ימין ושמאל, רק רוק אנד רול
יום ד, 29.10.08, 3:45 
"Kitzu" מפתיעים, אסף אבידן מקסים ויהוא ירון כוכב
השעה הראשונה בפסטיבל היא דיסוננס. המעבר בין הלחץ, העצבים והדוחק שמחוץ לפסטיבל אל השלווה, השמחה והמרחב שבתוך המתחם יכולה לערער את שפיותו של אדם עד כדי האזנה ל"סינרגיה" מרצונו החופשי. אבל מהר מאוד אני מסתגל לאווירה, ונוחת היישר אל תוך הופעה שבדיעבד אני רואה בתור התגלית של הפסטיבל. "Kitzu" הירושלמים נהנים מזמרת אנרגטית שמעוררת געגועים ל"אטליז"-בתקופת-מאיה-דוניץ, ומפלי הצלילים שנשפכים מהגיטרה מסגירים שהגיטריסט שלהם לקח כמה שיעורים אצל ג'וני גרינווד. בכלל, הסאונד של "Kitzu" זורק לא רק ל-"Radiohead", אלא גם ל-"Portishead". או בקיצור, "Kitzuhead". אני צופה שהסאונד האלקטרוני-רוקי שלהם יכבוש את תל אביב דיי מהר.
בהחלטה של הרגע האחרון, מארגני הפסטיבל החליטו למקם את הבמה השנייה, האקוסטית והקטנה, מחוץ למתחם המגודר, כדי שגם חסרי הכרטיסים יוכלו להנות. למה? כי הם חושבים על האנשים ועל המוזיקה לפני הכל. אבל משטרת ישראל לא חושבת לא על אנשים ולא על מוזיקה וכנראה לא חושבת בכלל, כי במקום לתת לאנשים להנות היא עסוקה בלגרש רכבים של אנשים ללא כרטיס, מבלי לתת להם בכלל את האופציה להתקרב למתחם. איכשהו, בכל פיסקה המשטרה מצליחה לעשות משהו מרגיז.
בדרך לאוהל אני חולף ליד הבמה הזו (גיא שמי מ"לא" כינה אותה "הבריכה של הקטנים") ומשהו תופס לי את האוזן: מי זה הבחור הזה בבמה הפתוחה ששר כמו אסף אבידן? הרי אף אחד לא שר כמו אסף אבידן חוץ מההיא שמחקה אותו, נו, איך קוראים לה, ג'ניס ג'ופלין. ולהפתעתי מסתבר שעל הבמה עומד לא אחר מאשר אסף, מוקף בחבריו ל"מוג'וז", ונותן הופעה בחינם. "רגע, שאני אבין", הוא שואל, "לחלקכם אין אפילו כרטיס להיכנס פנימה?". חלק נכבד מהקהל עונה בשלילה. "אז מגיע לכם עוד שיר", הוא אומר בחיוך. את תואר "הנשמה של הפסטיבל" הוא הרוויח ביושר.
בינתיים על הבמה הגדולה יהוא ירון וחבריו מסמרים שיער בשיר הראשון וקורעים את העור של הבייס דראם בשיר האחרון. אם יש ללייבל האינדי "אנובה" שכל, הם יחתימו את יהוא מיד. אם יש ליהוא שכל, הוא יסרב. הבחור הזה נועד לגדולות. הוא שלמה ארצי בתקופת חיל הים. הוא גידי גוב מבצע את "יעלה ויבוא" בפסטיבל זמר נשכח. הוא יהודה פוליקר האלמוני מלהקת "ברקת". הוא יוצר ומבצע גדול שאוטוטו פורץ לחזית.
השיטה הצ'כית משנדלרת, טל כהן שלו מבלבל, גבע אלון סוחף
"Pits" עולים לבמה, מצויינים כתמיד (בייחוד טליה פרי המעולה על התופים), אך אני מפספס את רוב ההופעה שלהם כי אני עסוק בלהתחפש לאוסקר שינדלר של פסטיבלי המוזיקה: בהתחלה אני עוזר להכניס אנשים חסרי כרטיס באמצעות "השיטה הצ'כית" הסודית. בהמשך מספרים לי על פירצה בגדר, והתפקיד שלי מצטמצם ללהפיץ את השמועה לאנשים הנכונים. אם גם ככה אין אפשרות שהמארגנים ירוויחו עוד שקל על הפסטיבל, אז לפחות שכמה שיותר אנשים יהנו מהמוזיקה. זה לא שחסר מקום במתחם של מצפה גבולות.
בעוד זעקות השבר של רות דולורס וייס נשמעות למרחוק, אני חוזר לבמה האקוסטית, שם מופיע טל כהן שלו. השמועה טוענת שהוא ניגן את "SpiderPig" של הסימפסונס, אבל כרגע הוא מנגן דברים שונים בתכלית, ואני מתווכח עם חברותיי האם הוא יותר דון מקלין, ניל יאנג או ניק דרייק. בסוף החלטנו שהוא בכלל קט סטיבנס. גם אם הוא חף ממקוריות בהאזנה ראשונה, הוא היה חמוד ומעניין. צריך לראות הופעה מלאה שלו בהקדם.
כשגבע אלון כובש את הבמה ואת הקהל, ששותה בצמא כל מילה שלו וגם בירה, אני נזכר בפסטיבל "גיטרה במדבר" שבו הוא הופיע לפני שבוע. איפה ההופעה ההיא ואיפה ההופעה הזו. גבע מנגן בדיוק אותו הדבר, אבל ההבדל הוא בקהל – קשה להאמין שמדובר ביצורים שחולקים את אותו המבנה הגנטי עם הלטאות שהתחרדנו על כסאותיהם בפסטיבל ההוא.
תגיות: GeishaNo, kitzu, Midnight Peacocks, oxygen, pits, plastic peacocks, tinyfingers, אטליז, אינדי, אינדינגב, איתן רדושינסקי, אנובה, אסף אבידן, בום פם, בוריס מרצינובסקי, ג'ירפות, גבע אלון, גיא שמי, גיורי פוליטי, גיטרה במדבר, גליה חי, גלעד כהנא, דני אברג'יל, הדר גרין, חגי שלזינגר, טל כהן שלו, טליה פרי, יהוא ירון, לא, לי טריפון, מיינסטרים, משטרה, נדב אזולאי, עמית ארז, פאניק אנסמבל, רועי ירקוני, רות דולורס וייס, שוליים