'אן ז'אק ממוקמת בקונטקסט המקורי שלה, היא נשמעת יותר טוב מכל ערב מחווה.

לא צריך שתדליקו לי נר – ערב מחווה לז'אן ז'אק גולדברג, בארבי תל אביב, 20.1.09

תגיות: , , , , , , , , , ,

...ובאותו עניין:

  • הבועה - לקח לי זמן, אבל סוף סוף ראיתי את "חייב לזוז", הסרט הדוקומנטרי שמתאר את תהליך הפיכתו של אהוד בנאי מאל...
  • תורת היחסות עפ"י פורטיס - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 20.3.09) [פורטיס] זוכה סוף סוף למעמד קאנוני, והעיתוי לא מפתיע: זה הוותק, ...
  • שליש נחמה - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 13.3.09) יש הופעות שהן כמו טיול מהיר ברחבי העולם ובנבכי הזמן, רק במחיר יו...
  • אמנותו אמונתו - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 6.2.09) הוא מגיח מתוך הערפל שעל הבמה: חליפה שחורה, כובע, זקן. הקהל מתחיל ...
  • להיות אסף אמדורסקי - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 21.11.08) נתחיל מהסוף - תדמיינו את אסף אמדורסקי בהדרן, עומד בחזית הבמה, א...



יש כבר 3 תגובות, יא אללה:

  • 1
    קִישוּשָלוֹש says:

    מופע הרוק האמיתי הראשון שראיתי בחיי היה כשאחותי לקחה אותי לראות את פורטיסחרוף במופ"ת רעננה ואני בן תשע (והיא כולה 12). מאחר וקיבלתי חינוך טוב, כבר אז הכרתי את שמות כל הנגנים וכמעט את כל השירים. מהמופע יצאתי עם טעם של עוד, הרבה זכרונות נפלאים וכמה דימויים חזקים שנשארו לי בראש: פורטיס משתולל, סחרוף מואר בכחול ב'ניצוצות' והדובי על התופים, שיושב מאחורי כולם ומחזיק את כל העסק יציב.

    עד עצם היום הזה פורטיס וסחרוף, ביחד ובנפרד, הם בין האמנים האהובים עלי ביותר. תמיד כשאני רואה אותם אני חושב לעצמי כמה כיף אם גיל סמטנה, יובל שפריר וז'אן ז'אק גולדברג היו כאן עכשיו.

    לשמחתי זכיתי מאז לראות אותו מספר פעמים נוספות בהרכב הזה: אני זוכר את מופע ההשקה לחטיף 'מקס' על חוף ת"א, את הופעת האיחוד ב1999, במופע הבר-מצווה לנענע ובכנראה בכמה הזדמנויות נוספות.

    יהי זכרו ברוך

  • 2
    יוני מנהריה says:

    נדב!
    כמה הסתייגויות:
    גולדברג באמת היה מתופף ענק ובאמת בגלל ( האופן שבו )ניגן מעט. שנות השמונים היו נוראיות מהרבה בחינות אבל היו שם גם דברים גדולים. דברים שכמו גולדברג הצטיינו בתוכן יותר מאשר בצורה. אתה כל כך מזועזע מהשנים הנ"ל בגלל שהאיכויות שלהן ( כאשר היו ) היו אכויות כתיבה, ובכתיבה לא צריך לסבך ולהתחכם. גולדברג היה אהוב על הכותבים הטובים ביותר של שנות השמונים, והם בחרו לעבוד איתו משום שהוא הבין היטב את השירים שלהם ומה נדרש לשירים כדי לעבוד. אני מכיר מליון מתופפים מזעזעים שדוחפים אלף פראזות בדקה משום שהם רוצים להצדיק את שעות האימון המרובות שלהם ( אותן השקיעו במקום לגלות את חדוות המין, להשתכר בפארק או סתם לחוות את החיים ) ואת חוסר האינטואיציה האומנותית שלהם.
    בבחינת "אם אין לך מה לומר, צעק", או לחילופין כמו בהוליווד : שופכים כספים על מצלמות רחף שחקנים גרועים ויפים וכו' על מנת לעמעם את דלות התוכן.
    בעיני הנגנים הכי טובים יכולים להיות הרבה פעמים בלתי נראים כמו למשל להקות הליווי של ג'יימס בראון, נגני מואוטאון למיניהם, רינגו סטארים, קרייזי הורס של ניל יאנג, ההרכבים של דילן מתחילת דרכו ועוד.
    כמו שאין אעם לדבר על הצילום בסרט כמו גלדיאטור, אין טעם ואין פליאה שההיסטוריה הקיאה אל השיכחה הרכבי וירטואוזים מאוסים כמו יוזב,דרים ת'יאטר ושאר תועבות
    כידוע לך אני אוהב את פראנק זאפה קינג קרימזון ועוד כמה דברים מתוסבכים מוזיקלית מהסוג הזה. אני גם אוהב את אריק דולפי מינגוס ואורנט קולמן ושופן וסאטי וכו'
    ההבדל בין הוירטואוזיות שלהם לאוננות של אלו שהזכרתי קודם נעוץ בכך שדולפי זאפה ופריפ היו מלחינים רציניים שבמרכז היצירות שלהם עמד נושא מקורי ומעניין. הם לא נגעו בקיטץ' ( קיטץ' = במקום לגרום לך להרגיש משהו ללחוץ על כפתור קיים שבעבר גרם לאיזשהו רגש לעוס ) לרגע, ולא נזקקו לחיזוק האגו המוזיקלי שלהם על ידי התפמלמסות קקה.
    הנושא חורה לי משום שבבלוג שלך, האהוב עלי מאוד, והחשוב, קורה הרבה פעמים שמוזיקאים שעושים דברים פשוטים כביכול, לא מאתגרים מוזיקלית כביכול זוכים להתעלמות ממרכיבים אחרים ביצירתם, מרכיבים חשובים לא פחות באמנות ששמה רוקנרול.
    זו לא ביקורת כמובן, משום שאתה מחוייב לאצור את האינפורמציה על פי טעמך. זהו תנאי חשוב בעיני וראוי שתמשיך לפעול כך, אבל טול קורה מבין עיניך!
    מוזיקה היא רק שני שליש מהתירכובת של רוק והרבה פעמים זוכים פה לפירגון אמנים שערכם התזונתי נמוך משל מטקה!

  • 3
    לזרבוי says:

    היי יוני מנהריה (תגובה מאוחרת, מה לעשות. העומס, העומס).

    ראשית אל נא תזלזל במטקות. יצא לי לפגוש מטקות נחמדות יותר מהרבה יותר בני אדם.

    ואם כבר התחלתי בסוף, נמשיך ללכת ברברס עם ההודעה שלך. הפתיעה אותי ההערה שלך שהבלוג לא מפרגן לדברים "פשוטים כביכול, לא מאתגרים מוזיקלית כביכול". אני מודה שזו מוזיקה שפעמים רבות לא לגמרי קולעת לטעם האישי שלי, אבל גם בסגנון הזה יש לא מעט דברים שאני אוהב או מחבב פלוס, ובכלל זה להקות בהן אתה לוקח חלק (ואגב, זה המקום לציין שאני מאוד אוהב אותך כמתופף, ושממש לא הייתי שם את הסגנון שלך לצד זה של ז'אן ז'אק). ואולי לא שמת לב, אבל בלוחות ההמלצות הופעות של פית/קית (שמרכזת כמות מאוד גדולה של להקות "פשוטות" ו"לא מאתגרות") כמעט תמיד נכללות, עם סינון מינימלי. כי אני חושב שמה שהמוזיקאים האלה עושים הוא חשוב ומעניין, גם אם לא הייתי בהכרח שומע את זה בזמני הפנוי.

    שלישית, דווקא בתור חובב זאפה ושונא דרים ת'יאטר בעצמי, אני חייב למחות על הטענה הזו שלך, שמסתמכת לגמרי על דיעה סובייקטיבית, ומנסה להציג אותה באופן אמפירי.

    ואם נגיע להתחלה – הטענה שלך ש"בכתיבה לא צריך להסתבך או להתחכם" מפריעה לי. בכלל, השימוש במילה "צריך" בהקשר של אמנות הוא לדעתי לא במקום. אמנות יכולה להיות הרבה דברים, אבל לא צריכה להיות שום דבר. כך אני רואה את הדברים. באופן אישי אני חושב שפסטיבל ז'אן ז'אק שהיה בתקשורת מסביב לערב המחווה, בו מיטב המבקרים והמוזיקאים התפייטו על מכת הסנייר הנדירה שלו, היה מביך. ערב המחווה עצמו היה חשוב וראוי. ההתרפקות על התיפוף הבינוני של המנוח – קצת פחות. זה לא גורע כהוא זה מאיכות המוזיקה. פשוט התיפוף לא היה הצד החזק בה, ויצאתי נגד הפסטיבל המלאכותי הזה שרובו ככולו צוטט מקומיוניקטים ומרגשנות נוסטלגית של הכותבים.

גם לך יש מה להגיד? יופי.