הפקת מקור ישראלית
יום ו, 7.8.09, 14:48 
בפעם האחרונה שתיקלטתי אינדי ישראלי בפרוזדור פגשתי במקרה חבר שלא מכיר את סצינת המוזיקה המקומית. כן, יש כמה כאלה. הוא חובב מוזיקה ברמה בסיסית כמו כל אחד אחר, אבל כמעט ולא הולך להופעות, לא ממש קונה דיסקים, ובטח שלא מתעניין בנעשה בארץ יותר מידי. הצעתי לו שישב איתי לבירה ויכיר קצת דברים חדשים ונהדרים שקורים פה ממש מתחת לאף שלו, והוא נענה בשמחה. אני, מצידי, פינקתי אותו במוזיקה מעולה על טהרת האינדי הישראלי, מאטליז ועד חיה מילר, מאונילי ועד Tiny Fingers. לאחר כמה דקות של האזנה הוא אמר לי בחיוך: "שמע, זה באמת לא רע בשביל להקות ישראליות שמנסות להישמע כמו 1000 דברים שכבר שמעתי מחו"ל".
הוא אומנם סתם ניסה לקנטר אותי, אבל זה גרם לי לחשוב – האם יתכן שכל המוזיקה הנהדרת הזו שאני כותב עליה כאן היא לא יותר מאשר אוסף חיקויים חיוורים של דברים מקוריים ומעניינים יותר שמגיעים ממעבר לים? אני לא מדבר רק על ההשוואה הטחונה (והטיפשית, לדעתי) בין עמית ארז לאליוט סמית'. האם עינב ג'קסון כהן היא לא יותר מאשר טורי איימוס ישראלית? יכול להיות שלא דובים הם בסך הכל Primus בעברית? ואולי Kitzu הם סתם Portishead ציוני? רק אל תגידו שיהוא ירון הוא כולה טום ווייטס שעבר ברית מילה (בעצם, זה עדיין נשמע כמו מחמאה ענקית, לא?).
אני מוכרח להודות שבשנים האחרונות, וביתר שאת מאז שהבלוג הזה הפך לכזו מחוייבות גדולה, צריכת המוזיקה הלועזית שלי ירדה למינימום (בדיוק שמעתי שלהקה צעירה ומבטיחה בשם Faith No More מגיעה לארץ. מישהו מכיר?). יכול מאוד להיות שחסר לי בסיס להשוואה, אבל עדיין, קשה לי לקבל את הטענה שאין במוזיקה המקומית שמץ מקוריות. אם כבר, לדעתי הטענה הזו לרוב נובעת מבורות הפוכה – מי שטוען את זה פשוט לא מתמצא במוזיקה ישראלית. ברור שישנן השפעות מחו"ל, וברור שיש גם יוצרים מקומיים שממש נשמעים כמו חיקוי של משהו (מישהו אמר אסף אבידן?). אבל אני רוצה להאמין שיש כאן גם הרבה דברים מקוריים וייחודיים, במיינסטרים ועל אחת כמה וכמה בשוליים.
זה מתחיל בצד המוזיקלי. קשה להתכחש לכך שישנם אלמנטים סגנוניים שהם ייחודיים למוזיקה הישראלית. השילוב של מוטיבים מזרח תיכוניים עם רוק למשל, כפי שקורה אצל ברי סחרוף ואהוד בנאי במרכז ואצל לא דובים, Midnight Peacocks, ובום פם בשוליים, הוא כנראה הבולט שבהם, אבל הוא ממש לא היחיד. הישראלים מערבבים הכל – בל נשכח שמדובר בכור היתוך. בשנות השבעים מתי כספי לקח את המוזיקה הרוסית של סשה ארגוב, הלביש עליה את מהלכי הבס של באך וטבל אותם במוזיקה הברזילאית של ז'ובים ובFאנקיות של סטיבי וונדר. היום הפשרות לוקחים את הרוק המחוספס של Deerhoof, מקיפים אותו במקצבים של בוסה נובה עם נגיעות היפ הופ, ומריצים תחת זה תפקידים ג'אזיים וFאנקיים באיזור הבס. והם לא לבד – דני הדר מפגיש את מאיר אריאל עם האנפלאגד של נירוונה, קרוזנשטרן ופרוחוד מאחדים כליזמר, Pאנק ואוואנגארד, ואפשר להקדיש בלוג שלם רק כדי למנות את הז'אנרים שאטליז מערבבים. אבל אלו הן הדוגמאות הקיצוניות. האמת היא שממש לא צריך ללכת לאמנים שעירוב ז'אנרים זה הקטע שלהם כדי להרגיש את הזווית הישראלית – אפילו כשרוקפור עושים פסיכדליה בריטית אפשר להרגיש את הטחינה של אריק איינשטיין נוזלת להם מזווית הפה.
ולצד המוזיקה ישנן המילים. בדיוק כפי שיש שירה עברית ייחודית וספרות עברית ייחודית, כך גם במוזיקה הישראלית מקומם של הטקסטים לא נפקד. וגם כשהמוזיקה מושפעת מחו"ל, המילים צומחות מהארץ. כשמקשיבים להתכתבות של יהוא ירון עם האורבניות החילונית התל אביבית, מגלים שהשורשים הטקסטואליים שלו לא יונקים מטום ווייטס כפי שהם יונקים מיהודה עמיחי ומאיר אריאל. כשמפסיקים להתייחס לטקסטים של לא דובים כדחקות חינניות, שמים לב שהם נוגעים בלי בושה בגזענות הסמויה של השמאלני התל אביבי המצוי, וזורקים רפרנסים מטרידים לימי המנדט הבריטי ולקיבוץ. תוסיפו לכך את השפה הייחודית כל כך של דני הדר, את החוצפה הכה ישראלית של כל החתיכים אצלי, את ההתעסקות בשירי משוררים של 1:1 – אלו אלמנטים שקשה למצוא להם מקבילות במוזיקה העולמית. ובסופו של דבר, יש דברים שאפשר לכתוב רק בעברית – למישהו יש רעיון איך לתרגם את השורה "תראי שאין בי עכבות, רק עקבות של נקבות ועקבים" של הבילויים לאנגלית?
אבל מעל לכל הסממנים הייחודיים של המוזיקה הישראלית, מרחפת אמת פשוטה: זה לא כזה משנה. אף אחד הרי לא מחפש את "הסממנים הייחודיים למוזיקה האמריקאית" – אולי כי בתור הצד החזק הם לא צריכים אישורים מאף אחד, ואולי פשוט כי אין כאלה. אז נכון, לא דובים לא היו קיימים אלמלא Primus. אבל גם Primus האמריקאים לא היו קיימים אלמלא Rush הקנדיים, שבעצמם לא היו נשמעים כפי שנשמעו אלמלא Yes הבריטים, ואם נמשיך נגיע גם לביטלס ואפילו לבאך. היצירה האנושית מורכבת מרצף של השפעות, את החד גדיא הזה אפשר להמשיך לנצח, ואם הלהקות מחו"ל לא מרגישות צורך להתנצל על כך שהן הושפעו מאחרים, למה שהמקבילות הישראליות שלהן יסבלו מרגשי נחיתות?
המסקנה הבלתי נמנעת היא שבכל מקום בעולם קורה אותו הדבר: רוב האמנים משכפלים את הקיים, מקצתם לוקחים את הקיים צעד אחד קדימה, ורק גאונים מעטים באמת מסוגלים להמציא את הגלגל. מה שטוב הוא שבכל אחת מהקבוצות אפשר למצוא מוזיקה נהדרת, אפילו אם היא לא תמיד מקורית. אז אפשר לנתח את המוזיקה הישראלית עד מחר, אפשר להתבטל בפרובינציאליות ואפשר לזלזל בהתנשאות. אבל בסופו של דבר המבחן הוא פשוט: או שאוהבים, או שלא. כל השאר זה סתם קשקוש.
תגיות: הפשרות, יהוא ירון, לא דובים, מילים, עברית, עמית ארז, שפה
...ובאותו עניין:
- המלצות לשבוע הקרוב 7.6.08 - השבוע יש הכל מהכל: קצת סטודנטים בתחילת הדרך, קצת אינדי, קצת חו"ל, קצת כוכבי עבר ואפילו קצת מיינסטרים...
- סטקטו 8.6.08 - הפעם - רשמים קצרים ואסוציאטיביים מהערב שהיה אתמול בפטיפון: ______________________ "RusHour", להקת קא...
- ישראל שוב כובשת, והפעם – את העולם - אליהו הנביא הבריז לנו גם בפסח הזה, אבל במקומו הגיע מישהו הרבה יותר חשוב: המשיח. הסיפורים שהגיעו אלי ...
- כרטיסים חינם לנערי פוסטר והפשרות - הבלוג נתון תחת התקפת וירוסים, אבל זה לא יעצור אותנו מלחלק כרטיסים חינם, נכון? לכל המודאגים ששלחו מיי...
- ימין ושמאל, רק רוק אנד רול - מרחבים. אדמה. שמיים. 3 עצים. מאות אוהלים. הרבה יותר מידי שוטרים. 2 במות. לפחות 2500 צעירים. יותר מ-4...
ותודה לחבר שהוציא ממך פוסט נהדר.
ניסיתי להסביר את זה לכמה וכמה אנשים בחיי, אני חושב שאני פשוט אפנה אותם לפה מעכשיו. =)
חשוב, יפה ונכון. תודה שניסחת את מה שחשבתי.
עם כל הרצון הטוב, באמת לא ברור לי מה רצית להגיד כאן.
לכל אחד יש תווי פנים יחודיים מכל מליארדי אנושות היקום. ואז מה ?
לפעמים דבר מוכר ומועתק ומושפע יכול להדהים אותך. לא חייב להיות דומה או שונה מאליוט סמית'…
אתה יודע כמה כאלה יש בברזיל, בבולגריה, בשבדיה, כמה עינב ג'קסונס יש במישיגן, בפולין.
והם שרים בגרוזינית, ברומנית, באיטלקית, בניב ובביטוי שייחודי רק להם, ואי אפשר לתרגם אותו לעברית.
האמן לי אני יודע, אל תטרח.
באמת לא מבין למה להטריד עצמנו במחשבות כגון דא.
למה להטריד? כי אנשים ששומעים מוזיקה נורמלית אבל לא מתעניינים באינדי ישראלי כן חופרים לחינם עם השוואות מטופשות וראוי שיהיה מה לענות להם 🙂
שים לב שבנוגע לטקסטים הזכרת אך ורק אמנים ששרים בעברית.
וזו הבעיה הגדולה: אמנים ישראליים ששרים באנגלית אכן נשמעים דומה יותר למיליון להקות אחרות. העברית מאוד מבדלת. בערב עונג שבת רותם אור וטליה אליאב הופיעו בזו אחר זו, שתיהן בהופעות מאוד מינימליסטיות ונוגות, אבל השנייה היתה הרבה יותר חזקה, בגלל השפה שהאירה פתאום את המנגינות ומשכה אליה תשומת לב.
בנוסף, אצל הרבה מהאמנים המקומיים ששרים באנגלית רואים שזו אינה שפת אמם. אין להם את העומק, הניואנסים והעושר של השפה שהיא חלק בלתי נפרד מתרבות שאתה גדל בה. תחשוב על זה, כמה מהם כתבו טקסט כמו "שגר פגר" שציטטת באנגלית?
אני מבינה שזה קל יותר לכתוב באנגלית כי זה לא מחייב כמו עברית ומצלצל טוב יותר, וזה הגיוני אם אתה פועל בחו"ל ומייעד מראש את הקריירה שלך לשם (נגיד, כמו מונוטוניקס) – אבל כל עוד אתה חי בתל אביב ומופיע בה, זו קצת עצלנות לטעמי. ואתה די נטמע בתוך השפע העצום כל כך של אמנים דומים מחו"ל.
הבעיה היא לא רק בחוסר המקוריות, הבעיה היא באיכות ההלחנה.
אני לא חושב שהיה כל כך מפריע שהאמנים המקומיים מחקים יוצרים לועזיים אלמלא הפער ביניהם היה כל כך בולט ומדכא. מרבית להקות האינדי פשוט לא יודעות להלחין משהו שישאר איתך כמה ימים אחרי ההופעה ויחזיק גם באלבום. לכן אפשר מאוד להנות בהופעות אינדי, אבל כבר בהן לשים לב לחולשה של המלודיות לעומת האסתטיקה והאנרגיות שלפעמים מפצים על כך, אבל לא יחזיקו באלבום. הלהקות שלא יצליחו לכתוב לחנים שמחזיקים ויש בהם טיפה של מקוריות נידונו להישכח, לא משנה כמה הם ההופעה הכי מגניבה שיש ללכת אליה באוגוסט 2009.
כמה דוגמאות קונקרטיות מהערב של עונג שבת:
רותם אור נשמעת כמו מיליון זמרי Sadcore שיש בהם הרבה אווירה אבל מעט תוכן.
טליה אליאב מאד מרשימה אבל השיר הכי טוב שהיא שרה היה קאבר (ולמרות שהראשון שלה עוד היה לא רע, כל השאר נשמעו תפלים לחלוטין).
האחים רמירז נשמעו כמו שיבוט מעולה של להקות הגאראז'\סרף\רוקאבילי שהם ניסו לחקות, אבל ההבדלים בין הקטעים היו כמעט בלתי מורגשים.
נדב אזולאי היה הנגיש ביותר אבל גם לרוב מדובר בקטעים שמקסימום יכולים להיות סינגלים טובים לרדיו ולהישכח במהירות.
אחרי זה הלכתי, יש גבול כמה אפשר להתאכזב.
זה מגניב לעודד את הסצנה המקומית ומה שאתה עושה כאן הוא מבורך, אבל אני חושב שיש הרבה אנשים שכן מרגישים תסכול מהמיעוט של מוזיקאים שפשוט יש להם את הניצוץ הזה של כישרון אמיתי, דווקא בתוך סצנה כל כך רוחשת ופעילה. ואנחנו עוד נידונו להידחות כממורמרים זקנים ומבאסים שהורסים לכל השאר את החגיגה.
אהבתי:
"לקח את המוזיקה הרוסית של סשה ארגוב, הלביש עליה את מהלכי הבס של באך"
כן אחי.
ובגדול לא הבנתי למה צריך להצדיק זכות קיום ועוד בבלוג שכל אנשיו כן צורכים את המוסיקה הזו.
תמיד יהיו טמבלים שיגידו "כן זה נשמע כמו…",אז שילכו הביתה לשמוע את המקור.
מה גם שבדרך כלל הם לא צרכנים של מוסיקה כך או כך.
החבר הזה שלך שלא אהב את החיקויים..
איזה מוסיקה הוא שומע בבית,אם בכלל?
איזה הופעות הוא ראה לאחרונה שהם הדבר האמיתי?
למדונה יש לו כרטיסים?
קצת יקר מדונה באסה …
אני מסכים מילה במילה עם מה שהמגיב איתי כתב.
לי נראה שפשוט מחלחלת בך (כותב הבלוג) ההכרה שבאמת מדובר בסופו של דבר בחרא אינדי מוזיקה ישראלית נטולת כישרון.
כל המאמר הזה הוא מעין התפכחות מתורגמת לאליבי.
אני לא הייתי מתבייש לרשום שעינב ג'קסון זו פשוט לא יותר מהטרדה ברשת. אפילו לא טורי איימוס הישראלית.
לא ארחיב.
לקרוא את התגובה של איתי, ודי.
בתור מישהו שהוא כבר לא מוזיקאי פעיל בסצנה ממש, אלא בעיקר צופה מהצד, לא ברורה לי הפרשנות (והמרירות בתגובה של רבע לתשע) הזו כלפי אינדי ישראלי. חרא? לא יותר מהטרדה ברשת? קצת נסחפתם…
אמנם עינב ג'קסון כהן אכן קצת יותר מדי חופרת בשיווק שלה (תמיד אפשר לעשות בפייסבוק hide) אבל אתם באמת לא שומעים שם כלום? זה מרגיש לכם ריק מתוכן? ואיטליז, ויהוא ירון, וחיה מילר, ואיזבו, ודניאלה ספקטור? חרא נטול כשרון?
נשמע לי מוגזם ומופרך.
ברור שיש הופעות מבאסות ואנשים חסרי כשרון, אבל ככה זה בכל סצנה. מה שמצליח לפרוץ החוצה ולהזכר גם אחרי ההייפ, אלו הדברים הטובים. אתה מקבל את הקרם של הסצינות מחו"ל, אבל מי ששם צריך לברור את המוץ מהתבן. אין מה לעשות, ככה זה, אבל זה גם הרבה יותר מרגש להיות שם בהתחלה של משהו גדול ואמיתי (תראו איפה איטליז היום, ותראו כמה אנשים בתל אביב עוד זוכרים הופעות שלהם עם 30 איש בקהל).
ועדין בטחינה, הנה, אתה רואה למה הפוסט הזה נחוץ?
לודביג (אולי לודוויג?) – אם הבנתי אותך נכון נראה שאנחנו מסכימים. אז לא ממש הבנתי נגד מה אתה יוצא. או שלא הבנתי כלום?
יעל (אפילו עז) – סוגיית השפה כמובן לא נעלמה מעיני, תהיתי אם להיכנס לזה אבל הפוסט הזה יצא ארוך גם ככה. אני ממש לא מהמתנגדים לשימוש באנגלית במוזיקה ישראלית, אבל באמת כשניגשתי להביא דוגמאות לפלאי הכתיבה של היוצרים המקומיים, באופן אינסטינקטיבי היוצרים בעברית קפצו לראש הרשימה. אני אוהב גם את הכתיבה של עמית ארז לצורך הדוגמה הבנאלית, הוא מאוד מרגש אותי ואני כן חושב שהוא מתבטא באנגלית בטבעיות. אבל השפה של יהוא ירון, מעצם היותה נדירה יותר על פני הגלובוס, סיפקה לי דוגמה מובהקת יותר. זה המקום להזכיר שוב את המאמר המרתק של ניסים קלדרון על הבחירות הלא מושכלות של יוצרינו באנגלית.
איתי – באופן מפתיע אני מסכים עם לא מעט ממה שכתבת – הופעה מוצלחת לא בהכרח אומרת להקה מוצלחת ובטח שלא אומרת דיסק מוצלח. והלהקה הכיפית של היום היא ברוב המקרים הלהקה הנשכחת של מחר, ורק מעטים מתבלטים מעבר לרף הזה. הדגמת דרך הליינאפ של עונג שבת, ואני אמשיך – מאוד נהניתי בהופעות שם, אבל אפילו אני לא מחזיק דיסק של האחים רמירז על המדף. אבל על בסיס הטענה שלך אני חולק.
יש כאן כשרונות אדירים, גם אם נראה לך שהרוב המוחץ הוא חיוור. תראה את תגובתו של בחור מזוקן בהמשך – אנחנו מקבלים רק את הקצפת של חו"ל, אבל בארץ חווים גם את השכבות התחתונות יותר של העוגה. אז ברור שקל להרגיש קטן. ההבדל הוא שבארה"ב אף אחד לא מתבטל בכזו מהירות מול המוזיקה שמגיעה מהחו"ל שלהם. מה שקורה בארץ זה אפקט פרובינציאלי לחלוטין לדעתי. יש לא מעט כותבים ומלחינים אדירים בארץ, בקנה מידה בינלאומי, מיענקל'ה רוטבליט ועד יהוא ירון, מיוני רכטר ועד גיא בן שטרית (אגב רכטר, שים לב שהרבה מקוטלי האינדי הנוכחי ימהרו להסכים שפעם היו כאן מלחינים טובים. כיום קל לשכוח ש"דמעות של מלאכים" היה האינדי של 1974. לאנשים פשוט אין פרספקטיבה).
שורה תחתונה, שראויה מתישהו לפוסט לחוד: הבלוג הזה נוטה להלל את כל מה שטוב ומעלה (לטעמי, כמובן). אולי מידי פעם שווה לעצור ולהזכיר מי סתם טוב ומי באמת אדיר.
(אנשים, דיון מרתק! כיף לקרוא אתכם)
החתכים שהצעת לא כ"כ מדוייקים- כי בעצם מה שעשית הוא
to state the obvious
כלומר-אין רצף לוגי וזה יצר טיעון פוסטמודרני
במקומך הייתי מתייחסת לנושא לפי חתכים כרונולוגים (דור), תמטיים (נושאים), או דמוגרפיים
זה היה יותר מחודד
שים עין על שני ספרים שבכיוון
1- תוגת הישראליות- דורון רוזנבלום
2- המרד השפוף-גדי טאוב
אכן דיון מעניין.
לזרבוי, לדעתי בגלל שיש פרספקטיבה של זמן אפשר בנקל להבחין שהאינדי של היום רחוק מאוד מ "דמעות של מלאכים". בדיוק הפוך ממה שרשמת.
זה באופן כללי.
גם בכלל שאין אף יוצר בשנים האחרונות שהוא במדרגה של יוני רכטר.
P, ……. איפה.
קל היום תוך כדי התרחשות לראות, כמו שאיתי כתב, שהבעיה היא בהלחנה.
למשל, יהוא ירון, מלחין (אם בכלל) פשוט לא טוב !
גם בארה"ב חלק גדול מסצנת האינדי נשמע אותו דבר כמו מיליון להקות אחרות – אנחנו פשוט לא שומעים את רובו, והוא לא מופיע מטר מהבית שלנו.
רבע לתשע: הבעיה היא לא רק הלחנים, אלא גם המילים. יש יותר מדי שירים באנגלית לא מזהירה על סתיו ואהבה נכזבת. ישראל היא מדינה שמספקת לא מעט חומרים לכתיבה, אבל רוב סצנת האינדי לא מחובר למקום ולהווה מבחינה טקסטואלית, והשפה היא חלק די חשוב בעניין הזה.
הבהרה: הכוונה בפסקה שלי היא שזו הסיבה שהסיכויים קלושים שמסצנת האינדי הנוכחית ייצא עוד "דמעות של מלאכים". הלא שיר קנוני שכזה לא יוולד כאן באנגלית.
יעל, את באמת מרגישה שרוב היוצרים באינדי כאן כרגע מעדיפים ללכת לאנגלית? הלמ"ס בדקו את הנושא אגב? 😀
"יכול להיות שלא דובים הם בסך הכל Primus בעברית?"
התשובה לשאלה הזאת היא *כן* רועם. המקוריות היחידה שלהם היא העובדה שהם שרים בעברית, כי אם הם היו שרים באנגלית, הם היו חשופים לתביעה משפטית על גניבת זהות.
מצד שני, אם השמעת לבחור את אטליז, להקה שאני לא מכיר אף להקה כמוה בארץ או בחו"ל (ואם מישהו מכיר, אני דורש שיחשוף), והוא אמר שזה חיקוי… אז אין מה להגיד.
זה לא ייחודי לארץ. אחוז נכבד מכל הלהקות בעולם מושפעות עד כדי חיקוי, ואלה שבולטות הן רק כאלה שמצליחות למצוא איזשהו גוון חדש או כאלה שפשוט יודעות ליצור לחנים מעניינים. אני מסכים עם הטענה שהלחנים היא העיקר, ולא הסגנון או הצבע. קחו לדוגמה את מיספלאג – להקה שפחות או יותר העתיקה את הסגנון שלה מקולדפליי, אבל הם מלחינים הרבה יותר טובים ומעניינים מקולדפליי.
לבחור מזוקן – אין לי מושג כמה התפלגות האחוזים, אבל שים לב שבפסטיבלי האינדי (כולל פולקלה למיניהם) נראה שיש רוב לאמנים השרים באנגלית. גם אם מדובר רק בבולטים שבהם, עדיין מדובר באחוז גבוה.
אני מבינה את זה אם מכוונים מראש לחו"ל, כאמור. לא רואה שום היגיון בדבר כשגרים ומופיעים רק בישראל (וסביר להניח ש"ישראל" במקרה הזה = תל אביב).
יעל, את לא צריכה להסביר לי. מבחינתי לנסות לרגש אותי באנגלית זה (כמעט תמיד) תהליך עקום ולא טבעי, ואם זה כבר קורה זה תמיד 'רגש מתווך'. אני איתך בקטע הזה.
שיר, מיספלאג אולי מלחינים יותר לעניין מקולדפליי, אבל אין להם את כריס מרטין (גם הקול שלו וגם הכוּסוֹניוּת שלו) ואין להם את ההפקה הסופר נוצצת (ולי-עושה-הו-כה-בחילה) של קולדפליי.
הקטע הזה של ישראלים שרים באנגלית והויכוח עליו די מצחיק.
(אני נגד לשיר באנגלית)
שישירו איך ומה שרוצים. זה באמת עניין שלהם.
תמיד מצחיק הטיעון של "אנחנו פונים לחו"ל", או "אבא שלי היה בשליחות במישיגן" כאילו שזה משחרר לגיטימציה.
הישראלים המדוברים, נניח עמית ארז, בביוף, גבע אלון, דולורס ואף איטליז, כולם ממש רחוקים ממקוריות ואמירה.
אבל זה לא יכול למנוע חלילה מלאהוב אותם.
90 אחוז מאלה ששמעו גבע אלון, לא הכירו, וסביר שלא "גדלו" על ניל יאנג.
למרות שאפשר לזהות סגנון אישי אצל כולם, לכל הישראלים ששרים באנגלית ללא יוצא מן הכלל, כווווווווולם לדעתי, לא מקוריים ולא מחדשים דבר.
הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקראתי את תחילת הפוסט היה – המילים.
המילים הישראליות, מלאות בתרבות ייחודית , ברגשות וניואנסים בלתי ניתנים לתרגום בעליל כפי שציינת. מעבר לזה, העובדה שאנחנו עם שבא מהגולה, יש בה יתרונות וחסרונות – אנחנו מביאים אתנו תרבות רחבה מכל מקום בעולם, אנחנו מערבבים סגנונות ויוצרים משהו שייחודי לנו , אבל מצד שני אנחנו גם באיזשהו מקום תמיד נשמע קצת כמו משהו שכבר קיים. אבל בעיני הדרך היא עוד ארוכה, אנחנו כל הזמן מנסים וממציאים את עצמנו, אנחנו בשלבי התפתחות , בעיקר מבחינה תרבותית , אם נקביל זאת לעולם הקולנוע. אם אתה לא גאון אמיתי, ואין הרבה כאלו, אתה תנסה ותחקה ,תכשל או תצליח , עד שתמצא, לא מדברת באופן ספציפי על להקה, אלא על הסצינה העכשווית.
וחוץ מזה , אוסיף שורה בלתי ניתנת לתרגום :
"איך ישבנו מול הים שעות ולא אמרנו כלום/איך הקראנו בקול רם ספרים של אורלי קסטל-בלום/איך אכלנו מלבי אצל הטורקי בשוק……."
דני הדר – מלבי
אחד מהגאלגרים אמר פעם: "מה שלא תעשה, הביטלס כבר עשו לפניך" (כמובן שאואזיס לקחו את זה קצת רחוק…)
בעידן שבו יש כל כך הרבה להקות וזמרים בעולם, והרוקנרול קיים כבר כ50 שנה, קשה מאד להמציא את הגלגל ולעשות משהו שלא דומה לאף אחד. למוזיקה מקומית תמיד יש השפעה חזקה יותר מלמיובאת, זה לא חדש, ולא ייחודי רק לאינדי. אומנים ישראלים מצליחים מאד העתיקו מחול כבר לפני 25 שנה (והדוגמאות ידועות). בעיני, להיות חדשני ומקורי זה מצוין אבל לא הכרחי. להיות מרגש, מעניין ואיכותי זה כן הכרחי. אפשר לדון בזה שעות, ולהביא מיליון טיעונים מלומדים ושכלתניים, אנגלית או עברית, סגנון כזה או אחר, אבל בסופו של דבר, כולנו חוזרים לאינסטינקט הראשוני שלנו. אם שיר עושה לנו משהו, מעורר מחשבה, או רגש, מקפיץ או מרטיט, זה מה שחשוב.
בואנה זה תת רמה של מוסיקה.
למה אתם מקשיבים? לא חבל על הזמן הפנוי שלכם?
שיט עם הייתי צב הייתי אוכל איזה גזר.
רבע לתשע – המשפט שלך "בגלל שיש פרספקטיבה של זמן אפשר בנקל להבחין שהאינדי של היום רחוק מאוד מ 'דמעות של מלאכים'" מכיל סתירה פנימית דיי קשה, אתה לא חושב? פרספקטיבה של זמן מ"דמעות" יש לנו. אבל איזו פרספקטיבה בדיוק יש לך מ"עץ נופל ביער" של עינב ג'קסון כהן? של 4 חודשים?
אתה באמת בטוח שלו היית רואה את רכטר וקנר מופיעים ב-1974 לא היית פוטר אותם כזוג מלחינים בינוניים שממש לא מתחרים עם וילנסקי וארגוב?
שיר דויטש – אני חייב לשאול, ולא רק בשל קירבתי ללא דובים – מתי בפעם האחרונה ראית אותם מופיעים? הגלגול הראשון שלהם היה אכן מאוד פריימוסי. אבל מאז קרו הרבה דברים, כמו ההצטרפות הרשמית של קרן דוניץ בשירה (שממש לא דומה ללס קלייפול) וארז קריאל על הבוזוקי (שמה לעשות, לא מזכיר את סאונד הגיטרה של לארי לה-לונד). השירים החדשים השתנו בהתאם, ויחד עם הטקסטים הדיי פוליטיים (תחום שפריימוס דיי רחוקים ממנו) קל לומר שללא דובים יש קול עצמאי.
הלו, הלו, אל תשכח את Too Many Puppies! לא פוליטי?
ללא דובים יש קול עצמאי ואפילו נהדר, אבל איך שלא תהפוך את זה, מן, הם ממש מושפעים ומאוד דומים מוסיקלית לפריימוס.
או כמו שנאמר: הם התשובה הים תיכונית לפריימוס…
לזרבוי, יכול להיות.
לגביי, ברגע הראשון ששמעתי את דמעות של מלאכים גיליתי כמה הוא יפה. מדובר נניח על 1990 .
לא רק אני גיליתי את זה, המונים נוספים הרבה לפני וגם אחריי, וזו הסיבה שהוא קלאסיקה. האימפקט שלו היה אז מיידי, והיום עדיין יציב.
"עץ נופל ביער" מהדוגמא שלך, אם לא קרה איתו עד עכשו, גם לא יקרה.
מה יקרה איתו ? במקרה הטוב הוא יהיה"יצירת מופת" שאף אחד לא מכיר או נניח במקרה העוד יותר טוב הוא יהפוך לאיזה מיתוס.
מיתוסים אוהבים עירפול. ידברו על השיר הזה, אבל לא ישמעו אותו… או משהו כזה אם אתה יורד לסוף דעתי.
מיתוסים לא אוהבים את מימושם כי אז הם מתנפצים.
זה רק ניחוש שלי, או ניסיון להסביר את עצמי.
רבע ל-9 – הופה, נפלת. מצטער, אבל הנה הדוגמה הברורה ביותר לכך שחסרה כאן פרספקטיבה. אתה מדבר על האימפקט המיידי של "דמעות של מלאכים". אבל השיר הזה לא יצא ב-1990. הוא יצא ב-1974. מאז ועד שאתה שמעת אותו ואת האימפקט המיידי שלו, עברו 16 שנה בהם יוני רכטר הפך לאחד מאבות המזון של המוזיקה הישראלית. לא פלא ששיר ישן שלו היה ערב לאוזנך.
השאלה היא מה קרה בזמן אמת? הנה מה שמספרים במומה:
"בינואר 1975 הגיע לרדיו השיר הראשון של 14 אוקטבות… השיר לא הפך להיט, וגם שאר שירי אלבום לא זכו לתשומת לב רבה ברדיו באותו זמן. אפילו 'דמעות של מלאכים', שהוצג למצעדי הפזמונים באפריל, כלל לא נכנס… אחרי 20 הופעות, חלקן במשותף עם שלישיית קצת אחרת, הגיעה הרפתקת 14 אוקטבות לסוף דרכה".
קולט? התעלמו מהמוזיקה שלהם, ואחרי 20 הופעות בלבד הם התפרקו. מתי "דמעות" הפך לשיר כל-ישראלי מפורסם כל כך, עד שכיום נשמע לך מובן מאליו שהוא הצליח באופן מיידי? כמה שנים לאחר מכן, ב-1977, כשאסתר עופרים הקאנונית ביצעה לו קאבר. בינתיים, רכטר כבר התפרסם בזכות עצמו הודות למספיק אמנים בעלי חזון כמו עופרים ואיינשטיין, שזיהו את הכשרון שלו הרבה לפני הקהל הרחב.
כי לקהל הרחב אין פרספקטיבה. הוא תמיד יטען שהשוליים הם קשקוש לא רלוונטי שבחיים לא יצליח, ושפעם הייתה פה מוזיקה אמיתית. והוא יטען את זה מבלי להבין שהמוזיקה האמיתית של פעם הייתה בזמן אמת אותם שוליים לא רלוונטיים שהוא כל כך סולד מהם.
וזה מזכיר לי פוסט ישן שלי על כך שהבועה של היום היא המיינסטרים של מחר.
שיר דויטש, אטליז יושבים באופן כבד ביותר על Mr. Bungle. שווה (שלא לומר – חובה) להכיר בכל מקרה.
Mr. Bungle אולי מערבבים את אותה כמות של ז'אנרים ביחד כמו אטליז (למעשה, כנראה יותר), אבל המינון והאופן שהם עושים את זה שונה לחלוטין מאלה של אטליז. זאת אולי הלהקה בחו"ל שהכי קרובה למה שאטליז עושה – אבל עדיין אי אפשר להגיד שאטליז היא חיקוי של מר באנגל, אפילו לא קרוב לזה. מר באנגל הרבה יותר קיצוניים, ואטליז הרבה יותר קומוניקטיביים. אולי אפשר היה להגיד את זה כשמאיה דוניץ הייתה בשלטון, אבל ימים אלה כבר חלפו מהעולם.
נדב – ראיתי את לא דובים על במה בסביבות פברואר האחרון. אמנם זאת לא הייתה הופעה מלאה שלהם, זה היה בלי קריאל ובלי דוניץ, והם ביצעו בהופעה את ה"להיטים" שלהם (סיליקון וגבר טבעי), ועוד שיר שלא הכרתי שנשמע *בדיוק* כמו שיר של פריימוס. כאילו, זה נשמע כמו הפרסומות האלה שרצו להשתמש בשיר מוכר בתור מוסיקה, אבל זה היה יקר מדי, אז הביאו מישהו שילחין שיר שנשמע ליד. סוג של אל ינקוביץ' שכזה.
ההופעה המלאה האחרונה שלהם שראיתי הייתה לפני כשנה בפטיפון (ההופעה ההיא בפטיפון. אתה גם היית כזכור לי). לא היה ארז קריאל, אבל הייתה קרן דוניץ.
העובדה שאייבי ג'ונס לא מנסה לחקות את לס קלייפול בשירה עושה הבדל מהותי, והמילים (הן הבחירה לשיר בעברית והתוכן עצמו) באמת נותנים ללהקה קול עצמאי ומקורי, אבל הלחנים והעיבודים פשוט יותר מדי מועתקים בשביל שזה ישנה (בשבילי). הם נגנים גדולים והם נותנים אחלה שואו, אבל מכאן ועד הלהקה הכי טובה בתל אביב?
אבל איך אף אחד עוד לא הזכיר את מרסדס בנד המחקים אחד לאחד את רד הוט?
יש להקות שהם ג'אנר בפני עצמם ולחקות אותן שקול לפיתוח הג'אנר.
לשאול אם איטליז מחקים את באנגל, זה כמו לשאול אם מטליקה מחקה רוק כבד, או אם אייל גולן מחקה מוסיקה מזרחית. מטליקה פועלת כחלק מסצנת הרוק הכבד, היא לא מחקה את הג'אנר.
מיסטר באנגל זה כבר ז'אנר ומותר לחקות אותו, וכך גם להקות אחרות שהוזכרו פה שלקחו את המוסיקה שהן עושות כמה צעדים קדימה מהסביבה המוסיקלית ממנה הן צמחו.
לעומת זאת, ניקח לדוגמא את רדיו-הד, שהם בעצמם חיקוי לא רע לעוד אלפי להקות שהיו לפניהם, הלהקות הישראליות המחקות ספיציפית אותה, ועוד ברמה של לחקות את הקול של הסולן (שזה אולי הדבר היחיד שמייחד סגנונית את רדיו-הד) – הן עלובות (ויסלח לי דויטש).
להמשיך בדרכן של להקות שהמציאו סגנון (עד כדי הלכו רחוק עם הקטע הייחדוי שלהם) זה הרבה יותר בבחינת פיתוח הסגנון מאשר חיקוי.
יפני – אתה יודע שהתגובה שלך הוציאה אותך קצת תמהוני?
כי בעוד שהטענה הבסיסית שלך היא נכונה (צריך להבדיל בין חיקוי לבין פיתוח של סטייל קיים), הבחירה שלך דווקא ברדיוהד, ככל הנראה הלהקה המשפיעה ביותר על סצינת הרוק בעשור האחרון, בתור הדוגמה ההפוכה, קצת מסמנת אותך כמישהו שלא ממש מבין מהחיים שלו.
אפשר לא לאהוב את רדיוהד (אני בעצמי ממש לא מתלהב מהאחרונים שלהם), אבל להתעלם מהיכולת שלהם לקחת אינספור השפעות סגנוניות ולהתיך אותם למשהו חדש לחלוטין, בדומה למה שהביטלס עשו בשעתם, ועוד להתעלם מההשפעה המהפכנית שהייתה להם על המוזיקה העולמית – זה כבר להתעלם מעובדות ולא קשור לדעות.
וואלה. מזמן לא הואשמתי בתמהוניות. נחמד.
לי רדיוהד נשמעים כמו כל הסיאטל-פלויד למיניהם.
בטח שלא מרחיקי לכת כמו ביטלס, באנגל, טום ווייטס וכיו"ב..
ובכל מקרה הטיעון מחזיק גם אם לא מסכימים עם הדוגמא הספציפית שנתתי.
תמהוני!!!
מה זה סיאטל-פלויד?
דווקא מרסדס בנד לא נשמעים לי כמו חיקוי של הצ'ילי פפרס. פה דווקא תקף הטיעון המקורי שלך – הם פועלים כחלק מהז'אנר. הבעיה היא שהם עושים ףאנק, וכל הףאנק נשמע בדיוק אותו דבר לא משנה מי מנגן אותו P:
מה יהיה עם ההערצה ל"שילובי ז'אנרים" שרצה פה? אנחנו לא בפורום רוק מתקדם…
מה שמדהים ברדיוהד (גם באלבומים האחרונים) זה הטעם הטוב להפליא שהם מפגינים בכתיבת שירים, הפקה, נגינה ושירה, ובעשור האחרון גם עיצוב סאונד.
הדיון הזה סטה מהכיוון שלו לגמרי.
"דווקא מרסדס בנד לא נשמעים לי כמו חיקוי של הצ'ילי פפרס" – אתה רציני???
או שלא שמעת את מרסדס או לא שמעת את BLOOD SUGAR SEX MAGIC
"כל הףאנק נשמע בדיוק אותו דבר לא משנה מי מנגן אותו"
לא מבין מה הבעיה עם "שילוב ז'אנרים". למה זה דבר רע? ומה זה קשור לרוק מתקדם לכל הרוחות? זה שאנחנו לא בפורום רוק מתקדם לא אומר שאי אפשר לדון במוסיקה לעומק. דיברנו על מקוריות, ושילוב בין ז'אנרים זה מתכון אחד למקוריות, אז איך הדיון סטה מהכיוון שלו לגמרי?
שילוב ז'אנרים זה קוריוז, ככזה הוא יכול להיות סופר מגניב ו'קטע' (כמו באיטליז ובבאנגל) או חופר ומטופש (כמו בדרים ת'יאטר למשל) , אבל זה לא 'מתכון למקוריות'. ולמקוריות אין מתכון, אבל אני מניח שהשתמשת בזה כמושג שאול…
אני עדיין לא הבנתי ברצינות מכל הדיון הזה למה מישהו בכלל חושב שהאינדי התל אביבי צריך להצטדק על קיומו. ולכן מבחינתי הדיון סטה מהכיוון.
אחלה פוסט, עוד לא יצא לי לקרוא את כל התגובות.
קשה לי להביע דעה אמיתית בנושא, פשוט כי אני לא מכיר מוזיקה אינדי-ישראלי (למרות שאני שונא את המונח הזה, "אינדי" זה לא באמת סגנון מוזיקלי). אבל אני כן מגדיר את עצמי כמישהו ש־95% מהמוזיקה שאני שומע (וזה לא מעט מוזיקה) היא מוזיקה לועזית שהיא לא מיינסטרים.
ולכן שאלה – אפשר המלצה על מספר מצומצם של אלבומי אינדי-ישראלי שאפשר להתגאות בהם מהשנים האחרונות? בכוונה אני מציין אלבומים, ולא סתם שירים (או להקות), כי מה לעשות – אני הרבה יותר מעריך אלבום ולא אסופת שירים.
תודה!
פוסט מעניין מאוד! תודה וצום קל..
לזרבוי מי שלא תיהיה אתה פשוט תותח