1 מ-5
יום ה, 30.10.08, 5:13 
כבר כתבתי בפירוט כמה כיף היה באינדינגב. והנה מגיעות עוד ידיעות משמחות באותו נושא. מלייבל האינדי "פית/קית" שתיפעל את דוכן הדיסקים בפסטיבל "אינדינגב" מוסרים נתונים ראשוניים ולא סופיים על מכירת הדיסקים, והם דיי מפתיעים:
במהלך הפסטיבל נמכרו 421 דיסקים, לא כולל דיסקים שנמכרו באופן עצמאי כמו דיסקים של "Hiss Records" (דויד פרץ, Morphlexis) או של גבע אלון.
צריך להסביר רגע את הנתון הזה: בפסטיבל היו כ-2500 איש. כלומר, כמעט 1 מכל 5 אנשים קנה דיסק. זה נתון מדהים. בימים בהם חברות התקליטים מנסות להסביר לנו שאנשים כבר לא מוכנים להוציא כסף על מוזיקה, ושבגלל זה הן צריכות להפוך ל"חברות תוכן" ולהמציא רעיונות אידיוטיים כמו שידוכים על בסיס טעם מוזיקלי, מגיע פסטיבל "אינדינגב" ומוכיח שזה קשקוש. אם אנשים לא מוציאים כסף על מוזיקה זה כי חברות התקליטים מתייחסות למוזיקה כאל מוצר ולא כאל אמנות. היחס הזה פשוט מחלחל אל הקהל: כשלמוכר אין כבוד למוזיקה, גם ללקוח אין. כבר טענתי את זה בעבר: כל עוד חברות התקליטים יתמקדו בייצור מוזיקה להמונים, הן ימשיכו להפסיד. רק כשהן יבינו שהעתיד טמון בפילוח השוק לקבוצות קטנות שבאמת מכבדות את היוצרים שפונים אליהן, המכירות ישובו לעלות.
הנה עוד כמה נתונים מעניינים על מצב העניינים במכירות מוזיקת שוליים, בהנחה ואפשר להתייחס למכירות בפסטיבל כאל משהו מייצג.
מכירות על פי לייבל:
| הלייבל | מי חתום אצלם? | כמה דיסקים? |
| אירסיי | GeishaNo, Midnight Peacocks, MadBliss ועוד | 103 דיסקים |
| אנובה | אטליז, עמית ארז, רות דולורס וייס ועוד | 93 דיסקים |
| פית/קית | אלי לס, Pits, דני הדר ועוד | 89 דיסקים |
| אסף אבידן | אסף אבידן, אסף אבידן ועוד | 75 דיסקים |
| עצמאיים | אנטיביוטיקה, יובל גורביץ' ועוד | 44 דיסקים |
| גושפנקא | קטב מרירי, טליה אליאב ועוד | 10 דיסקים |
| שונות | 10 דיסקים |
תרגום לעברית:
- האלבום וחצי של אסף אבידן מכר כמעט כמו כל הקטלוג של "Earsay" או "אנובה". כלומר, לפעמים אמן בודד מסוגל למכור כמו לייבל אינדי שלם, ומי שיחתים אותו בסופו של דבר יהנה מאוד.
- 5 האלבומים של הקטלוג של "אנובה" מכרו ביחד כמו 10 אלבומים מהקטלוג של "Earsay". כלומר, ל"אנובה" יש כשרון בבחירת אמנים, שלאנשי "האוזן השלישית" יש מה ללמוד ממנו.
- "פית/קית" מוציאים הרבה אלבומים בכמויות קטנות, אבל במכירות הם משתווים ללייבלים הסנוביים יותר. כלומר, לאמנים שלהם יש פוטנציאל מסחרי נמוך, אבל ללייבל עצמו יש כוח.
מי מכר את כל העותקים שלו בפסטיבל?
פאניק אנסמבל (48 עותקים, אזלו תוך חצי שעה מסיום ההופעה!)
אסף אבידן (47 עותקים מ-"The Reckoning")
רות דולורס וייס (40 עותקים)
אטליז (25 עותקים)
אגב, כהערת שוליים מעניין לציין שנמכרו גם דיסקים של לא מעט אמנים שבכלל לא הופיעו בפסטיבל, בינהם דני הדר (מעל 20 דיסקים מאלבומים שונים!), אלעד זאב ו-"M.E.S.S." (שכל העותקים מהדפסת האלבום שלהם אזלו).
בקיצור, סחתיין עליהם ועליכם.
הד ארצי, הליקון, NMC – אני מקווה שאתם קוראים את זה.
תגיות: earsay, NMC, אטליז, אינדינגב, אנובה, אסף אבידן, גושפנקא, הד ארצי, הליקון, חברות תקליטים, לייבל, מכירות, פאניק אנסמבל, פיתקית, רות דולורס וייס, שיווק
...ובאותו עניין:
- סצינה קטנה ואנשים בה מעט - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 24.4.09) "Earsay", לייבל המוזיקה העצמאי של האוזן השלישית, חגג עשור לקיומו...
- ימין ושמאל, רק רוק אנד רול - מרחבים. אדמה. שמיים. 3 עצים. מאות אוהלים. הרבה יותר מידי שוטרים. 2 במות. לפחות 2500 צעירים. יותר מ-4...
- בין השורות 28.9.08 - רשימת המשתתפים בפסטיבל "אינדינגב" (24-25 באוקטובר) פורסמה לראשונה ב"העונג". ואיזה יופי של רשימה: אס...
- המלצות 4.7.08 - אחרי שניסינו לתפוס יותר מידי הופעות בערב אחד ובתכל'ס לא הצלחנו להנות באמת מכלום, מגיע לנו שבוע חופש,...
- בין השורות 24.8.08 - וואו, חוצמזה היה מדהים. פוסט מלא יותר בהמשך. גם ארטישוק היה מצויין, אבל מאחר ו"הדוגמניות" השתתפו באי...
אני לא מסכים עם המסר.
אתה אומר שחברות התקליטים צריכות לפלח את השוק לקבוצות קטנות יותר. השאלה היא, איזה אחוז מהאוכלוסייה משתייך לקבוצות כאלה? לדעתי לא הרבה. איזה אחוז מהאוכלוסייה הולך להופעות שלא במסגרת אירועים מסחריים (גמר כוכב נולד) או אמנים מחו"ל (פול מקרטני ושות')?
אני לא כלכלן דגול, אבל אני לא חושב שסדרי הגודל של המספרים שאתה מדבר עליהם מזיזים לחברות הגדולות באמת. כדי להרוויח את המספרים שחברות גדולות מדברות עליהם, לדעתי המודל הקלאסי איבד מהרלוונטיות שלו.
יכול להיות שפשוט אין מקום ללייבלים "קלאסיים" גדולים בארץ, אבל לייבלים קטנים כן יכולים להיות כלכליים. אני לא חושב שזה נורא.
מסכים איתך במליוני אחוזים, כל הכבוד לאמנים ולקונים
אבל זה ממש לא מפתיע, הקהל של האינדי הוא טיפה אחר – אולי בקטע של כבוד לאמנים
שאינם במיינסטרים, רצון לקנות – זה תמיד יפה לראות ולשמוע , אבל כמו בהופעות, כך גם בקניות האלבומים, נראה שיש כבוד גדול יותר בקהילת האינדי הישראלית הקטנה
אנחו צריכים להמשיך כך לתת לאמנים סיכויי
[מאיזה לייבל פאניקאנסמבל?]
[וכמה נשאר לשאר האמנים, ובכמה אמנים מדובר, של אותו הלייבל?]
עומר – פאניק אנסמבל חתומים ב-Earsay.
שהאמת שזה נתון שפיספסתי – מתוך 103 הדיסקים ש-Earsay מכרו, כמעט 50% הם של אותה הלהקה. שאר 55 הדיסקים ש-Earsay מכרו התחלקו בין 9 כותרים נוספים, בינהם GeishaNo, Midnight Peacocks ועוד. מספרים לי שגם אחרי שכל העותקים נמכרו, הייתה דרישה לעוד.
את רשימת האמנים והדיסקים שלהם אפשר לראות כאן.
נעם – ברור שהמספרים האלה הם טיפה בים כשמדברים על השוק שחברות התקליטים הגדולות רוצות לפנות אליו. אבל לדעתי (וברור שאפשר להתווכח על זה) הם משקפים מגמה ברורה: כשאנשים מרגישים שהמוזיקה פונה אליהם, ורק אליהם, יש להם יותר קשר רגשי אליה, והם יותר מוכנים להשקיע בה, בין אם זה ע"י קניית אלבומים מקוריים, או הפצה של המוזיקה לעוד חברים, או הליכה להופעות.
אז כן, תמיד יהיו את הקרן פלסיות והשלמה ארצים שימכרו פלטינות כפולות, וזה בסדר. אבל במקום להתלונן על כך ש-20% מהדיסקים שלהם שמצליחים מכסים בדוחק על 80% מהדיסקים שלהם שנכשלים, מה שמאלץ אותם להעלות מחירים, לפלוש לתחומים שלא קשורים למוזיקה ולהחתים אמנים על חוזים פסיכיים ודרקוניים, הם יכולים לפתוח את העיניים ולהבין את מה שגם אתה כתבת בשורה התחתונה שלך: השוק השתנה, אבל לייבלים קטנים כן יכולים להיות כלכליים. אם הד ארצי יטפלו ב-20% מהאמנים שלהם כמו בשלמה ארצי, וב-80% כמו בפאניק אנסמבל, אולי זה יעבוד להם. ואולי על הדרך הם גם יצליחו להעשיר את הסצינה המוזיקלית ולא רק את חשבון הבנק שלהם.
מרדר – באותה הרוח, אני אמשיך ואומר שזה נכון ש"הקהל של האינדי הוא טיפה אחר", אבל שאני חושב שכולם יכולים לאמץ את הדפוסים של "הקהל של האינדי", אם רק יפעילו אותם לכיוון הזה. עד עכשיו חברות התקליטים (כמו כל חברה גדולה) ניסו לטמטם את הציבור ולהפוך אותו למקשה אחת, כי כשכולם אוהבים את מירי מסיקה, יותר קל לשווק להם את קרן פלס. אבל העולם לא מתפתח לכיוון הזה, ובגלל זה החברות הללו מפסידות. העולם מתפתח לכיוון של תוכן מבוזר, מפולח ומותאם אישית. כשחברות התקליטים יפסיקו לטמטם ויתחילו לכבד זהויות שונות ולהבין שזה מקור גם לעושר תרבותי וגם לעושר כלכלי, דברים יתחילו להשתנות. אולי.
"רק כשהן יבינו שהעתיד טמון בפילוח השוק לקבוצות קטנות שבאמת מכבדות את היוצרים שפונים אליהן, המכירות ישובו לעלות."
aka, הזנב הארוך
http://en.wikipedia.org/wiki/The_Long_Tail
או בעברית
http://he.wikipedia.org/wiki/הזנב_הארוך
"ל"אנובה" יש כשרון בבחירת אמנים, שלאנשי "האוזן השלישית" יש מה ללמוד ממנו."
שלושת הלהקות של אירסיי שציינת כולן נוספו לקטלוג בתקופה שיאיר יונה ניהל את earsay…
FWIW, מתוך 48 הדיסקים של פאניק אנסמבל שנמכרו, 18 היו עותקים ששייכים ללהקה ו-30 היו של הלייבל. אם זה משפיע איכשהו על עקומות הגאוס, סטיות התקן וההסתברויות הממוצעות שחישבת פה, אז שמחתי לעזור 😛
היי מאן
סחטיין על הכתבה והנתונים.. בהחלט מעניין ומעורר מחשבה..
אבל . אני חייב להודות שאני מסכים רק אם חלק מהדברים
אני מבין את התסכול שלך על חברות התקליטים הגדולות.. אבל אני חושב שאנחנו (קהל האינדי הישראלי) ואתם (אמני האנידי הישראלי) לא צריכים אותם
לכל אחד יש את מקומו..ומכירות הפסטיבל אינן מוכיחות כי החברות הגדולות עשו שיקולים (בעיקר אם הם כלכליים) לא נכונים
אני בעד שיהיו לייבלים קטנים ותהיה תחרות בריאה גם שם… סצנת האינדי שלנו מתפחת וגודלת בקצב מסחחרר (אם 5-7 שנים אחרוה לא היית יכול למלא את הבלוג הנפלא הזה הכל כך הרבה תכנים מעניינים) וגם הקהל בהתאמה איתו
הקהל גדל ומתבגר עם הסצינה ואט אט מבין שכדי לקיים אותה בארצנו הקטנטונת עליו גם לשלם מידיי פעם על הופעה וכרטיס ולהנות מכל העולמות
בכל מקרה.. עוד פוסט מצויין לבלוג מעולה
אני מבין מה אתה אומר, אבל אני חושב שזה עדיין לא יעזור.
יש אנשים ששומעים מוסיקה כי "במקרה" משמיעים אותה ברדיו בדרך לעבודה, ויש אנשים שמדליקים רדיו כדי לשמוע מוסיקה בדרך לעבודה. לדעתי, יש יותר אנשים מהסוג הראשון מאשר מהסוג השני, אבל רק אנשים מהסוג השני יקנו תקליטים וילכו להופעות (בתנאי שיש מוסיקה שפונה אליהם). לאנשים מהסוג הראשון צריך לבנות מודלים כלכליים "יצירתיים" כדי להרויח.
אני לא חושב שיש כיום יותר מדי קהל שהיה יכול להיות חובב מוסיקה רציני יותר ממה שהוא (וילך ויקנה דיסקים) אילו היתה מוסיקה שיותר מדברת אליו.
ושוב, אני לא חושב שזו מגמה רעה.
האופציה להפיק בצורה עצמאית (או חצי עצמאית בעזרת לייבל קטן ואולפן צנוע) הופכת ליותר ויותר טובה. הפערים בין האולפנים הרציניים והביתיים עדיין קיימים, אבל קטנים יותר מבעבר. זה חלק ממהפכת הmyspace וחבריו. כל אחד יכול.
לכן, יש את מסלול האינדי (מבחינה ארגונית, לא מוזיקלית) שאמן מקליט משהו בעצמו בצורה סבירה, לייבל קטן מחתים אותו ומשקיע מאמץ לא גדול במיוחד כדי להפיק את זה בצורה טובה אך לא מושלמת, ומוכרים את זה לכמויות לא עצומות של אנשים, אבל מספיקות כדי לכסות את עלויות ההפקה ושכולם ירויחו.
יש את המסלול המסחרי, שמישהי עם חזה גדול וקול סביר (AKA טלנט) נבחרת ע"י חברת הפקה, משקיעים מאמץ גדול יותר להפיק לה אלבום "מפוצץ", מפרסמים אותו כמו המוות והמונים שומעים אותה בגלגלץ. הם לא יקנו את האלבום בחנות, אבל חברת התקליטים תמצא דרך להרויח מזה כסף.
אני לא חושב שהמסלולים יכולים להיפגש אחד עם השני, אבל שוב (פעם שלישית) – זה לא דבר רע.
היה איזה משהו שג'ון לנון אמר…
אם לאסף אבידן יש שכל (ויש לו), הוא יישאר עצמאי. הוא הוכיח שהוא מסוגל להוציא דיסק לבד בלי לייבל ולמכור אותו בטירוף, מגובה בהופעות מפוצצות. בשביל מה בחור כזה צריך לייבל?
ומשהו שחשוב לי מאוד להוסיף: למה מכרנו את הדיסקים של היס רקורדס בעצמנו ולא עם כולם?
מכרנו דיסקים במשך שעתיים בלבד במהלך כל הפסטיבל (סה"כ עשרים דיסקים נמכרו). ביום הראשון מכרנו ליד איזור האוכל, וביום השני הסתובבנו בקהל עם ארגז בזמן ההופעה של דויד פרץ. "למה אתם לא מוכרים עם כולם?" שאלו אותנו אנשים, והנה התשובה המלאה:
ראשית כי אנחנו מאמינים שדיסקים יימכרו הכי טוב כשמוכר אותם מישהו שמאמין בהם, אבל זה שולי לענייננו. שנית, וזו הסיבה העיקרית, את שולחן המכירה המרכזי ניהלו והפעילו אנשי הלייבל פיתקית. אין לנו משהו ספציפי נגדם, חלילה, וגם יש להם אחלה מוזיקה. אבל – בשנה שעברה הם עשו את זה בהתנדבות וסחטיין גדול על כך, אף כי היה ועדיין עדיף שאת המכירה המרוכזת ינהלו אנשים בלתי תלויים (נגיד עובדי הפסטיבל, או אנשי היי פידליטי). השנה פיתקית דרשו וקיבלו 20% מהמכירות. של כולם. זו חתיכת בעיה, כי הם מוכרים דיסקים של כל הלייבלים, ובעצם הם מרוויחים על חשבון עמיתיהם-מתחריהם (שלא לדבר על כך שהם ניצלו את השולחן כדי לקדם ספציפית את עצמם בעזרת הרשמת הקונים לרשימת התפוצה של פיתקית, שזו בעיניי שערורייה בפני עצמה).
לא מקובל עליי שפיתקית יקבלו כסף מדיסקים של היס רקורדס או של כל לייבל אחר רק בגלל שהם קיבלו או לקחו על עצמם את האחריות למכור את הדיסקים של כולם.
כאמור, אם אנשים בלתי תלויים היו מוכרים, מבחינתי שיקחו גם 30% כמו חנויות רגילות.
מכיוון ששמענו על כך מאוחר מאוד (ממש יומיים שלושה לפני הפסטיבל) וידענו שמאוחר ומיותר לטרטר את מתן ואסף בבקשות לפתוח דוכנים לכל הלייבלים (סיוט לוגיסטי, מן הסתם) או לשנות את הההסכם הקיים עם פיתקית, החלטנו פשוט לעשות זאת בצורה עצמאית באמת. יכול להיות שזה פגע במספר הדיסקים שנמכרו (סביר להניח), אבל לפחות זה היה הוגן כלפי האמנים ושאר הלייבלים. יצא שבסוף מכרנו רק במשך כשעתיים מכלל הפסטיבל (בכל זאת, באנו ליהנות!), אבל עשרה דיסקים לשעה זה מספר נאה כך שבגדול אנחנו מרוצים.
לדעתנו, והצענו זאת גם למתן ואסף אחרי תום הפסטיבל, הדרך ההוגנת כלפי כולם היא או להפקיד על המכירות אנשים בלתי תלויים שאינם קשורים לשום לייבל, או לפתוח דוכנים לכולם (שוב, סיוט לוגיסטי). או לשים שולחן מרכזי שמוכר את כולם ובנוסף לפתוח שולחן קטן ליד הבמה, בו ימכרו בכל פעם אנשי הלייבל או נציגי האמן את הדיסק של האמן שמופיע.
אני לא חושבת שהנתונים כה מפתיעים – בסופו של דבר, הדרך הטובה ביותר לשווק את עצמך היא דרך הופעות, ולכן תמיד צריך לאפשר לקהל לרכוש דיסקים בתום הופעה. יש מרחק גדול בין סיומה של הופעה מעולה, כשאתה עוד מלא אדרנלין והמוזיקה מנגנת באוזניים, ועד היום למחרת שבו תכננת לגשת לחנות לרכוש את הדיסק אבל יצאת מהמשרד מאוחר/לא מצאת חנייה/בדיוק התחיל לרדת גשם וכו'. דוכן דיסקים במחיר אטרקטיבי ממש ביציאה מהמועדון עושה את העבודה ופונה לקהל הנכון ברגע הנכון.
אני חושבת שהמספרים ממש קטנים…. ומעליבים. בלי להשוות לכלום, פשוט לקרוא את המספרים, וזה עוד בשיא האירועים והאווירה.
צריך להתייחס לעסק בצורה מקצוענית, די כבר עם האווירת בית ספר.
ראיתי איזה תמונה של גאיחה מחזיק ארגז ובתוכו דיסקים. זה כבר לא רציני.
נניח נמכרו 10 דיסקים. משהו כמו 400 שקל. עלויות, משהו כמו 80 שקל. דלק, מאמץ ומס הכנסה עוד 200 שקל. נשארו 120 שקלים שיש לחלק בין 4 אנשים.
לא יודעת מה זה אומר, אבל להחשיב זאת להישג זה ממש מביך, עם כל הכוונות הטובות שבעולם, הרי שאין מקום לתמימות.
גובה מיסים – 500 זה מספר קטן כשמדברים על מכירת דיסקים, משהו שלא צריך להפחיד את קרן פלס.
אבל 500 מתוך 2500 זה כבר לא סתם 500, אלא 20%. מספר קצת יותר מרשים, בהתחשב בנתוני מכירות הדיסקים בארץ ובעולם. קל ללעוג למספרים אם מחליטים בכוח להתעלם מהקונטקסט שלהם.
וכן, ברור שיש עוד קונטקסט לקונטקסט: מדובר בקהל שמראש הוא יותר פתוח למוזיקה חדשה ויותר מוכן להשקיע בה (מעצם העובדה שהוא נסע כמה שעות כדי לשמוע להקות אינדי). אבל הטענה שלי היא שאת הדפוסים האלו אפשר וצריך להנחיל גם לקהל הרחב, אם רק יתייחסו אליו באופן שונה. קאפיש?
דוּד, הפוסט הזה עשה לי חיוך דבילי עצום על הפרצוף ועל הלב.
1 מתוך 5 זה גם 20% .
אני ניסיתי להבהיר מראש שהמספרים הם מוחלטים ולא באופן יחסי.
חבל שלא הבנת אותי.
המספרים הם מספרים, והפרשנות היא כיד הדימיון.
בתגובה ל"גיאחה":
לא בקשנו להיות הדוכן היחידי בפסטיבל, מבחינתי שלכל לייבל יהיה דוכן.
בשנה שעברה הגענו ופתחנו דוכן וכמעט כל האמנים בקשו למכור דרכנו.
אז לא לקחנו עשרים אחוז בטעות. תקנו את הטעות באינדינגב הזה, וגם בחוצמזה הקודם.
פית/קית עובדת ממימון עצמאי עצמי ולוקחת מכל מכירת דיסק של אחד מאמניה עשרים אחוז לכיסוי הוצאות ולחסכון של הלייבל.
אם אני וחברי ללייבל יושבים בדוכן דיסקים 24 שעות, משלמים דלק, קונים אוכל, משקיעים אנרגיה, מספרים על הדיסקים למאות ומאות של אנשים, לא משאירים את הדוכן ריק לחצי שנייה, מנהלים רישום, ומייצרים משהו מאוד מיוחד באווירה הזו – לא שאני חושב שיש סיכוי שתבין על מה אני מדבר בהקשר הזה – אז ההגיון שלי אומר שאם דני הדר נותן לפיתקית 20 אחוז בוודאי ובוודאי שאסף אבידן, למשל, שנמכר בדוכן פיתקית, ייתן לפיתקית 20 אחוז.
אנחנו פתחנו בפסטיבל דוכן פיתקית, לא דוכן אינדינגב. בקשנו לפתוח דוכן. קיבלנו אישור. הודענו למארגני הפסטיבל חודשים מראש שמי שרוצה למכור דרכנו מוזמן ביותר אבל זה יעלה לו ב20 אחוז. מאוד הופתעתי שהבנתי שאף אחד אחר לא מתכוון לפתוח דוכן.
מארגני הפסטיבל הודיעו ל כ ל ה א מ נ י ם במייל שאנחנו פותחים דוכן ושאם הם רוצים, יש את האופציה למכור דרכנו. בשום שלב אני או אף אחד מפיתקית לא דרש "בלעדיות", מושג חזירי שבעבר עשה בעיות בין דוכן פיתקית לדוכן אירסיי באחד מערבי פולקלה החשוכים בלבונטין 7.
אם מה שכתבת הוא סוג של התמרמרות על כך שאין לך כוח, יכולת, רצון, או בעיקר סיבה לפתוח דוכן אז זה מיותר. גם גבע אלון לא מכר דיסקים בדוכן פיתקית בגלל ה20 אחוז, והוא לא כתב על זה פוסט. למה? כנראה יש לו משהו טוב יותר לעשות.
ועכשיו לתגובות על כל הקישקושים שכתבת.
"ראשית כי אנחנו מאמינים שדיסקים יימכרו הכי טוב כשמוכר אותם מישהו שמאמין בהם"
– אסף אבידן, פאניק אנאסאמבל ועוד כל מיני הרכבים שמכרו את כל העותקים שלהם, הם בלתי נסבלים בעיניי ולטעמי המוזיקלי. ייתכן שהם אנשים נחמדים ושהם יוצרים או ייצרו מוזיקה מעניינת ומקורית יותר מתישהו. אני מקווה. ובל זאת – הפלא ופלא!!! הדיסקים שלהם היו בדוכן פיתקית, הדוכן היחידי בפסטיבל אינדינגב שבו יש 2500 איש, ונמכרו עד האחרון!
מסקנה: האמונה שלך, אם ככה אתה מגדיר את הצורה שבה אתה מתנסח על הדברים של היס, היא היא הדבר השולי לעניינינו, שהוא לא אחר מאשר מכירות וכסף.
"וידענו שמאוחר ומיותר לטרטר את מתן ואסף בבקשות לפתוח דוכנים לכל הלייבלים"
– איך ידעת? אתה ראש אמ"ן? אתה בהחלט כותב כאילו אתה איש סודו. אולי הפ היו מסכימים! היחידי שלא טורטר כאן זה אתה עצמך.
לפתוח דוכנים לכל הלייבלים. ובכן, זה קצת מוגזם… האם אתה חושב שבגלל שאתה יודע בע"פ את שמות האמנים ומתי הם מופיעים אתה גם מייצג אותם?
"ניצלו את השולחן כדי לקדם ספציפית את עצמם בעזרת הרשמת הקונים לרשימת התפוצה של פיתקית, שזו בעיניי שערורייה בפני עצמה"
– את השולחן הזה שאותו "ניצלתי" הזמנתי מראש לדוכן שלנו,
אנחנו קידמנו "ספציפית את עצמנו" בלי כל ספק – אתה הבאת רשימת תפוצה אלינו ובקשת לשים על הדוכן? או שאתה מצפה שאוציא בשבילך אחת כזאת בכל פעם שאנחנו פותחים דוכן?
"שערוריה בפני עצמה" – משפטי הסבתא האלה לא הולמים שועל אינדי שכמוך.
פתחתי דוכן של פיתקית, בוודאי שאקח מיילינג ליסט!!
זה נהיה גרוע יותר ויותר. אם אתה מעוניין שהמילינג ליסט השערוריתי של פיתקית ישפיע עליך כל מה שאתה צריך לעשות זה אולי לקבוע פעם ערב הופעות ולהזמין להקות מפיתקית. או לבקש מאיתנו לעשות אחד כזה עם אמני היס.
אין לי בעיה עקרונית עם ההצעה שלך על דוכן האו"ם ועוד שלוחה של נאט"ו ליד הבמה עם נציגי הלייבל בזמן שהאמן מופיע וכולי וכולי וכולי וכולי אבל הכי כיף זה דוכנים של לייבלים עם האמנים שלהם. אנחנו פתחנו את הדוכן היחידי שעבד נונסטופ בשני החוצמזה ובשני האינדינגב ונמשיך גם ביום שלייבלים אחרים וגדולים יפתחו דוכנים לצידנו. מה זה אומר על מי לייבל עצמאי ומי לא עצמאי או לחלופין לא קיים? ואני מאחל לך להשקיע את הזמן שלך בלהקים דוכנים של היס גם כן במקום לכתוב את הפוסטים האלה! שואל שאלות ועונה בשם עצמך לכולם "אז הנה התשובה המלאה" "ולמה הסתובבנו ומכרנו מארגז בצבע בדולח ולא אכלנו קניש עם אלי לס על כיסא הגן הססגוני?"
– סתם את זה לא כתבת. אם היית כותב ככה אז לא הייתי מתעצבן כל כך. וקשה להסביר כמה הדברים האלה שאתה כל פעם מקליד מעצבנים.
כשלייבל ללא מימון פותח דוכן בשביל כולם, האם זו סיבה להגיב ככה??
לבן,
אתה לא יודע שגיאחה הוא צדיק אומות העולם. אינדי פדאנט שכמותו.
הכל אינטרסים, מה אתה מתרגש בכלל.
גם אני לא מבין מה הטרוניה נגד אנשי פית קית
הם לקחו לכולם את אותה עמלה שהם לוקחים מהאמנים שלהם
זה היה פייר גם אם הם היו לוקחים מלייבלים אחרים, שנזקקים לשירות שלהם, עמלה יותר גבוהה.
והנה, לפי הנתונים פה, נמכרו עשרה אלבומים, של גושפנקא, שאף אחד מהאמנים שלו, (קטב מרירי, טליה אליאב, ריבר סטיקס ולונלי סאונדס) לא הופיע בפסטיבל. ואני גם פרסמתי על הדוכן שלהם את "פינות שלוש", שהתקיים בברזילי יומיים אחר כך ושבו לא הופיע אף אמן של פית קית.
בן, כשהתחלתי לקרוא את ההודעה שלך באמת רציתי לענות לך בכנות ולעניין ובהרחבה, אבל בהמשכה נראה שלקחת את התגובה שלי קשה ואישי הרבה יותר מהנדרש.
למען האמת אני מסכים עם חלק גדול מהדברים שכתבת, ואפילו חוזר בי מכמה מהדברים שאני כתבתי כי מסתבר שיש דברים שלא הבנתי לאשורם לפני כן – אז טוב שהסברת. אבל בוא נשים בצד את החניתות, אף אחד לא עושה כאן תחרות של למי יש יותר גדול או מי יותר פעיל כאן או שם. זה לא לעניין, כולנו מקדמים מוזיקה שאנחנו אוהבים, הייתה כאן מחלוקתאו אי הסכמה, וזה הכל. אני מוכן לרדת מהעץ שלי, מה איתך?
גיא
אני מתנצל על הפגיעות וההעלבות המיותרת,
ורוצה לציין שאני וחברי מעריכים את העבודה שאתה עושה.
אני מניח שפרקתי אי אילו כעסים על ביקורות שאנחנו לפעמים מקבלים, ביקורות שלא תואמות את הכוונות שמנחות אותנו בפעילותינו.
התעצבנתי מכיוון שהרגשתי שכתבת דברים מרחיקי-לכת בלי שהמידע בידך ובלי שאתה מבקש אותו, ואכן הגזמתי במידת מה בתגובה.
ללא רגשות קשים..
בן
בן – עזוב אותך מביקורות. אתם עושים אחלה עבודה וכיף לי להסתכל ככה מהצד ולראות פרוייקטים שאתם מרימים, כל מי שמשקיע בתרבות או במוזיקה כאן בארץ יוכל להעיד כמה שזה קשה עד מטורף בכלל להשקיע בזה את הזמן, כמה כסף זה אוכל מהכיס שלך ובטח שזה דורש כמויות עצומות של אנרגיה (ואני לא מזכיר בכלל את מפחי הנפש וכפיות הטובה של אנשים).
אבל כן עלינו כאן על סוגייה חשובה שהיא בעצם הבטן הרכה של האינדי הישראלי: הפצה.
פסטיבל כמו אינדינגב מוכיח שכשהקהל חובב האינדי נמצא במקום שבו דיסקים ומוזיקה נגישים למכירה – הוא יקנה. אחת הבעיות הגדולות ש לכל לייבל עצמאי הוא להפיץ את מרכולתו בחנויות "נורמאליות" ולא רק להישאר בגטו של חנויות נישה כמו "האוזן השלישית" ושות'. המפיץ העצמאי היחידי שנמצא בשטח (חוץ מחברות התקליטים הגדולות כמובן) הם החבר'ה של "היי פידליטי" – הם עושים עבודת קודש בהפצה, אבל זה לא מספיק ובטח שלא מול הכיפוף הידיים המכוער של חברות התקליטים הגדולות כשזה מדובר באשכרה לשים את הדיסק שלך מקדימה, נגיש ונהיר לכל, ולא בתחתית ערימות הדיסקים.
הרגע שבו אני באמת אהיה מבסוט הוא כשהלייבלים הקטנים יתאחדו כדי ליצור מערך הפצה יעיל משל עצמן – אין שום בושה למכור ולקבל כסף בעד האומנות שלך ואולי, שומו שמיים, להצליח להתפרנס מזה בכבוד! טכנית, רעיון כזה דורש לא מעט מחשבה, תכנון והערכות אבל הרווח והעצמאות שווים את זה בסופו של דבר, לא?
אני אוהב קניש
[…] הפוסט שפורסם באטמי אוזניים לגבי מכירות הדיסקים […]
ראשית, אני חושב שהאופטימיות שנובעת ממכירות הדיסקים מופרזת. ייתכן ויש להסתכל על מכירות הדיסקים באכזבה מסוימת לאור קהל היעד הפוקס שהגיע לארוע.
שנית, מורפלקסיס מעלה את הנקודה המעניינת והחשובה ביותר לגבי התאגדות של מספר גורמי אינדי לפעילות משותפת. יש לזה בסיס בעולם. בסיס מצליח אפילו.
כדי לא להטריח בתגובה באורך הגלות, רשימה מפורטת יותר כאן
http://arachmani.blogli.co.il/archives/3
אינדָאֵי כל העולם התאחדו!!!!
למי שמעוניין, הגבתי לטענותיו המעניינות של אסף אצלו בבלוג.
1 מ 5 ?
בהנחה שהיו הרבה זוגות אז זה לא 2500 אינדיבידואלים. נניח 1800.
אם היו ילדים אז נשאר עם 1600. באי קמפינג ואוהבי מוזיקה בכללי, נשאר 1500.
כלומר 1 ל 3. מצד אחד וואו. אחוז קנייה גבוה במיוחד.
מצד שני זה כל כח הקנייה ? 500 ?
אני לא רואה בזה נתון אופטימי בכלל. לעג לרש.
לא בגלל המוזיקה. אנשים מורידים מהרשת ודי.
וואו, ועוד טוענים שאני נותן פרשנות יצירתית לנתונים. סחתיין.
[…] שם היו גבוהות בהרבה מהממוצע בתל אביב, וזה אומר הכל. כבר ב-2008 לזר היה מרוצה מהמכירות, ולמיטב ידיעתי המספרים רק הלכו […]
[…] שם היו גבוהות בהרבה מהממוצע בתל אביב, וזה אומר הכל. כבר ב-2008 לזר היה מרוצה מהמכירות, ולמיטב ידיעתי המספרים רק הלכו […]