הפקת מקור ישראלית
יום ו, 7.8.09, 14:48 
בפעם האחרונה שתיקלטתי אינדי ישראלי בפרוזדור פגשתי במקרה חבר שלא מכיר את סצינת המוזיקה המקומית. כן, יש כמה כאלה. הוא חובב מוזיקה ברמה בסיסית כמו כל אחד אחר, אבל כמעט ולא הולך להופעות, לא ממש קונה דיסקים, ובטח שלא מתעניין בנעשה בארץ יותר מידי. הצעתי לו שישב איתי לבירה ויכיר קצת דברים חדשים ונהדרים שקורים פה ממש מתחת לאף שלו, והוא נענה בשמחה. אני, מצידי, פינקתי אותו במוזיקה מעולה על טהרת האינדי הישראלי, מאטליז ועד חיה מילר, מאונילי ועד Tiny Fingers. לאחר כמה דקות של האזנה הוא אמר לי בחיוך: "שמע, זה באמת לא רע בשביל להקות ישראליות שמנסות להישמע כמו 1000 דברים שכבר שמעתי מחו"ל".
הוא אומנם סתם ניסה לקנטר אותי, אבל זה גרם לי לחשוב – האם יתכן שכל המוזיקה הנהדרת הזו שאני כותב עליה כאן היא לא יותר מאשר אוסף חיקויים חיוורים של דברים מקוריים ומעניינים יותר שמגיעים ממעבר לים? אני לא מדבר רק על ההשוואה הטחונה (והטיפשית, לדעתי) בין עמית ארז לאליוט סמית'. האם עינב ג'קסון כהן היא לא יותר מאשר טורי איימוס ישראלית? יכול להיות שלא דובים הם בסך הכל Primus בעברית? ואולי Kitzu הם סתם Portishead ציוני? רק אל תגידו שיהוא ירון הוא כולה טום ווייטס שעבר ברית מילה (בעצם, זה עדיין נשמע כמו מחמאה ענקית, לא?).
אני מוכרח להודות שבשנים האחרונות, וביתר שאת מאז שהבלוג הזה הפך לכזו מחוייבות גדולה, צריכת המוזיקה הלועזית שלי ירדה למינימום (בדיוק שמעתי שלהקה צעירה ומבטיחה בשם Faith No More מגיעה לארץ. מישהו מכיר?). יכול מאוד להיות שחסר לי בסיס להשוואה, אבל עדיין, קשה לי לקבל את הטענה שאין במוזיקה המקומית שמץ מקוריות. אם כבר, לדעתי הטענה הזו לרוב נובעת מבורות הפוכה – מי שטוען את זה פשוט לא מתמצא במוזיקה ישראלית. ברור שישנן השפעות מחו"ל, וברור שיש גם יוצרים מקומיים שממש נשמעים כמו חיקוי של משהו (מישהו אמר אסף אבידן?). אבל אני רוצה להאמין שיש כאן גם הרבה דברים מקוריים וייחודיים, במיינסטרים ועל אחת כמה וכמה בשוליים.
זה מתחיל בצד המוזיקלי. קשה להתכחש לכך שישנם אלמנטים סגנוניים שהם ייחודיים למוזיקה הישראלית. השילוב של מוטיבים מזרח תיכוניים עם רוק למשל, כפי שקורה אצל ברי סחרוף ואהוד בנאי במרכז ואצל לא דובים, Midnight Peacocks, ובום פם בשוליים, הוא כנראה הבולט שבהם, אבל הוא ממש לא היחיד. הישראלים מערבבים הכל – בל נשכח שמדובר בכור היתוך. בשנות השבעים מתי כספי לקח את המוזיקה הרוסית של סשה ארגוב, הלביש עליה את מהלכי הבס של באך וטבל אותם במוזיקה הברזילאית של ז'ובים ובFאנקיות של סטיבי וונדר. היום הפשרות לוקחים את הרוק המחוספס של Deerhoof, מקיפים אותו במקצבים של בוסה נובה עם נגיעות היפ הופ, ומריצים תחת זה תפקידים ג'אזיים וFאנקיים באיזור הבס. והם לא לבד – דני הדר מפגיש את מאיר אריאל עם האנפלאגד של נירוונה, קרוזנשטרן ופרוחוד מאחדים כליזמר, Pאנק ואוואנגארד, ואפשר להקדיש בלוג שלם רק כדי למנות את הז'אנרים שאטליז מערבבים. אבל אלו הן הדוגמאות הקיצוניות. האמת היא שממש לא צריך ללכת לאמנים שעירוב ז'אנרים זה הקטע שלהם כדי להרגיש את הזווית הישראלית – אפילו כשרוקפור עושים פסיכדליה בריטית אפשר להרגיש את הטחינה של אריק איינשטיין נוזלת להם מזווית הפה.
ולצד המוזיקה ישנן המילים. בדיוק כפי שיש שירה עברית ייחודית וספרות עברית ייחודית, כך גם במוזיקה הישראלית מקומם של הטקסטים לא נפקד. וגם כשהמוזיקה מושפעת מחו"ל, המילים צומחות מהארץ. כשמקשיבים להתכתבות של יהוא ירון עם האורבניות החילונית התל אביבית, מגלים שהשורשים הטקסטואליים שלו לא יונקים מטום ווייטס כפי שהם יונקים מיהודה עמיחי ומאיר אריאל. כשמפסיקים להתייחס לטקסטים של לא דובים כדחקות חינניות, שמים לב שהם נוגעים בלי בושה בגזענות הסמויה של השמאלני התל אביבי המצוי, וזורקים רפרנסים מטרידים לימי המנדט הבריטי ולקיבוץ. תוסיפו לכך את השפה הייחודית כל כך של דני הדר, את החוצפה הכה ישראלית של כל החתיכים אצלי, את ההתעסקות בשירי משוררים של 1:1 – אלו אלמנטים שקשה למצוא להם מקבילות במוזיקה העולמית. ובסופו של דבר, יש דברים שאפשר לכתוב רק בעברית – למישהו יש רעיון איך לתרגם את השורה "תראי שאין בי עכבות, רק עקבות של נקבות ועקבים" של הבילויים לאנגלית?
אבל מעל לכל הסממנים הייחודיים של המוזיקה הישראלית, מרחפת אמת פשוטה: זה לא כזה משנה. אף אחד הרי לא מחפש את "הסממנים הייחודיים למוזיקה האמריקאית" – אולי כי בתור הצד החזק הם לא צריכים אישורים מאף אחד, ואולי פשוט כי אין כאלה. אז נכון, לא דובים לא היו קיימים אלמלא Primus. אבל גם Primus האמריקאים לא היו קיימים אלמלא Rush הקנדיים, שבעצמם לא היו נשמעים כפי שנשמעו אלמלא Yes הבריטים, ואם נמשיך נגיע גם לביטלס ואפילו לבאך. היצירה האנושית מורכבת מרצף של השפעות, את החד גדיא הזה אפשר להמשיך לנצח, ואם הלהקות מחו"ל לא מרגישות צורך להתנצל על כך שהן הושפעו מאחרים, למה שהמקבילות הישראליות שלהן יסבלו מרגשי נחיתות?
המסקנה הבלתי נמנעת היא שבכל מקום בעולם קורה אותו הדבר: רוב האמנים משכפלים את הקיים, מקצתם לוקחים את הקיים צעד אחד קדימה, ורק גאונים מעטים באמת מסוגלים להמציא את הגלגל. מה שטוב הוא שבכל אחת מהקבוצות אפשר למצוא מוזיקה נהדרת, אפילו אם היא לא תמיד מקורית. אז אפשר לנתח את המוזיקה הישראלית עד מחר, אפשר להתבטל בפרובינציאליות ואפשר לזלזל בהתנשאות. אבל בסופו של דבר המבחן הוא פשוט: או שאוהבים, או שלא. כל השאר זה סתם קשקוש.
תגיות: הפשרות, יהוא ירון, לא דובים, מילים, עברית, עמית ארז, שפה