ימין ושמאל, רק רוק אנד רול
יום ד, 29.10.08, 3:45 
"ג'ירפות" מזייפות, אסף אבידן עדיין מקסים, ו-"Plastic Peacocks" אדירים
השעה היא 22:00, ופתאום נופל לי אסימון: חלק מההופעות המרכזיות ב"אינדינגב" הן בעצם הופעות מאוד מלנכוליות ומינימליסטיות. גבע אלון, רות דולורס וייס ועמית ארז שמופיע ביום השני הם הדוגמאות הבולטות, כמובן, ויש גישה כללית שהמוזיקה לא חייבת להיות מקפיצה או קלילה כדי לעמוד במרכז העניינים. וזה מגניב שאפשר לעשות פסטיבל לא מתחנף שכזה, ושיש לזה הרבה קהל.
וכשסוף סוף עולה להקה שאמורה להקפיץ, מגיע רגע השפל של הפסטיבל. "ג'ירפות", נציגות השוליים של המיינסטרים או המיינסטרים של השוליים או מה שזה לא יהיה, תופסות את הבמה. גלעד כהנא פותח בשאגה: "הקפיטליזם מת!!!". למעשה, אני חושב שזה היה "הקפיתליזם מת!!!!!!!!11", כאחרון הטוקבקיסטים המתלהמים. מעולם לא הבנתי מהו הקסם שאנשים מוצאים במוזיקה הדלוחה לטעמי של הלהקה הזו, ותמיד נאמר לי שאני צריך לראות את כהנא מופיע. אז הנה, ראיתי. וזה היה בלתי נסבל. זחוח, מלהג, לא מעניין ולא מצחיק, כהנא מקשקש על הבמה כאילו הנבואה ניתנה לו מפיו של האל בכבודו ובעצמו. אבל כהנא הוא נביא שקר מובהק. הוא לא מבין כלום בדברים שהוא מדבר עליהם, והוא לא מתכוון למילה ממה שהוא אומר. הוא אותנטי כמו שד סיליקון. כשהוא מדבר על שיר הקומזיצים "גג" בתור "שיר אוואנגארד" קשה שלא לגחך. וכשהוא אומר לקהל שהוא הולך להתאבד ומתייעץ איתם האם לעשות זאת בתליה או בקפיצה, אני חושב שלא משנה איך הוא יעשה את זה, רק שיעשה את זה כבר. חברים טענו מאוחר יותר שפיספסתי את האירוניה התמידית בקולו. אולי כי הוא היה צרוד.
לעומתו, אסף אבידן וה"מוג'וז" נותנים את אחד השיאים של הפסטיבל. כמו עם "ג'ירפות", אני לא משתגע במיוחד על המוזיקה של אבידן, אבל בניגוד לכהנא וחבריו, לאבידן אני מאמין. קשה לכתוב עליו כיום מבלי להיגרר לקלישאות (מאיפה הבחור הצנום הזה מוציא את הקול הענק הזה וכו'). לדעתי גם מי שהמוזיקה של אבידן נשמעת לו כמו פיהוק צרוד במיוחד חייב לראות אותו מופיע לפחות פעם אחת. יש מעט מאוד אנשים צעירים שיודעים להופיע ככה בארץ. דווקא כשההופעה שלהם נקטעת בשל הפסקת חשמל, מגיע רגע שמדגים את השפשוף שלהם מול קהל. הם לרגע לא מתבלבלים. אסף מתחיל סשן של Call & Response עם הקהל – אני אומר, אתם עונים. מדהים איך גם בלי הגברה שומעים אותו מצוין עד לקצה הרחבה. לאחר מכן ה"מוג'וז" פוצחים באורגיית תופים כיפית. תענוג.
אבל הנה מגיע השיא האמיתי: "GeishaNo" ו-"Midnight Peacocks" נפגשים על במה אחת ומחיים את הרכב האב "Plastic Peacocks". אני בכלל מעדיף את הילדים על האב, בייחוד את הילד הבוגר מבין השניים (רמז: ילדים בוגרים לא סוגדים לתרנגולים), אבל מה זה משנה – יש סיבה למסיבה. וזו הייתה חתיכת מסיבה מטורפת. מתופף העל חגי שלזינגר יושב קבוע במקומו כשסביבו מתחלפים חברי שתי הלהקות, ומידי פעם גם נשארים ביחד על אותה במה. איתן רדושינסקי המטורף שופך על עצמו מים, דני אברג'יל הגאון משפשף עליו את הגיטרה ולא מרפה מבקבוק הג'יימסון שה"מוג'וז" נתנו לו, והקהל סוגד לזרקול החדש בריקודי פוגו סוערים, אליהם מצטרף איתן בעצמו לקראת הסוף. סיום נפלא ליום נפלא. ולמה סיום? כי אותה המשטרה שטרחה להפריע לפסקאות הפתיחה, רוצה שיזכירו אותה גם כאן. אז הנה: המשטרה החליטה לסגור את הערב הראשון מוקדם מהצפוי, ומנעה את קיום ההופעה של "Oxygen". למה? ככה.
תגיות: GeishaNo, kitzu, Midnight Peacocks, oxygen, pits, plastic peacocks, tinyfingers, אטליז, אינדי, אינדינגב, איתן רדושינסקי, אנובה, אסף אבידן, בום פם, בוריס מרצינובסקי, ג'ירפות, גבע אלון, גיא שמי, גיורי פוליטי, גיטרה במדבר, גליה חי, גלעד כהנא, דני אברג'יל, הדר גרין, חגי שלזינגר, טל כהן שלו, טליה פרי, יהוא ירון, לא, לי טריפון, מיינסטרים, משטרה, נדב אזולאי, עמית ארז, פאניק אנסמבל, רועי ירקוני, רות דולורס וייס, שוליים