עזבו, לא מנשה
יום ש, 8.8.09, 19:17 
אז מה היה בפסטיבל יערות מנשה? בואו נתחיל במה שלא היה: קהל.
אני שונא להגיד "אמרתי לכם". לא מכבר שיתפתי כאן בחששותיי הכבדים מצפיפות פסטיבלי האינדי שקפצה עלינו משום מקום. כתבתי שעם כל הפריחה של התחום (שאני בדרך כלל הראשון לצבוע אותו בצבעים ורודים מידי) צריך להודות שעדיין אין מספיק קהל, להקות, כסף וכוח בשביל שלושה פסטיבלים בזמן כה קצר. כתבתי שלפחות לאחד מהפסטיבלים זה יתפוצץ בפרצוף, ואתמול זה אכן קרה: הראשון שחטף את הכאפה הוא הילד החדש בשכונה – פסטיבל יערות מנשה.
הייתי ביום השני של הפסטיבל, ושמעתי דיווחים מהיום הראשון. אין דרך נעימה לומר את זה: לפחות מבחינה מסחרית, נראה שהפסטיבל נחל כשלון. חרף כל מיני מספרים 4 ספרתיים שהופרחו באוויר, העיניים המיומנות למדי שלי ספרו בשיא הערב לא יותר מ-500 איש במקרה הטוב. כך שגם אם מעגלים למעלה עם הרבה אופטימיות, קשה להאמין שבשני ימי הפסטיבל עברו בו למעלה מ-1000 איש (לשם השוואה, בחוצמזה הקודם היו כ-1500 איש, באינדינגב הקודם היו 2500 איש ועוד מאות אנשים בחוץ שנותרו ללא כרטיס). ההערכה שלי נעה באיזור ה-700-800. ונאמר לי שרבים מבני היישובים הסמוכים נכנסו בחינם, כך שגם המספר הזה לא משקף את ההכנסות.
לפני שמגיעים לבעיות של הפסטיבל, חשוב לי לציין שני דברים: ראשית, זה נהדר שפסטיבלים כאלו בכלל קיימים, ויש לי המון הערכה לאנשים שעומדים מאחוריו. זה ממש לא מובן מאליו שאנשים מוכנים לקחת סיכונים כאלו כדי לקדם את התרבות בארץ, ואני מוריד את הכובע בפניהם, ללא קשר לביקורת שיש לי על הפסטיבל. שנית, כל הביקורת נובעת רק מרצון לשפר. אם אין מה להפיק מהביקורת, זו סתם קנטרנות, ולא לשם כך נתכנסנו. אבל שיח פתוח על הליקויים מציע למארגנים (של הפסטיבל הזה כמו גם של הפסטיבלים האחרים) הזדמנות ללמוד איך הדברים נראים מהצד של הקהל.
הכל מתחיל בשיווק: מישהו ראה איפשהו פרסום על הפסטיבל הזה מחוץ לאינטרנט? אני לא. אני בטוח שהיה, אבל כנראה שלא היה מספיק. ופסטיבל שלא יודעים עליו הוא פסטיבל שלא קיים. זה ממשיך ביחצנו"ת: יש אנשי תקשורת טיפה יותר חשובים ממני שאני מקווה שעודכנו על הפסטיבל (אני עד עכשיו מחכה שישלחו לי ליינאפ סופי, כפי שהובטח…), ועדיין, לא ראיתי שום כתבה שבישרה עליו, ראיינה את העומדים מאחוריו, או הפגישה את המופיעים בו לשיחה על המוזיקה הישראלית. לצערנו, אנחנו עוד לא בנקודה שבה עצם הקיום של פסטיבל מבטיחה את הצלחתו, ובוודאי כשיש פסטיבלים עם עם מוניטין שמגיעים אחריו.
בעיה משמעותית נוספת התגלתה בלוחות הזמנים. אין שום הגיון בלפתוח פסטיבל ביום חמישי (יום עבודה בשביל רוב העולם), ולסיים אותו בשישי בלילה, כשבשבת שלאחריו אין כלום. אני לא יודע מה היו המניעים להחלטה האומללה הזו, אבל היא גרמה לפסטיבל נזק: רוב הקהל הפוטנציאלי פיספס את יום חמישי, וחלק גדול ממנו בוודאי ויתר על הפסטיבל כולו כתוצאה מכך. אולי התזמון המוזר נעשה מתוך התחשבות בקהל הדתי (אני לא הבחנתי בחובשי כיפות בקרב הקהל, אגב), אבל בסופו של דבר הפסטיבל נפל על ימים שלא מיטיבים עם אף אחד. לא היה טעם להישאר לישון בשטח ביום שישי כשאין שום סיבה לקום בשטח ביום שבת, ואותי לפחות זה שלח הביתה באישון ליל. אני לא אופתע אם אנשים שלא רצו לנהוג כשהם עייפים חתכו מוקדם יותר ופיספסו את שיאי הערב.
ואז ישנו המתחם. יערות מנשה מרשימים ביופיים, ובגודלם. בפסטיבל היו במה מרכזית בתחתיתה של בקעה גדולה ובמה קטנה באמצע חורשת עצים נהדרת (זו הייתה נקודת האור העיקרית של הפסטיבל מבחינתי), והמעבר בינהן דרש הליכה רבה, חלק גדול ממנה בעליה. זה מנע מהקהל לשוטט בחופשיות – כשאתה יודע שמעבר בין הבמות יעלה לך בהפסד של שני שירים, אתה שוקל את צעדיך; כשללכת לקנות בירה כרוך בטיפוס במעלה מדרון תחת השמש היוקדת, אולי עדיף להיצמד לבקבוק מים שהבאת מהבית. וזה עוד מבלי לעסוק בסוגיית הנגישות של המקום לאנשים עם מוגבלויות, תחום שמוזנח בארץ בכל מקרה. בנוסף, מאחר ונראה שהמקום יועד לקבל אלפי אנשים, הבקעה הגדולה שנפרשה מול הבמה גרמה לכל כמות של קהל להיראות מצחיקה. זה בטח לא שיפר את מצב רוחם של האמנים המופיעים.
גם מה שהמתחם הציע לאורחיו איכזב. בשום שלב לא הצלחתי להבחין בדוכן המתבקש ביותר – דוכן דיסקים! הלו, זה פסטיבל מוזיקה או פסטיבל רביצה בשמש עם הופעות בצד? אחרי כל הופעה נפתח דוכן מאולתר שמכר את הדיסקים והחולצות של האמן שהרגע סיים להופיע, אבל דוכן דיסקים קבוע שמציע את מרכולתם של כל הלייבלים העצמאיים, כפי שהיה בחוצמזה ובאינדינגב, לא נראה שם. בתחום האוכל ניתן היה לבחור בין סנדביץ' עבש למדי עם נקניק או גבינה שנעטף בניילון נצמד, לבין נקניקיה בלחמניה עם צ'יפס פלוס קטשופ ומיונז באריזות חד פעמיות, לבין לאפות עם לבנה או שוקולד, לבין פיצה בטאבון שהוגשה בצלחת חד פעמית. לצידם היו משקאות ממותקים, גלידות ועוגות. או בקיצור – ג'אנק פוד. איפה זה ואיפה הארוחות הצמחוניות המושקעות יחסית לתנאי שדה, שהוגשו בכלים רב פעמיים מתוך מחשבה אקולוגית, שאכלנו בפסטיבלים הקודמים?
שני הנושאים האלו, שלכאורה נראים זניחים, חשפו את הבעייה המהותית של הפסטיבל, מבחינתי: לא הייתה לו אג'נדה. זה לא מספיק לקחת כמה להקות, למצוא אמן מיינסטרים שיעמוד בראשן ולקרוא לזה פסטיבל. אם אתה מוציא מאות או אלפי אנשים לחיק הטבע לספוג תרבות, אתה צריך לחשוב קודם מה זה טבע ומה זו תרבות. אך כפי שהמחשבה הזו לא הושקעה בתחום הדוכנים, כך היא לא הושקעה מספיק גם בתחום העיקרי – הליינאפ.
לפסטיבל היו שתי במות, כאמור – אחת גדולה בתשלום ואחת קטנה בחינם (ואגב, בניגוד לבמות הקטנות בפסטיבלים קודמים, הפעם הבמה הייתה מושקעת למדי – סחתיין!). מסיבות תמוהות, הבמה הגדולה אירחה כמה הופעות שמקומן המובהק היה בבמה הקטנה, ולהפך. עם כל הכבוד לקטעי הדיג' וכלי ההקשה הממסטלים של יוגב חרובי, הוא לא הצליח להחזיק את הבמה הגדולה עם מופע כל כך מינימליסטי. לעומתו, הקצת ששמעתי מההופעה של תעני אסתר הבהיר לי שהם היו גדולים על הבמה הקטנה המנומנמת, והיו יכולים להרים בכיף את הקהל בבמה הגדולה.
כמו כן, כמה מההופעות הטובות של הפסטיבל שובצו בשעות כמעט מעליבות. קשריי החבריים עם לא דובים ידועים לכל, אבל יעידו עשרות האנשים הבודדים שזכו לראות את ההופעה שלהם בצהריים שהיא הייתה אחד משיאי הפסטיבל. לא זכורה לי אף הופעה אחרת בפסטיבל שבה הקהל התעקש לקבל הדרן למרות שלא תוכנן אחד כזה ולמרות שלא הוקצה לו זמן בליינאפ. וההתנפלות על הדיסקים לאחר מכן ממחישה זאת היטב. גם אטליז, שחשפו לראשונה את השירים מאלבומם השני הממשמש ובא (עוד מוקדם לי לגבש דיעה – הם נשמעים שונה למדי מכל מה ששמענו מהם עד כה), ולכאורה היו צריכים לקבל ספוט מרכזי, עלו ב-18:30, כשהערב רק התחיל להתחמם. אגב, הם נתנו הופעה נהדרת כהרגלם, למעט העובדה המצערת שלי טריפון שוב עשתה שכונה בין השירים. היא זמרת נהדרת, אבל כשהיא מדברת עם הקהל זה פשוט לא מתיישר עם הרמה הגבוהה של המוזיקה, וזה מאוד צורם. ובחזרה לליינאפ: דווקא אחרי אטליז, כשהחל לרדת החושך והקהל היה כבר חם, עלתה להקה עלומת שם בשם החלטורה. למישהו זה נשמע הגיוני?
וישנו עניין המחול. על הנייר הרעיון לשלב בין פסטיבל מוזיקה להופעות מחול נראה נהדר, ואני מודה שגם אני התלהבתי מהיוזמה. אבל בשטח זה פשוט לא עבד. הופעות המחול השקטות והאינטימיות קטעו כל נסיון לבנות רצף של אנרגיה עולה בין ההופעות. בנוסף, הן פשוט נפלו על הקהל הלא נכון. חלק גדול מהקהל צחק בהופעות המחול, או מחא כפיים תוך כדי כאילו מדובר בהופעה בקרקס, וכל זה בזמן שהדי מעגל המתופפים מאיזור השאנטי של הפסטיבל פילח את הדממה. זה היה, בלשון המעטה, חיבור לא כל כך מוצלח.
מזל שלפחות לקראת סוף הפסטיבל היו הופעות מוצלחות: אחרי שיאיר יונה מעט עייף ועמוס צימרמן דיי אנרגטי הצליחו להקסים את הקהל בבמה הקטנה עם הופעות אקוסטיות מצויינות (אצל צימרמן אפילו רקדו בסוף!), בבמה הגדולה החל רצף מעולה של [פאניק אנסמבל], האחים רמירז ובום פם (בהופעת פרידה, או שזו הייתה סתם שמועה?), שלוש להקות שיודעות את העבודה. ההופעה של פאניק התבלטה במיוחד, למרות חסרונה של גליה חי על הויולה. ובכל זאת, גם כאן קצת הפריע ששלושת השמות האלו נלקחו מהליינאפ של היום השני של אינדינגב האחרון (אם כי בום פם לא הופיעו אז בסוף עקב פציעה), בדיוק כפי שההופעה המרכזית של הפסטיבל, פורטיס, נלקחה מההברקה המרכזית של חוצמזה הקודם. מצער גם שמבין השמות הלא מוכרים בפסטיבל, לא נתקלתי בשום הופעה שגילתה לי משהו חדש ששווה לספר עליו.
בסיכומו של דבר זה לא היה פסטיבל רע, חלילה. אבל היו בו לא מעט ליקויים קונספטואליים, הוא היה קצת חסר מעוף, וחסר בו קו ברור שיבדל אותו משני הפסטיבלים האחרים, המבוססים יותר, ואולי בשל כך הוא נכשל. הלוואי שמארגניו לא ירתעו מחוסר ההצלחה שלו ומהביקורות שהופנו ועוד יופנו כלפיו, ויחזרו בשנה הבאה עם פסטיבל מוצלח הרבה יותר. ואז אולי תתגשם נבואתו של פורטיס, שעל פי אחד הנוכחים בהופעה שלו אמר לקהל: "לא נורא, בשנה הבאה יהיו כאן אנשים מפה ועד ההר".
תגיות: אטליז, אינדינגב, בום פם, האחים רמירז, החלטורה, חוצמזה, יאיר יונה, יוגב חרובי, יערות מנשה, לא דובים, לי טריפון, מחול, עמוס צימרמן, פאניק אנסמבל, פורטיס, פסטיבל, שיווק, תעני אסתר