►
◄

מה אתה עושה סצינה?? – חלק ב'

(את חלק א', שעוסק במיפוי סצינת המוסיקה הישראלית וגורס שהמפסיד הגדול בסיפור הזה הוא הרוק-פופ הסטנדרטי, אפשר לקרוא פה)

תקציר הפרקים הקודמים: לסצינת הPאנק, המטאל, האינדי האיכותי ודומיהם יש קהל נאמן שמחפש הופעות ואירועים בסגנון, טורח להגיע אליהם ואף סוחב אליהם את חבריו. אבל רוק ופופ, החומרים שמהם עשוי המיינסטרים, נמצא בבעיה: הוא פונה לקהל רדום ופאסיבי מטבעו, שמעדיף לקבל הנחתות מקובעי טעם בתקשורת.

וכך נוצר לו אבסורד קטן: דווקא ללהקות עם פוטנציאל מסחרי גדול הכי קשה למצוא קהל. להקה שמנגנת מוסיקה שאינה פונה לקהל נישה, שיוצרת "סתם" רוקנרול פופי וקליט (ואני כותב את זה במרכאות מאחר ואינספור להקות מה"ביטלס" ועד "רדיוהד" עשו "סתם" רוקנרול), צריכה למצוא לעצמה מסלול אחר לפרוץ איתו לתודעה. או בקיצור: להקות רוק "רגילות" חייבות תמיכה של חברת תקליטים כדי להצליח. איך מגיעים לשם? אם משאירים את התשובה "עם המון מזל" מחוץ לתמונה, אנו נשארים עם הכיוונים הבאים:

  • עבודה קשה – הלחם והחמאה של כל מי שרוצה להצליח, בכל תחום. אבל צריך לדעת שזה כמו להמר בקזינו – ב-95% מהמיקרים, אתה תפסיד את ההשקעה. לא חסרים סיפורים על יוצרים שכיסו את העיר בפוסטרים, פליירים, סטיקרים, ובעידן המודרני גם בהודעות בפורומים, במייספייס ובפייסבוק, חרשו את הארץ בהופעות קטנות, ועדיין נותרו סוד כמוס ליודעי דבר. הבעיה היא שהקהל העיקרי של כל אמצעי השיווק האלה הוא קהל הנישה המתוחכם שהוזכר במאמר הקודם, ולא קהל המיינסטרים שרואה ערוץ 2, קורא "ידיעות אחרונות" ומאזין לגלגל"צ. תבחנו את עצמכם: מתי בפעם האחרונה ראיתם פלייר של "בית הבובות"?
  • תחרות – "שפיות זמנית", למי שזוכר, הקליטה את "הקיץ האחרון" כפרס על זכייתה בתחרות להקות צעירות. קרן פלס סומנה הודות לזכייות בתחרות "רוקרימון", אחרי שנים בהן חיזרה אחר חברות תקליטים ונדחתה בשל היותה "תיאטרלית מידי". על נינט והראל סקעת אני בטח לא צריך להכביר מילים. ועכשיו כש"כוכב נולד" סוף סוף משיקים את תחרות הלהקות שלהם, מי יודע איך זה ישפיע על הסצינה. אולי עוד 3 חודשים כל בית ישראל יצביע ל"נערות ריינס" בסמסים?
  • אינדי איכותי – אפשר "להשתדרג למטה", ובמקום לכוון למיינסטרים, לכוון לשוליים, אבל לצד הנחשב והסקסי שלהם. אחרי שזוכים להכרה שם, אפשר לנסות ולהשתדרג אל המעגל הרחב יותר – זה לרוב כרוך בפשרה כלשהי, אבל זה יכול לעבוד. ומי שמספיק עקשן, יכול למצוא פשרה הולמת ולא נוראית. תראו את "הבילויים" – כמעט 7 שנים הם הסתובבו עם סאונד קשה ואופרת רוק הזויה בקריינותו של פוצ'ו. האופרה נזנחה, והאלבום שלהם רוכך עם קלידים וכלי נשיפה. רונה קינן שרה 7 שנים באנגלית, אך האלבום שלה יצא ב-NMC רק אחרי שהיא החליטה לעבור לעברית. אם מחר גם עמית ארז יתחיל לשיר בעברית, ברור שתוך שבועיים הוא מגוייס לשיר בכיכר באירוע המוני כלשהו.
  • פרוטקציה – האקורד הראשון שכל מוסיקאי צריך ללמוד הוא אקורד P מז'ור. כל המאמצים והכשרון תמיד יתגמדו אל מול היכרות עם סמנכ"ל השיווק של הליקון, או קשר דם למוסיקאי שכבר בנה (מלשון "בנאי") את עצמו. ציני ומעצבן, אבל ככה זה בחיים.
  • מפיק – אם יש מישהו שמאמין בלהקה, זה אדיר. אם הוא גם יודע מה הוא עושה – זה בכלל מצוין. ואם יש לו כסף – זו אליפות. בליגה התחתונה, אבל זה עדיף על כלום. כי זה עדיין לא מבטיח שום דבר, אבל זה לפחות אומר שיש מי שלוקח על עצמו לארגן את כל הסעיפים שהוזכרו לעיל: הוא יבנה את הפרוטקציות, הוא יעשה את העבודה הקשה, הוא יחפש איך להשתחל לתחרויות. הבעיה – מפיק רוצה כסף. ללהקות בתחילת דרכן אין כסף. כדי להשיג כסף צריך לפרוץ. כדי לפרוץ צריך מפיק. אבל מפיק רוצה כסף.

וכשרון? כשרון לא בהכרח קשור לזה. ברור שצריך רמה מינימלית ממנו, אבל כשמדברים על שיווק – תוכן הופך להיות מישני.

וכשחושבים על כל הכיוונים האלו, מגלים שבעצם אי אפשר להשאיר את "עם המון מזל" בחוץ. כולם נשענים על המזל, בסופו של דבר.

יש עוד כיוונים שלא חשבתי עליהם? אתם מוזמנים להעלות אותם בתגובות.

תגיות: , , , , , , , , ,

אז מה, יש לך מה לומר? לא בריא לשמור בבטן. אפשר גם לשלוח טראקבק, מה שזה לא אומר.

...ובאותו עניין: