יש כבר 15 תגובות, יא אללה:

• 1
  ישי זומר says:

  10.6.08 בשעה 12:59

  מה שנכון לגבי הסגנונות מוזיקה (הבד"כ לא מיינסטרימים) נכון גם לגבי השיווק עצמו.

  Do Something Different.

  ותקבל תשומת לב.
  לא מבטיח שהיא תהיה תשומת לב נכונה, ולא מובטחת הצלחה, זה מן הסתם תלוי בעוד מאות גורמים אחרים,
  אבל לעשות משהו שונה ולהתמיד בו, ולהתמיד בשינויים שבו מבחינת שיווק בהחלט ייעל את הדרך של העבודה הקשה.

  אני חושב שגם לשאול את עצמך איזה סוג הצלחה אתה בדיוק רוצה, לתת לה מטרות ברורות (גם במספרים של קהל והופעות), וכמות ההשקעה שאתה מוכן להשקיע בה מאד מאד עוזר.

  החלומות שלנו בסופו של דבר מתגשמים, וכמה שהם יהיו יותר מפורטים מבחינת פרטים – יהיה אפשר יותר לשאוף אליהם.

  וגם מוזיקלית, לעשות משהו שונה, קצת שונה, מיוחד ייתן לך זהות.
  לא הייתי מקטלג את רדיוהד כ"רוק נרול רגיל", הם בהחלט שונים ממאות אלפי להקות רוק אחרות, למרות שהם נחשבים באותו הז'אנר.

  רדיוהד בהחלט עושים משהו שונה, גם מוזיקלית וגם שיווקית.
  ממה שאני יודע, הם היו הראשונים מהגדולים שהוציאו אלבום רשמי חינם באינטרנט (ולא סתם רימיקסים או משהו לייב… אלבום אולפן רשמי לכל דבר).
  והם אפילו לא הוציאו אותו חינם כמו אחרים (NiN עשו את זה עכשיו גם), הם נתנו לך את האופציה לבחור כמה אתה משלם.
  יש בזה אמרה מאד חזקה, משהו מאד שונה.

  "צריך לשלם על מוזיקה, אבל תשלם כמה שנראה לך, מהלב".
• 2
  גונקל says:

  12.6.08 בשעה 9:34

  קודם כל, מז"ט על הבלוג.
  לגבי הפוסט, כמה השגות –
  1. צריך להבדיל בין קשרים ופרוטקציה. קשרים זו פונקציה; פרוטקציה, לא ממש. אם איקס מכיר מישהו שמכיר את מנכ"ל הליקון, זה יעזור להביא את המוזיקה שלו לאוזניים של מנכ"ל הליקון, אבל אף חברה גדולה לא מספיק מטומטמת כדי להמר על מוצר נטול פוטנציאל מסחרי רק בגלל קשר דם כזה או אחר. פרוטקציה של ממש, כזאת שבה אדם נטול כישורים מבוכר על פניו של בעל כישורים בשל קשריו, היא תופעה די נדירה. שימוש בקשרים כדי "להתקדם בתור", מאידך, הוא די נפוץ וגם לגיטימי, ובעיני לא נופל בקטגוריית פרוטקציה. החומר שלך עדיין צריך להוכיח את עצמו.
  2. במאמר מוסגר – מקרים כמו בועז בנאי, שבטח לא שונה מעוד מיליארד אמנים צעירים בשטח, מעט שונים. קשה לי להאמין שהיתה פה פרוטקציה ברמה שהאבא מתקשר לחברת התקליטים כדי לשדל אותם להחתים את הבן, אבל ברור שחברת התקליטים לקחה בחשבון את הבנאי פקטור – לא משום שרצתה לצ'פר את המשפחה, כי אם מהסיבה הפשוטה ש"בנאי" זה סיפור, ברמה העיתונאית, וסיפור כזה מאפשר לחברת התקליטים למכור את החומר שלו לתקשורת. שוב, לא שיקול פרוטקציונרי אלא שיקול מסחרי. מה שמוביל אותנו לסעיף הבא –
  3. סיפור. מי שיש לו מה לספר מוכר יותר טוב. בסופו של דבר כדי לתפוס את הספוט שלך בתקשורת אתה צריך להציע אייטם כלשהו, ואם המוזיקה שלך לא מציעה את זה אינהרנטית, אזי האמנזיה בטיול לדרום אמריקה, האב שהואשם ברצח והידידות המפתיעה עם פראס מהפוג'יז יעשו את זה. בתמימותי כי רבה אני מתקשה להאמין שהמסביבים האלה משפיעים ברמה עמוקה על הפונטציאל של החומר עצמו, אבל אין ספק שאת הפוש הראשון קדימה זה נותן.
  4. בוטומליינית, אני חושב שכן חוזרים לפעמים לאיכות החומר. כל מה שאמרת נכון, באמת, וכל סוגי הדחיפות הם חשובים ועקרוניים, אבל אם יש לך שיר עם בשר, אם יש לך את הקומבינה הנדירה הזאת של מילים ולחן ועיבוד שיוצרים ביחד חוויה סינרגית מיוחדת, אנשים יתפסו עליך לאורך הדרך. כמובן שאתה יכול לעשות דברים נפלאים אבל לא הכי קומוניקטיביים ולהמשיך לפנות לקהל מצומצם, אבל אם אנחנו באמת מדברים על הרכבים שנושקים לרוק-פופ, נראה שהמוכשרים שגם משכילים לקחת ברצינות את מוסד שיר-שלוש-הדקות תופסים קהל. מנסיוני (הדל), אם שני הרכבים יושבים על אותו קו זינוק, ולאחד מהם שירים טובים וייחודיים יותר, סביר שההרכב הזה יצבור יותר קהל גם אם האחר נתן אולי קצת יותר פוש בפובליסיטי. וזאת, אני חושב, מסקנה די אופטימית.
• 3
  לזרבוי says:

  12.6.08 בשעה 9:53

  לגבי 1 ו-2 – אני לא רואה את ההבדל ממה שכתבתי. תקרא לזה פרוטקציה, תקרא לזה קשרים, השורה התחתונה היא שאם נשתמש במבחן שתי הלהקות על אותו קו זינוק שהעלית, הלהקה של יהושפט בנאי והגרוזינים תגיע לאוזניו של מנכ"ל NMC לפני הלהקה של רחבעם פלג והפינצטות (וואו, בחיי שאני טוב בשמות). כי יהושפט בנאי מכיר את המנכ"ל. ולרגע לא טענתי שהיכרות עם אנשים מהתעשייה שווה החתמה על חוזה של ארבעה אלבומים, אלא רק שזה מקדם ומשפר את הסיכויים.

  אם חברת התקליטים מתייחסת לכך מכאן ואילך בפרמטרים שיווקיים ומסחריים, זה כבר לא מעניינו של הפוסט הזה, שעסק בזווית של האמן, לא של חברת התקליטים.

  סעיף 3 לעומת זאת, הוא מאוד רלוונטי. סיפור טוב מאוד יעזור להתבלט. נקודה טובה.
• 4
  נמרוד says:

  14.6.08 בשעה 13:08

  אחלה בלוג! מעניין שהוא התפספס לי עד עכשיו. שתי הערות בנוגע לסצינת האינדי – קודם כל, להקות האינדי כבר לא נשמעות כמו "חו"ל מדומיין של פעם" – זה אולי נכון ללפני עשר-עשרים שנה, אבל הלהקות המוצלחות של הסצינה מכוונות לכאן ועכשיו, ומושפעות כל הזמן ממוזיקה חדשה שנוצרת – למרות שלא כולן מצליחות לתרגם את ההשפעות האלו למשהו טוב באמת.

  ואסור לשכוח שחלק מהלהקות האלו מתפרנסות גם ממכירות/הופעות לשוק העולמי. כרגע נראה שמדובר בעיקר בfאנק הישראלי שזוכה לשבחים בחו"ל (בלקן ביט בוקס, קותימן וכו'), וגם מונוטוניקס, שממלאים מועדונים בצורה מאוד משכנעת בחו"ל. כלומר, גם עם עמית ארז לא יתחיל לשיר בעברית, תמיד יש סיכוי (קטן) שיגלו אותו בחו"ל. אמנם כוכב בסדר גודל עולמי לא יצמח ככה, אבל בארה"ב אפשר להתפרנס יפה גם מאינדי.
• 5
  יעל says:

  15.6.08 בשעה 0:09

  בקשר לשפה, אלא אם האמן מכוון את עצמו מראש לחו"ל (להעלות עמוד במייספייס זה לא לכוון לחו"ל, לנסוע לחו"ל ולנסות שם – כן), אין הרבה טעם ביצירה באנגלית. עבור רוב האמנים הישראלים היוצרים באנגלית זו אינה שפת אם, אלא פיתרון קל. הרבה יותר פשוט לכתוב באנגלית כי גם טקסטים פשטניים מצלצלים בה טוב יותר, והקהל המקומי פחות שופט אותך על המילים. ומנגד, לנצח תתקע בנישה של אותם מקסימום 300 איש בקהל (אלא אם אתה ממש יוצא דופן).

  אני לא כל כך מבינה את הקונפט של "סצינת האינדי" שדיברת עליה בחלק א'. יש לא מעט אמנים שמשוייכים אליה שמבחינה מוזיקלית טהורה הם פופ או רוק קליט, לא אוונגרד או קשה לעיכול בשום צורה, והם מקבלים את הכותרת של "אינדי" או יותר נכון, "אלטרנטיבי", רק כי הם טרם הצליחו מסחרית.
• 6
  לזרבוי says:

  15.6.08 בשעה 9:20

  כשמדובר ביצירה, שזה דבר שמגיע מהבטן, קשה לומר ש"אין טעם" לעשות דבר כזה או אחר. מי שיוצר באנגלית לא עושה זאת מאחר וזה פתרון קל, אלא מאחר וזה הערוץ היצירתי שפתוח אצלו (מן הסתם בגלל המוסיקה שעליה הוא גדל). מה גם שיש יוצאי דופן – ל"אטליז" ועמית ארז יש כבר מזמן קהל שעובר את ה-300 איש, וכנראה גם את ה-3000. לא שעמית יהפוך בקרוב לשלמה ארצי הבא, אבל זה כבר פחות נישה ממה שזה היה.
  אחרי הכל, יש קהל למוסיקה ישראלית באנגלית בארץ, וגם הרדיו כבר יותר פתוח לזה מבעבר.

  לגבי סצינת האינדי – את צודקת, וזה היה חלק מהטענה שלי: שהקיטלוג "אינדי" בולע לתוכו הכל, גם דברים שאינם בהכרח קשורים לאינדי ברמה הסגנונית. ופה באמת צריך להפריד בין ההגדרות השונות של אינדי – מוסיקת שוליים לא פופולרית מחד, ומוסיקה שנעשית באופן עצמאי מצד שני (ואני מפנה אותך לפוסט שעוסק בנושא דרך הפריזמה של יונתן רוזן).
  אבל בעוד שמוסיקה כמו של "פאניק אנסמבל" או דני הדר הם אינדי מובהק שאף אחד לא יערער על מעמדו, הרכבים שמנגנים רוק "סטנדרטי" יותר או פחות יקבלו עיקומי אף נוסח "אבל זה בכלל לא אינדי!", כפי שאת בעצמך טענת. וזה מחזיר אותנו לטענה שעומדת בבסיסו של המאמר – דווקא הרוק נופל בין הכסאות.
• 7
  פסטרנק says:

  18.6.08 בשעה 0:17

  זאת אכן תופעה משונה. קשה לי לחשוב על הכללה אחת לגבי הצלחה או חוסר הצלחה. אין תנאי הכרחי ולא תנאי מספיק. אי אפשר לנבא. לפעמים זבל מצליח, בלי פרוטקציה כמו בית הבובות וסינרגיה (והתחילו עם זה היהודים למרות שהם הרבה יותר טובים משני אלה – מה שאפשר להגיד גם על המוזיקה שסבתא שלי עושה בקבר). מצד שלישי יש דברים קליטים ומוצלחים ואפילו סקסיים כמו ננוצ'קה שלא מצליחים. ויש דוגמאות כאלה בכל תולדות הרוק כאן ובחו"ל.
  לדעתי במצב שוק המוזיקה הנוכחי הסיכוי לפרוץ עם מוזיקה שאינה בינונית הוא נמוך להפליא. בשנים האחרונות חוץ מרונה קינן והג'ירפות קשה לי לחשוב על מישהו טוב שממש הגיע למיינסטרים ואצל שניהם האלבום השני אתו הם ממש פרצו פחות טובים ויותר מלוקקים (במקרה של רונה כל ליקוק יתקבל בברכה, במקרה של כהנא לא). לכל היותר אפשר להגיע לרמה של הבילויים שמפוצצים את הבארבי אבל גם זאת לא ממש הצלחה (גם סבתא שלי מצליחה לפוצץ את הקבר שלה בסיבובי ההופעות החד פעמיים). לצורך העניין אני קובע הצלחה-M (מינסטרים) של אמן כיכולת להתפרנס מהמוזיקה שלו (ולא מחלטורות מוזיקליות). זה בעצם דורש שתהיה שם מוכר ברחוב, חיבוקי עתונות, ברנז'ה, יכולת למלא מקומות באמת גדולים (מעל 1000) וכו'.
  אני חושב שפחות מזה הוא לא באמת הצלחה. אתה יכול להגיע לרמה שאתה עושה קצת רעש בתקשורת, מוכר לא מעט, מפוצץ בארבי אבל לא יוצא מזה כלום.
  יש להקות שהשיגו הצלחה-M כמו מוניקה סקס, שבקס, משינה כמובן. אבל זו תופעה נכחדת.

  צריך להסתפק במועט. בשביל זה נגדיר הצלחה-A שהיא פאניק למשל מפוצצים את לבונטין וכבר עשו להם שם
• 8
  פסטרנק says:

  18.6.08 בשעה 1:08

  למה הוא שלח?
  הצלחה-A (אלטרנטיב) היא הצלחה בשוק האטלרנטיבי. אסף אבידן הבילויים וסוסיתא מצליחים-A. בקיצור מה שאני מנסה להגיד שאם אתה שואף להצלחה-M שכח מזה. זה מקום לזבל נוסח בית הבובות או לבינונית בלתי-מזיקה של הרימונאות וכוכב נולד (הבעיה אתם אינה מוזיקלית). גם בעולם לא היו ממש פריצות למינסטרים לאחרונה. כמובן שבשוק העולמי הצלחה-M יכולה להגיע גם ללהקות שוליים מתוקף גודלו – נגיד הגורילאז. ברמה העולמית צריך לקבוע מקרה פרטי של הצלחה-M וזו הצלחה-MTV. פעם להקת שוליים היתה יכולה להגיע להצלחה-MTV, אבל היום לא. באופן מקביל בארץ לא ניתן היום להגיע להצלחה-M. ואני לא מבין למה לרצות להגיע אליה. כבר עדיף להתפרנס מחלטורות או מעבודה אחרת בכלל ולא להתמסחר.
  מה שאני מנסה להגיד שהמינסטריים היום כ"כ בינוני שאפילו ללהקות פופ-רוק רגיל כמו הדוגמניות אין סיכוי. אפילו משינה – הלהקה עם אסופת הלחנים הכי טובה בישראל שהיא לא כוורת – לא היו מצליחים-M היום. כוורת לא הצליחו בזמן אמת והיום לא היו מצליחים-M. סבתא שלי – היום לא היתה מושמעת אפילו ברשת ג' (אם כי אני בטוח שאפילו במצבה הנוכחי ימצא מישהו ב-106 שישמיע אותה וכך היתה מצליחה-A. אולי תוכנית ריאליטי מהקברים שלה ושל סבי – אותו מעולם לא הכרתי – היתה זוכה להצלחה-MTV שהרי מאז שנפטרו הרמה הורבאלית שלהם זהה לשל קהל היעד). יש כאלה שחושבים שאסף אבידן יעבור מהצלחה-A להצלחה-M אבל הם טועים. לקול שלו יש יותר מדי נוכחות. ובמשבצת הזו יושבת כבר מסיקה.
  אני מסכים אתך שללהקת רוק/פופ קשה להגיע גם להצלחה-A וזאת הבעיה.
  אפשר להגיע להצלחה-TA שזה מקרה פרטי לסצנה של תל-אביב רגע נעצור כדי להבהיר בהמחשה פשוטה מה ההבדל בין כל ההצלחות:
  הצלחה-MTV – מפוצצים את פארק הירקון (קהל עשרות אלפים). בארץ יש כרגע רק אחד כזה והשם שלו מתחרז – ויסלח לי בעל הבלוג – עם הומו. דוגמאות מחו"ל הם כנראה מוריסי אבל לא ביורק 🙁
  הצלחה-M – מפוצצים את ההאנגר (קהל אלפים). בארץ יש עשרות כאלה. ברוק אלו ברי, משינה, הגי'רפות וכו'.
  הצלחה-A – מפוציים את הבארבי (קהל מאות).
  הצלחה-TA – מפוצצים את לבונטין (קהל עשרות רבות). (דוגמאות: פאניק ומידנייט פיקוקס).
  ביום שבת הייתי במקסימום כאב. הופיעו שם להקות מוכרות לחובבי הז'אנר שאפילו אני שמעתי עליהם (דוקאטלון, אכזבות וכמובן לבונטין שהיא כבר הצלחה-TA) ועוד הרבה להקות אחרות. וכל שהם השיגו הוא לפוצץ אל הפטיפון (שלושים אנשים). זה קהל ההארדקור בישראל?
  אתמול הייתי בערב תזמורת בלבונטין (הרבה יותר טוב מהמקסימום כאב). הופיעו שם כמה הרכבים שכל אחד מהם מצליח-TA אבל משום השילוב ביניהם לא הביא לקריסה מלאה של לבונטין 7. זה קהל זה?????? חולירות כולם. מוזיקה כזו היתה צריכה לפוצץ את היכל התרבות (רצוי עכשיו ע"מ לחסוך את השיפוץ שם. וכמו שזה נשמע הם גם יותר מראויים להחליף את התזמורת הפילהרמונית אבל מצב המוזיקה הקלאסית בארץ ובעולם הוא נושא אחר ולא פחות פתטי).
  בכל אופן מה שאני מנסה להגיד זה שיש קו ברור בין הצלחה-A להצלחה-M אותו לא תצלח להקה עם מוזיקה טובה. השאלה היא רק איך מגיעים להצלחה-TA ואולי להשתדרג ל-A. ואין לי מושג איך? ראיתי להקות שעושות את זה במו עיניי ולא ברור אם יש מכנה משותף. פאניק למשל שעקבתי אחריהם מהרגע הראשון (ואפילו לפניו) ולמען האמת אני זוקף לעצמי חלק לא מבוטל מהגעתם להצלחה-TA. כנראה שאצלהם זו באמת המוזיקה. אבל מאחר שאנחנו בבלוג אני מרשה לעצמי להגיד שלא ברור איך המוזיקה הטכנית והמשעממת של אטליז הגיעה להצלחה-TA. פופליזם, לא. פרוטקציה לא. מוזיקה לא. עבודה קשה לא. יש איזשהו הייפ שלא ברור איך משיגים אותו. אולי בעכבר העיר יודעים. לעומת זאת ירונה כספי שעושה עכשיו רוקנרול משובח ואלבומה החדש זכה לבקורות טובות (ובצדק) לא מלאה את הבארבי בהופעת ההשקה. ואנחנו מדברים על רוק בלי פוזות ובלי הבלקנים וחזירים מעופפים. מוזר.
  נראה לי שבשביל להגיע להצלחה-TA מספיק שיהיה מספיק דיבור עליך בתל-אביב גם מבלי שהשמעת תו אבל זה לא הכרחי. בעצם רצוי שתהיה גם מוזיקה סבירה אבל זה ודאי לא הכרחי. בשביל להשתדרג להצלחה-A צריך להיות בנוסף משהו מיוחד במוזיקה שלך, עדיף משהו רקיד (מה שיש לתפוחים, והיה לבילויים). יכול להיות שבעזרת מוזיקה טובה ועבודה-קשה תגיע להצלחה-TA. ועם אסף אבידן כסולן להצלחה-A. הוא מקרה מעניין. שנים הוא לא היה מצליח בשום קריטריון. אפילו אני פספסתי אותו. ופתאום הצלחה-TA (אז תפסתי אותו) ודי מהר גם הצלחה-A. הלוואי שהיה לי משהו משמעותי להפיק מההגדרות הללו אבל מדובר בקשקוש מוחלט שאני גאה עליו במיוחד.
• 9
  לזרבוי says:

  18.6.08 בשעה 2:10

  פשש… פסטרנק, איזו הפתעה. לא רק טוקבק, אלא אפילו טוקבק שלוקח מאיש הפלסטיק את תואר הטוקבקיסט הטרחן ביותר 🙂
  סתם. אהבתי את האבחנה שלך על סוגי הצלחה שונים, ולטובת מי שאין לו כוח לצלוח את המגילה שלך אתמצת אותם שוב:

  הצלחה-MTV: מגה סטארים, כמו שלמה ארצי או ריטה (קהל בהופעה: עשרות אלפים)
  הצלחה-M: מיינסטרים סטנדרטי, כמו עברי לידר או בית הבובות (קהל בהופעה: אלפים)
  הצלחה-A: השוליים המוערכים והפופולריים, כמו אטליז או פאניק אנסמבל (קהל בהופעה: מאות)
  הצלחה-TA: הבועה התל אביבית, כמו אסף ארליך או איתמר רוטשילד (קהל בהופעה: עשרות)

  יחד עם זאת, עשית גם אינספור הכללות וטעויות – כמו הטענה שלאחרונה לא פרצו להקות חדשות למיינסטרים בארץ או בעולם, או שכוורת לא הצליחה בזמן אמת ("סיפורי פוגי" מכר בשנת צאתו עשרות אלפי עותקים, הם הוכתרו כלהקת השנה ושני שירים שלהם התברגו לרשימת שלושת שירי השנה), או שאטליז הצליחה בלי סיבה או השקעה (להזכירך, הם מסתובבים בסצינה מעל 5 שנים, והם הזיעו המון בשביל להגיע לאן שהגיעו. ומוסיקלית, יש להם נוסחה מנצחת).

  ואת רשמיך מ-Maximum Pain או מערב התזמורות אשמח אם תפרט כאן.
• 10
  פסטרנק says:

  18.6.08 בשעה 21:41

  לגבי כוורת אני לא מתיימר להיות מומחה כמוך ובכל זאת אומרים שהסיבה העיקרית לפירוק היא שהקהל הפסיק להגיע, ושבכלל מבחינה כלכלית כוורת לא היתה רווחית אבל אולי זה עניין עסקי. בדיעבד אני לא רואה שום דעיכה מוזיקלית אצל כוורת בין האלבומים, אולי ההפך. להיטים ענקיים יש בכל אחד מהם. ובכל זאת כוורת היתה הצלחה קצרת מועד. ברוק הישראלי יש מעט מאוד הצלחות שמחזיקות מעמד. בשביל להצליח אתה צריך לחכות לקאמבק. בכלל אורך החיים של להקות קצר מאוד. יש כאן גלים קצרים מדי פעם כמו תיסלם/בנזין, פורטיסחרוף/החברים של נטאשה, רוקסן, אבטיפוס ומוניקה סקס… ברי ומשינה היחידים כנראה שמצליחים לשמר את ההצלחה. כל השאר נוסטלגיה.
  לגבי מינסטרים בעולם בהחלט ייתכן שפספסתי משהו כי אני לא מנסה אפילו לעקוב. אבל התרשמותי המקרית היא שלפסקול הגלגלצ"י לא הצטרפה אף להקת רוק טובה. לגבי ישראל אני משוכנע. אין לי נתוני מכירות והכנסות כך שאני לא יכול לקבוע בדיוק מי מצליח להתפרנס מהמוזיקה שלו. אבל מהסתכלות על השמות הגדולים באירועים המוניים כמו פסטיבלים וימי סטודנט השמות אותם שמות. הבמה המרכזית בימי הסטודנט לא שונה בהרבה מהבמה בצמח (סוף הנינטיז). הגי'רפות והדג נחש פרצו אבל הם התחילו בסוף הנינטיז. אני מציב אתגר : ציין להקת רוק טובה משנות האלפיים שהשיגה הצלחה-M.
  לגבי אטליז, אכן יש להם נוסחה וכנראה שהיא מנצחת, והם הזיעו לא מעט אבל לא קרעו את הארץ בהופעות. ואני לא בטוח שהם פרצו את הבועה התל אביבית. אפשר לעשות השואה מעניינת ביניהם לבין סוסיתא שלא הצליחו ליצר הייפ ובכל זאת אני מהמר שמכירות האלבומים שלהם דומות. מוזיקלית שניהם עושים מוזיקה מורכבת (למרות שרק אחת מהן יודעת לעשות את זה טוב 🙂 אבל סוסיתא מגיעה ממסורת מקומית ולכן המוזיקה שלה קליטה יותר כאן וכך היא פנתה לקהלים בכל הארץ למרות שהמוזיקה שלהם לא סקסית לסצנה התל אביבית. בכל אופן זה לא עניין של להקה ספציפית כדאי שאבהיר שאני שמח שאטליז מצליחים-A והייתי יותר שמח ם היו מצליחים-M (אם כי זה היה מפריך מה שאמרתי).
  המסקנה ממה שאני אומר היא שלהקת רוק "מינסטרימי" טובה לא יכולה להצליח בישראל. בעצם היותה "מינסטרימית" הצלחה-A חסומה בפניה. ולהצלחה-M יכול להגיע רק רוק לא טוב או פופ חסר טעם. ספצפית לגביך הפוטנציאל של גיליאם גדול משל הדוגמניות (וזה לא רק בגלל שהקרדיאקס שולטים)
• 11
  לזרבוי says:

  19.6.08 בשעה 9:40

  אתה מבלבל בין "כוורת" ל"דודה". "כוורת" התפרקה בעקבות סכסוכים אישיים בין חבריה, ובגלל שכל אחד מהם משך לכיוון אמנותי אחר.
  למיטב ידיעתי, "כוורת" הייתה ריווחית. מי שלא היה ריווחי זה פשנל, אבל זה סיפור אחר.

  אתה מכניס שיקולי איכות שלא קשורים להצלחה. מה זה "להקת רוק טובה"? אתה תטען ש"משינה" טובים, מישהו אחר יטען שלא. אז בוא נדבר רק במונחים של הצלחה.
  "בית הבובות" מתפרנסים ממוסיקה. "סינרגיה" מתפרנסים ממוסיקה. בוגרות רימון למינהן (כולל ברמן) מתפרנסות ממוסיקה. יוני בלוך מתפרנס ממוסיקה. לא חסרות דוגמאות לאמנים שפרצו בשנים האחרונות וביססו את מעמדם (וברמן, אגב, הוא מבחינתי דוגמא למוסיקאי טוב שהגיע לטריטוריה הזו, אבל זו שוב קביעה איכותית שלא ממש שייכת לכאן).

  הניחוש שלך לגבי המכירות של "סוסיתא" ו"אטליז" הוא מופרך מיסודו. שתבין שרק בהופעת ההשקה של האלבום של "אטליז" נמכרו כמה מאות עותקים. יהיה מעניין באמת להשיג נתוני מכירות מ"אנובה", אני אבדוק את זה… 🙂
• 12
  איש הפלסטיק says:

  19.6.08 בשעה 13:11

  רגע, רגע,
  אני רוצה להעמיד דברים על תיקונם ולשטוח את משנתי המוסיקלית פוליטית המפורטת ולהשיב לי את הבכורה בעניין הטרחנות.
  ובכן הכל מתחיל במיתולוגיה היוונית – המוזות היו אותן פיות ש…
  אין לי כוח. פסטרנק, ניצחת.
  בכל אופן, הערה אחת שעלתה כאן מאוד רלוונטית – איטליז ולהקות רבות אחרות שיצרו לעצמן שם לא יצאו ולא טורחות לצאת מהבועה התל אביבית, מה שמחזיר אותי חזרה לתגובה (הקצרה יש לומר) שהעלתי לחלק א' של הנושא הזה, כלומר, שהסצינות למיניהן מדומיינות, או לפחות בועתיות במובן שהן קיימות עבור האנשים שחיים במדינת תל אביב.
  ככל שאדם נמצא רחוק יותר מהתדר של 106fm כך קטן הסיכוי שישמע עליהן. ולא בהכרח כי אין קהל.
  המיתוס של משינה מספר על כך שאחרי הצלחת האלבום הראשון הם כמעט ונעלמו בגלל האלבום השני שנחשב לנפילה ומה שהציל אותם והפך אותם לסגנים הקבועים של להקת השנה (אתניקס) זו העובדה שהם חרשו את הארץ בהופעות.
  וגם המיתוס של בית הבובות מספר דברים דומים על להקה ש"צמחה מלמטה".
  אולי הדרך להצלחה כרוכה בלרדת אל העם – לא בתכנים, אלא פשוטו כמשמעו?
• 13
  לזרבוי says:

  19.6.08 בשעה 15:28

  העלית פה נושא לפוסט ביצה ותרנגולת, שאולי אכתוב מתישהו – האם להקות לא יוצאות מת"א בגלל שאין שם קהל, או האם אין קהל כי להקות לא יוצאות מת"א?

  העובדה המאוד בסיסית היא שת"א, מעצם היותה מעצמה תרבותית בתוך מדינה לא תרבותית בעליל, מהווה כר פורה לדיאלוג וליצירה בריכוז שלא קיים בשום מקום אחר בארץ. אז אך טבעי שתיווצר כאן בועה, בדיוק כפי שסצינת הג'אז הניו יורקית לא ממש מוכרת בקליפורניה.

  אתה מסיק מכך שהסצינה "מדומיינת", ואילו אני אומר שזה בדיוק מה שמגדיר אותה כ"סצינה". כמשהו מיוחד, חדשני ועכשווי. אם היו משמיעים את הלהקות של הפטיפון גם בגלגל"צ, ואפילו בחור כמו נהריה (לצורך העניין) היו שומעים עליהן, אז כנראה שלא היה מדובר עוד במשהו ששיך לסצינה, אלא למיינסטרים, אם לחזור להגדרות העבשות אך הנחוצות האלו.

  לגבי הדוגמאות הספציפיות שהבאת:
  "אטליז" הופיעו 4 שנים רק בת"א. השנה הם החלו לצאת קצת, תחת מסע היחצ"נות הקפדני של "אנובה" (שמוציא את עמית ארז לאינספור פאבים ומועדונים בכל רחבי הארץ, אגב). הם הופיעו בבאר שבע, בירושלים ובעוד מקומות. אני לא יודע איך הלך להם בגדול, אבל ספציפית על ירושלים קיבלתי דיווחים מאוד עצובים על נוכחות דלילה של קהל. לא מכבר הייתה להם הופעה משותפת עם אסף אבידן, עוד שם אינדי שצובר תאוצה במהירות, ואפילו שם הבנתי שהם לא הצליחו למלא ביחד ולו חצי מהצוללת הצהובה.
  "משינה" חזרו לתודעה, כך מספרת האגדה שאני מכיר וזוכר, בעקבות האוסף "גבירותיי ורבותיי" ו"ריקוד המכונה", שהרימו אותם מהקרשים.

  ואחרי כל זה אוסיף שבניגוד לדיעה הרווחת, הרבה להקות תל אביביות כן יוצאות החוצה. זה אפילו מתקרב למימדים של טרנד בפני עצמו – יש כמה פאבים מאוד נחשבים שאני שומע את שמותיהם שוב ושוב: גרביצקי בגבעת ברנר, הפטריה בקיבוץ דן, הגרין פאב בקיבוץ ניר עם ועוד. אלו פאבים שבנו לעצמם שם של מקומות עם קהל פתוח וצמא, וברגע שיש קהל כזה, להקות, גם מהבועה התל אביבית, מגיעות אליהם. אבל בירושלים, או בנהריה (אם שוב לקחת דוגמא מיקרית), מה לעשות, אין מסה קריטית של קהל כזה.
• 14
  פסטרנק says:

  21.6.08 בשעה 16:29

  לדעתי בשלב הזה ברור שאני צודק לכן אקצר. הרשימה שלך (נדב) של הצלחות-M בשנים האחרונות מדברת בעד עצמי. סינרגיה, בית הבובות, בוגרות רימון (כולל ברמן ויוני בלוך גם אם לא למד שם פיזית) כולם עוסקים במחזור כזה או אחר. בשנים האחרונות, התעסוקה המרכזית במינסטרים היא מחזור ובמובן זה חסרת טעם (אבל על כך בפעם אחרת). זה לאו דווקא אומר שהם עושים מוזיקה גרועה. כשאמרתי "להקה טובה" לא התכוונתי לשיקולי אסתטיקה מורכבים אלא לרף מסוים של רלוונטיות לדיון. רוני סופרסטאר, מושיק עפיה וסינרגיה לא עוברים את הרף הזה* אבל אפילו בלי הרף הזה תשווה בין הצלחות בשנות האלפיים (עשור המתקרב לסיומו) לכל עשור קודם ברוק הישראלי. ניימדרופינג חלקי משנות התשעים: ברי סחרוף, אביב גפן, איפה הילד, מוניקה סקס, עברי לידר, אביתר בנאי. רובם הצליחו גם להרחיב את אפשרויות הביטוי (מוזיקלית או טקסטואלית) במיינסטרים במידה כזו או אחרת. זה משהו שאיני רואה בימינו האפלים. שוב אני לא אומר שבשנות התשעים המינסטרים הפגין חדשנות או מבריקות מוזיקלית אלא על משהו צנוע שאני לא בדיוק יודע לנסחו. כנראה שיש לתהליך הזה סיבות כלכליות-תרבותיות-חברתיות רחבות שגם עליהם בפעם אחרת (עוד חמישים שנה).
  במצב עניינים זה אני חושב שהצלחה-A היא הישג ראוי. מדובר במסת קהל מספיק גדולה וחלקה נאמנה שמאפשרת לך "להדהד" בסצנה, להופיע באופן סדיר בפני יותר משלושת חבריך, להרגיש כמו כוכב רוק מבלי להיות מוטרד מפפראצ'י, להסתובב קצת בארץ ולשגל את המעריצה מנהריה, לעשות מספיק כסף בשביל האלבום הבא, ובקיצור ריספקט.

  * עכשיו ברדיו היה שיר של אלטון ג'ון משנות השמונים. הוא תמיד עשה פופ/רוק מינסטרימי אבל להשוות בין התוצרת שלו בשנות השבעים לשנים הבאות – עצוב.
• 15
  גורצה says:

  5.7.08 בשעה 10:10

  איטליז היא להקה גרועה של טכנאים.
  זמנם קצוב.
  והזמרת גרועה ביותר.