ימין ושמאל, רק רוק אנד רול
יום ד, 29.10.08, 3:45 
"פאניק אנסמבל" מחייכים, עמית ארז אוטומטי, ו"אטליז" מצטמקים
למחרת בבוקר בוריס מרצינובסקי, האקורדיוניסט של "פאניק אנסמבל" וחבר טוב, שואל אם אני מתרגש לראות את כל הקבועים של לבונטין בלי חולצה. התשובה היא כן, אגב, אבל הפסטיבל הזה הוא הרבה יותר מזה. בלבונטין אין 2500 קבועים. הקהל פה הרבה יותר מגוון, וחלקו, וזה דיי בולט, נחשף לחלק גדול מהמוזיקה בפעם הראשונה. למשל, אם כבר הזכרנו את "פאניק", מהמהירות בה כל הדיסקים שלהם נחטפו אחרי ההופעה המצויינת שלהם אפשר ללמוד דבר או שניים על מידת ההיכרות המוקדמת של הקהל איתם. וההתלהבות מהם לא מפתיעה: ראיתי דיי הרבה הופעות של "פאניק" יחסית לעובדה שאני חושב שמדובר בהרכב אנאלי ומעט מתיש, וזו הייתה הטובה שבהן. באופן מפתיע, הפעם ממש אהבתי אותם, וסוף סוף גיליתי במוזיקה של רועי ירקוני איכויות שנסתרו מאוזניי עד כה. אולי זה בגלל הרכש החדש, המתופף גיורי פוליטי, שמהדק אותם מאוד, ואולי בגלל הוירטואוזיות של גליה חי על הויולה, ואולי בגלל שהם הרשו לעצמם להיכנס לאווירת הפסטיבל ולהשתחרר מעט. בוריס אפילו חייך לרגע. נשארו עוד דיסקים? אולי אני גם רוצה אחד.
"Tinyfingers" כיפיים, נדב אזולאי מאכזב בהתחלה ומשתפר בהמשך, והנה הפסטיבל מתקרב לסיומו. "בום פם" ביטלו עקב פציעה, ועמית ארז שיועד להופיע לבד בבמה האקוסטית עובר למקומו הטבעי והלא טבעי כאחד – הבמה הגדולה. טבעי, כי מדובר באחד מהאמנים הגדולים ביותר באיזור כרגע. לא טבעי, כי אני מוצא שמשהו מהקסם שלו הולך לאיבוד בפני קהל גדול. אבל אפילו כשהוא בהופעה לא אינטימית ומנגן על חצי אוטומטי כמו בהופעה הזו, כשכל השירים מבוצעים טיפה מהר מידי וכל הניואנסים הקטנים בשירה נשמעים משוחזרים מהופעות קודמות שלו, עמית הוא עדיין הנסיך הבלתי מעורער של סצינת השוליים. הופעות בינוניות שלו שקולות להופעות טובות של הרבה אמנים אחרים.
כעבור שעה קלה הוא חוזר לבמה עם חבריו ל"אטליז", ולרגע נראה שהבסיסט אדם שפלן הצטמק. הוא מנגן אותו הדבר ונשמע בדיוק אותו הדבר, אבל הוא נראה כמו בחור צנום שחור שיער וממושקף. הדר גרין, הבסיסט של "In2Minds" (ועל פי השמועות גם של שירי מימון), נכנס לנעליו של שפלן השוהה בחו"ל בסיבוב הופעות של "Firewater", ועושה את זה באופן כמעט מושלם. הסולנית לי טריפון קצת עושה שכונה בדברי הקישור בין השירים, אבל סך הכל, ההופעה שלהם נפלאה כתמיד. מדהים איזו כברת דרך "אטליז" עשו מהימים בהם הייתי צריך לגרור בכוח חברים סקפטיים לראות אותם בג'ה פן עם עוד 40 אנשים, ועד לפסטיבל, בו מאות אנשים שרו בעל פה את המילים של "Attractive".
ואולי זה גם הסיפור של פסטיבל "אינדינגב" כולו. הפסטיבל הזה מציין בשבילי עוד שלב במעבר מהופעות קטנות בבועה להפגנת כוח של אלפים. First we take In-D-Negev, then we take Galgalatz. אומנם לא חשתי את התעלות הנפש שהייתה בפסטיבל "חוצמזה", והסיבות לכך שונות ומגוונות וראויות לפוסט נפרד, אבל אם אפילו הבלאגן בתחילת הפסטיבל לא הצליח לפגוע בהנאה ממנו, כנראה שמוזיקה באמת יכולה לרפא הכל.
תגיות: GeishaNo, kitzu, Midnight Peacocks, oxygen, pits, plastic peacocks, tinyfingers, אטליז, אינדי, אינדינגב, איתן רדושינסקי, אנובה, אסף אבידן, בום פם, בוריס מרצינובסקי, ג'ירפות, גבע אלון, גיא שמי, גיורי פוליטי, גיטרה במדבר, גליה חי, גלעד כהנא, דני אברג'יל, הדר גרין, חגי שלזינגר, טל כהן שלו, טליה פרי, יהוא ירון, לא, לי טריפון, מיינסטרים, משטרה, נדב אזולאי, עמית ארז, פאניק אנסמבל, רועי ירקוני, רות דולורס וייס, שוליים