צמד חמד

• יום ש, 24.5.08, 13:22
• |
• הופעות, מחשבות
• |
• 6 תגובות

המילים "ערב נושא" מעולם לא הופרחו לחלל האוויר החף מעשן סיגריות שבפטיפון, אבל לכולם היה ברור שזה מה שהלך שם אתמול: ערב של הרכבי דואו-תופים-גיטרה. שתי להקות ישראליות, ולהקה אחת גרמנית שבאה במיוחד לשתי הופעות, אחת בתל אביב והשניה היום בערב, בירושלים. ומה שנחמד בערבי נושא זה שהם מאפשרים לבחון תופעה אחת מכיוונים שונים, ובמקרה שלנו – את הטרנד הכלל עולמי שה-White Stripes יצרו. הבה נצא מן הפרט אל הכלל:

TV BUddhas עולים ראשונים, אבל המילה "עולים" במקרה שלהם היא לא יותר מדימוי: הבמה של הפטיפון ריקה, אך במרכז הרחבה הקטנה מוטלים גופותיהם של מה שהיו פעם סט תופים, והיום הם איברים תלושים חסרי גוף – תוף סנייר, טמטם פלור, ומצילת קראש. או בעברית: סט תופים מופשט ומינימליסטי, מותאם ללא-מתופפים, לא מצריך שום שימוש ברגליים (ובהקשר הזה אזכיר את מה שכתבתי על ההופעה של "ממלושן", דואו-תופים-גיטרה של שרון קנטור). יובל הרינג ("לבנון") וזוגתו מיקי טריאסט תופסים את עמדות הגיטרה והתופים בהתאמה, והקהל מתגודד סביבם בחצי גורן, כמו שבט שנאסף מסביב למדורה.

יובל הרינג הוא סוג של גאון. גם כמוסיקאי, גם כיזם ואיש שיווק, וגם כפרפורמר. כמי שהתחנך בבית הספר הנמוך לאומנות הבמה ע"ש עמי שלו, הוא יודע איך ומתי לשלוף כל שטיק שקיים בארסנל הרוקנרול: לבוש בווסט נצנצים מסנוור, הוא מנענע את הראש, צורח, יורק, כורע ברך לפני התופים, ניגש לאנשים ושר להם בפרצוף במרחק של 10 ס"מ מהאף שלהם. הוא משפריץ אנרגיה, וזה עובד. האינטימיות שהוא יודע ליצור בין האמן לקהל היא מחשמלת. בשלב מסויים הוא מתקרב אל בת זוגו המכה ללא רחם על התופים המיותמים, ומבטיהם מתלכדים. יש שם חשמל. נראה שמשהו עומד לקרות בינהם. רגע של אינטימיות זוגית אמיתית בתוך השואו? הוא אומר לה משהו. מי שעומד מספיק קרוב יכול לשמוע את המילים "תורידי" ו"חולצה". מיקי מורידה חולצה, ומה אתם יודעים – מסתבר שגם היא לובשת נצנצים.

למרות שבהאזנה ראשונה נדמה שמדובר בעוד הרכב רוק כסאח שמנגן הכי חזק והכי עצבני שהוא יכול, לאט לאט ניתן להבחין שיש הרבה ניואנסים מעניינים במוסיקה שלהם. למעשה, כשמפשיטים את המוסיקה מהדיסטורשן, שמים לב שיש שם לא מעט תפקידים שהיו מרגישים מאוד בנוח גם על סיטאר וטאבלה, ושבכלל יש משהו מאוד פסיכדלי במה שהם עושים. ואולי זה מקור השם "TV Buddhas" – החיבור המעניין בין הרוחניות של המזרח לבין תרבות האינסטנט של הרוק המערבי.

ודווקא כדאי להרחיק מערבה מכאן. גיא שכטר ותמר אפק, הלא הם "קרוסלה" , משתלטים על הבמה. אפק נראית כמו ילדה טובה, מהסוג שאולי רצח ושימר כמה גופות מבותרות בצנצנות זכוכית, אבל לא נותן לזה למחוק את החיוך הטינאייג'רי השובב מהפנים. היא כנראה התשובה הישראלית לאמילי המוזרה. וכשהיא מנגנת – אלוהים ישמור. יש מעט מאוד מוסיקאים בעיר הזאת שמכסחים ככה. חמושה בשתי גיטרות מדהימות ובמגבר ענק וכבד (ואני יודע, כי פעם עזרתי לה לסחוב אותו שלוש קומות), היא מוציאה סאונד שבנסיבות נורמליות היה מצריך שלושה גיטריסטים זה לצד זה. בשיר הראשון היא כבר קרעה מיתר. עד השיר השלישי היא קרעה שניים. ועם הקול הענבל-פרלמוטרי הגבוה-אך-עמוק-ואפל שלה, אין אלא לסכם אותה במילה "מכשפת".

הראסטות של הבחור מאחורי המשיכו להצליף בי, וסף הסיבולת שלי לרעש בחלל קטן פקע. יצאתי החוצה. מדענים צריכים לחקור איך לעזאזל יכול להיות שגם כשעומדים מחוץ לפטיפון, ועוד עם אטמי אוזניים משובחים, "קרוסלה" עדיין מפציצים בווליום היסטרי. זה כנראה קשור לגיא שכטר, חבר קרוב וגם ככל הנראה המתופף העוצמתי ביותר בסצינה. בוגר הלהקות "קרוזנשטרן ופרוחוד" , "מונוטוניקס" , "ED" ו-"Superdrive" , אין ספק שהפקת מקסימום ווליום זה התחום שלו.

המוסיקה של "קרוסלה" סוחפת ואנרגטית, והאנרגיות שלהם כפרפורמרים מרשימה. זו מוסיקה שעובדות נפלא בלייב, אבל לא ברור איך היא מיתרגמת לפורמט נטול זיעה כמו הקלטה. אני שואל את עצמי איך למשל אפשר להעביר בהקלטה את הרגע הזה:

ברייק באמצע שיר.

אפק נותנת מכה לגיטרה, שמייבבת וגונחת ועומדת להתפוצץ. שכטר נעמד על הכסא שלו, מניף את ידיו באוויר ונוגע בתקרה. אפק מסתובבת סביב המגבר כמו חיית טרף.

שכטר עוצם עיניים.
המגבר צווח באימה.

בתוך כל השאון הזה, יש המון שקט.

מדיטציה ברעש.

זה נמשך מספר לא מבוטל של שניות, כשלפתע שכטר צונח בבת אחת בחזרה לכסא, מכה בדרך במצילות במכה מדוייקת ומתוכננת היטב – והשיר ממשיך. איך אפשר לתרגם רגע מושלם כזה להקלטה?

ההרכב השלישי שעלה, Dyse, אמור היה להיות גולת הכותרת של הערב. והאמת שהם היו כיפיים ואנרגטיים ואף מצחיקים, אבל איכשהו לא התחברתי אליהם כמו אל קודמיהם. וזה גרם לי לתהות – האם הם באמת היו פחות טובים? או שאולי פשוט התעייפתי אחרי שתי הופעות מצוינות שקדמו להם? או שמא, וזה העניין המהותי יותר, יש משהו בכל הטרנד של הצמדים האלו שהוא מוגבל מיסודו? אחרי הכל, אני חייב להודות שגם שני ההרכבים הישראלים, שהיו מצויינים, הם הרכבים שאני לא הייתי מאזין להם סתם כך. אני אוהב אותם בגלל שהם כאן, ובגלל שמדובר ביוצרים שאני מכיר ומעריך, ומסקרן אותי לדעת מה הם עושים. אבל הרכב גרמני שאין לי אליו שום חיבור אישי אך שעושה מוסיקה דומה – עניין אותי פחות. כך שאולי לא מדובר רק במוסיקה, אלא גם בעובדה שהיא נוצרת כאן, מתחת לאף שלי. זה חלק מאוד גדול ממה שמחבר אותי אליה. ובסוף היום – תקראו לי שמרן, אבל אני מוכרח להעיר שטובים ככל שהבודהות והקרוסלות יהיו, בסיסט טוב היה משדרג אותם פלאים.

ועדיין, יש משהו בפורמט המינימליסטי של תופים-גיטרה שהוא מעניין. יש משהו מפתה בפרימיטיביות האותנטית של המוסיקה הזו, בקלות של תהליך היצירה שלה, בקלות שבה היא מתניידת (גם "TV Buddhas" וגם "קרוסלה" יוצאים עוד מעט לסיבובי הופעות באירופה. האם תמר אפק תיקח איתה את המגבר?). ובמקרה של "בודהה", כשמדובר בבני זוג, יש שם גם ערך מוסף של אינטימיות שאי אפשר להשיג בלהקה גדולה. מוסיקה מהמטבח. זה חלק ממה שהופך את החשיפה אליה בהופעה חיה לכל כך כיפית.

תגיות: Dyse, TV Buddhas, גיא שכטר, דואו-תופים-גיטרה, יובל הרינג, קרוסלה, תמר אפק

אז מה, יש לך מה לומר? לא בריא לשמור בבטן. אפשר גם לשלוח טראקבק, מה שזה לא אומר.

...ובאותו עניין:

• מאמא מיה - מחר בערב יש הופעת טרום בכורה של "ממלושן", הרכב חדש מבית היוצר של שרון קנטור (The Girls) ואלעד ליבמן ...
• זכרונות מהפטיפון - מועדון הפטיפון סוגר את שעריו ביום שבת הקרוב. הנה רשימת ההופעות של אירוע הסגירה שיתקיים בשבת (21.3.09...
• בין השורות 28.2.09 - עוד מאמר של יובל הרינג על האבולוציה של האינדי, הפרוייקט החדש והמסקרן של אנשי מונוקרייב, הפטיפון נסגר...
• סטקטו 27.5.08 - (והנה עוד השקה של פינה קבועה חדשה בבלוג: סטקטו - גיבוב הערות קצרות שלא מצדיקות פוסט משלהן) העיר הזאת...
• בלוגנרול 12.6.08 - בפורום מוזיקה ישראלית ב-Ynet נפתח פתיל על בלוגי מוזיקה ישראליים. מעבר לכך שאני מופתע וגאה שהבלוג שלי...