מה אתה עושה סצינה??
יום ד, 4.6.08, 1:31 
מידי פעם יוצא לי להתייחס בבלוג הזה למה שמכונה "הסצינה". אבל ביננו, זו לא סצינה, אלא חתיכת סרט. וכמו כל סרט, הוא לא מורכב מסצינה אחת, אלא מסצינות שונות שמתחברות זו לזו, וביחד יוצרות את הדבר החמקמק הזה שנקרא "שוליים ישראליים". וחשוב להבהיר: הביטוי "סצינה" אינו שווה ערך ל"ז'אנר". לא מדובר דווקא בחלוקה לסגנונות מוסיקליים (אם כי לפעמים יש חפיפה בין השניים), אלא יותר לסוגי קהל, שנמשך לסוג אירוע מסויים כמו פרפר לאור, או כמו פרפר לילה לאור הקלוש בשירותים של מועדון אפל.
אם נתעלם מהסצינה האלקטרונית הענקית ומהסצינה השחורה, שאינן רלוונטיות כל כך לבלוג הזה, נישאר עם הסצינות העיקריות הבאות (יש מסקנה מפתיעה בסוף, כדאי להמשיך):
- סצינת הPאנק – סצינה שמורכבת בעיקר מבני נוער וצעירים בגילאי ה-20, אך לא רק. הגרעין הקשה שלה מורכב מפאנקיסטים, אנרכיסטים ושאר שמאלנים, עם או בלי פירסינג, ועם חולצות בכל הגוונים שיש לצבע השחור להציע. הסצינה מארגנת ערבים מרובי להקות אשר מפאת הדמיון בין ההרכבים המופיעים בהם, קל להביא אליהם קהל (רק בשבועיים הקרובים יש שניים כאלה – אחד בלבונטין, ושניים שונים בפטיפון).
מועדון אהוב: הפטיפון. - סצינת המטאל – כנראה הסצינה המגובשת ביותר בארץ. קיבלה דחיפה רצינית הודות לעליה הרוסית בשנות התשעים. מקבלים גיבוי מפורומים, חנויות דיסקים ייעודיות (Metalshop ליד בית לסין למשל), ומגזין אינטרנטי פופולרי בשם Metalist. הם אפילו מביאים לא מעט הרכבים מחו"ל (שימו לב מי מגיע בשישי הקרוב), בהצלחה רבה. אנשי הסצינה משיקים פעמים רבות לסצינת הPאנק (כמו למשל באירוע שיהיה בשבועות בסטודיו 49).
מועדון אהוב: מקום שאני לא מכיר, תודה לאל. - סצינת האינדי האיכותי – הנקודה בה שם הסצינה מאבד כל קשר לז'אנר ספציפי – החל מפולקרים ענוגים כמו נועה בביוף וכלה במוטציות פרוג-מטאל-פלוס כמו "אטליז", מזוג מינימליסטי חובב אלקטרוניקה רכה כמו "Elephant Parade" ועד לרוק האטמוספירי המכוסח של "לבנון", עם עצירות בדרך בקברט של "פאניק אנסמבל", אצל סינגר-סונגרייטרים נוסח עמית ארז, ועם פזילות לPאנק אייטיזי "בוגר" כמו אצל "The Girls" ואפילו לג'אז סדוק כמו אצל רות דולורס-וייס – האינדי האיכותי בולע הכל. כמעט הכל – מה שזה לא יהיה, חייב להיות לזה Edge מסויים. משהו אנטי-מיינסטרימי. משהו שנשמע כמו חו"ל מדומיין של פעם. משהו שנשמע כמו אלטרנטיבה. משהו שיוסי חרסונסקי לא ישמע עליו, בזמן שב"העיר" יכתבו עליו שהוא הוא הדבר החם הבא.
מועדון אהוב: לבונטין 7. - סצינת השאנטי – מאז "שבע", יש אינספור הרכבים של גיטרה קלאסית, שתי דרבוקות וזמר עם ראסטות ושרוואל שאומר "ג'ה" בכל משפט שני, שלכל יוצא הודו תהיה פינה חמה בשבילם. ג'אמים של מוסיקת עולם, רגאיי, מוסיקה מן המקורות עם כלים אותנטיים – כל מה שמריח מרוחניות, קוסמיות, או חיבור לטבע ולאדמה, ייכנס פה וימשוך את הרגישים והרוחניים שביננו. אם כי מעצם הגדרתה של הסצינה הזו, תל אביב היא לא המקום הטבעי שלה. פה ושם אפשר למצוא פסטיבלים תחת כיפת השמיים, עם סדנאות טיפולים הוליסטיים ויצירה בגללי גמלים.
מועדון אהוב: תמונע (אם כי עדיף בחיק הטבע). - סצינת הג'אז\אוואנגארד – לא מדובר כאן בג'אז של סטנדרטים, או ג'אז קר ומדושן עונג שמאזינים לו בחצי אוזן ב"שבלול", מאחר וזה הצד הבורגני של הסצינה. אנחנו פה בשביל השוליים – הרכבי אילתור מטורפים של הבוגרים הכי טריים של תלמה ילין, הניסוי הווקאלי החדש של מאיה דוניץ, שילובים בין קלאסי לאלקטרוני מעורבבים באידיאולוגיה שמאלנית קיצונית.
מועדון אהוב: הגדה השמאלית. - סצינת הרוק המתקדם – סצינה שגוססת כבר הרבה זמן, אך ידעה כמה שנים של תהילה מחודשת בין 1998 ל- 2004 עם להקות כמו "פרווה חמה" ו"אגרול" (עליה כתבתי לא מזמן כאן). כשהיא נתמכת באתר האינצקלופדי הפסיכי mitkadem.co.il ובגוויות של פורומים בתפוז ובנענע, הסצינה מחפשת מישהו שיביא את החיבור בין רוק לבין מוסיקה "גבוהה", מולחנת לעילא ומבוצעת בהקפדה יתרה. אך בתכל'ס הם מסתפקים בהערצה של בני 14 ל"פינק פלויד" ו-"Dream Theater" ובלהקות קאברים ל-"Camel".
מועדון אהוב: הקולטורה, מועדון שמת לא פחות מהסצינה עצמה.
האירועים וההופעות שפונים לסצינות מסויימות הם קלים לשיווק. יש להם קהל נאמן ומגובש, שרק מחפש את המוסיקה הזו, ויוצר סביבה קהילות פעילות, באינטרנט ומחוץ לו. אלא שיש סצינה אחת שלא הוזכרה פה, שהיא סוג של פרדוקס: מצד אחד היא הסצינה הגדולה והפופולרית ביותר בארץ. מצד שני, אין לה קהל מגובש או מובחן. כזה שאפשר להביא באמצעות פלייר או פוסטר. זו סצינה שמפאת גודלה, אי אפשר ללכד אותה. שהיא סצינה נטולת סצינה.
ואני מתכוון לכל מה שנכנס תחת המטרייה של רוק-פופ. זה מצב אבסורדי: הרי "משינה" ו"מוניקה סקס", או שלום חנוך ואריק ברמן, או כמעט כל אמן אחר שהצליח לפרוץ ולגבש לעצמו קהל של עשרות אלפים ויותר, עושה בבסיסו מוסיקה שמתכתבת עם רוק ופופ. אלו הם הז'אנרים הנפוצים ביותר, אך דווקא בגלל זה להקות שמתייגות עצמן תחת ההגדרות האלו מתקשות להתקדם. כי מדובר כאן במיינסטרים ולא בנישה, ועל כן אין לזה קהל טבעי ונאמן. זה קהל שמטבעו הולך אחרי מה שהוא כבר מכיר ולא מחפש את הדבר הבא.
זה מצב ששמתי לב אליו בנסיונותיי לדחוף את הלהקה שלי, "הדוגמניות". תגיד למאזין פוטנציאלי שאתה מנגן מוסיקת קברט בלקנית עם השפעות ג'אז-Pאנק – והוא יקנה כרטיס וגם יספר לחברים. אבל תגיד לו שאתה פשוט מנגן רוק קליט וטוב – והוא יתעלם מזה, ואז ילך לקנות כרטיס לבומבמלה כדי לשמוע שם להקות דומות.
אז מה בכל זאת נותר ללהקת רוק נטולת נישה סקסית לעשות כדי להגיע לתודעת הקהל? על כך בפעם אחרת.
תגיות: Pאנק, אינדי, ג'אז, הגדרות, ז'אנרים, מטאל, מיינסטרים, סצינה, פופ, רוק, רוק מתקדם, שאנטי, שיווק