הבלוג אטמי אוזניים נסגר. לא נורא - מסתמן שקם לו יורש...
הרי זה ככה בעולם - הכל קיים ונעלם, הכל קיים ונעלם.

המלצות לשבוע הקרוב 31.5.08

בגלל כל אירועי השבוע האחרון לא ממש התפניתי לבלוג וללוח ההופעות שלו, וגם עכשיו אני קצת מתקשה להתעדכן. מזל שנראה שיש שבוע רגוע יחסית.

לגמרי פספסתי את פסטיבל "פיצוץ בקיבוץ" שסוגר היום את יומו השני והאחרון. יוזמה ברוכה: קיבצו את מיטב להקות הPאנק והנויז בסצינה המקומית לסופ"ש בקיבוץ ליד בית שמש. בין המשתתפים: M.E.S.S, Trivial Cuts, Achzavoth, TV Buddhas, !Action!Attention!, Zaka ועוד (יש גם להקות עם שמות בעברית, סתם השמטתי). אני מקווה בפעם הבאה שבפעם (בתקווה ותהיה כזו) אני אתפוס את זה בזמן.

ביום רביעי ה-4.6.08 "ננוצ'קה" [myspace], להקה של ישראלים שפועלת בניו יורק, חוזרת לנגב חומוס ולהופיע בלבונטין 7. הם יבואו משודרגים בקלידן יובל סמו (לא זה מ"ארץ נהדרת"), שחוץ מהיותו חבר יקר הוא גם סוג של גלגול של יוני רכטר.

ביום חמישי ה-5.6.08 "לא דובים" [myspace] יעשו את מה שהם עושים כל כך טוב, ובחינם – בבלום בר. אולי יהיה ניתן להשיג שם את ה-EP המצוין שהם הוציאו לאחרונה? (אגב, הירושלמים שבין הקוראים יוכלו להנות מהם גם במסגרת אירועי יום הסטודנט [facebook], ביום שני).

ביום שישי ה-6.6.08 יש לי דילמה אמיתית: אמן הפולק המקסים עומר לשם [myspace], אותו הכרתי בנסיבות הזויות בחדר עריכה בבני ברק לפני 9 שנים, חוגג את הוצאת אלבום הבכורה שלו ב"תמונע". אבל באותו זמן, חברי "פיסוק רחב" [myspace] הגונגיים, אשר את הקלידן שלהם הכרתי בחדר עריכה בתל אביב לפני שנה, עורכים בלבונטין 7 הופעה ראשונה מאז הוחתמו בלייבל "צדיק" של ג'ון זורן. לאן ללכת? נראה לי שאני אתן לוותק לנצח במקרה הזה.

תגיות: , , , ,

ההופעה של שרודינגר

אבל קודם: הראיון של "הדוגמניות" [myspace] אצל אספסוניק ב-106FM היה כיפי והזוי. בקרוב אוכל להעלות לינק להאזנה אני מקווה.

___________________________________________

ה-Psychoval שאירגנו בלבונטין 7 ביחד עם "חזירי בר" [myspace] ו"אודראדק" [myspace] היה מגניב ומוצלח. אבל אני יצאתי מאוד מבולבל מההופעה שלנו. כבר קרה לי שירדתי מהבמה בתחושה מבאסת, וקרה שסיימתי הופעה בתחושת ניצחון. לא זכורה לי הופעה שהסתיימה בכזו תחושה לא ברורה – כמו החתול של שרודינגר שהיה גם מת וגם חי בו זמנית, נדמה לי שההופעה שלנו הייתה גם טובה וגם רעה, בו זמנית ולסירוגין.

דורון ואני, \"הדוגמניות\" בלבונטיןאיך דבר כזה קורה? אני רואה את זה ככה: בתוך הראש שלי יש מקום שאני מכנה "The Zone". וכשהתודעה שלי בתוכו, אני בשליטה. אני יודע מה אני רוצה ואיך להשיג את זה. אני סופרמן. אלא שהופעה, בשבילי, היא כמו חלום. מצב תמידי של תזוזה בין מודעות לחוסר מודעות, שליטה לחוסר שליטה, עירות לשינה. ובמהלך הופעה, אני כל הזמן נכנס ויוצא מה-Zone. וככל שאני פחות בתוך ה-Zone, כך אני פחות טוב. נדמה לי שיחסית להופעות קודמות, בהופעה הזו כמות הפעמים שנכנסנו ויצאנו מה-Zone הייתה מצדיקה כרטיס חופשי-חודשי. כאילו המוח שלנו שיחק ב"אבל אני רוצה להיות שם!" [youtube] הישן והטוב (שאני בעצם בספק אם חבריי ללהקה מכירים, מפאת גילם הצעיר).

והתגובות מהקהל בטח שלא עזרו. חלק אמרו שהיה מצוין. חלק אמרו שלא היה משהו. חלק אמרו שזו ההופעה הכי טובה שלנו. חלק אמרו שממש לא. חלק אמרו שהטקסטים החדשים שלנו בעברית זה בדיוק מה שהיה חסר ללהקה כדי להגשים את מלוא הפוטנציאל שלה. חלק אמרו שהטקסטים מביכים. חלק ציינו את השיר "נחיתת אונס" [myspace] בתור אחד השירים החזקים. חלק הזכיר אותו בתור רגע מיותר. כל אחד ציין שיר אחר בתור השיר הטוב של ההופעה, או השיר המבאס של הערב. אפילו בנוגע לאיכות הסאונד לא היה קונצנזוס.

כנראה שאנחנו צריכים עוד להשתפשף עם הטקסטים החדשים, שזרקו אותנו כמה צעדים אחורה, למקום בו אנו נדרשים להכיר את השירים שלנו מחדש וללמוד מההתחלה איך להגיש אותם נכון.

תגיות: , , ,

סטקטו 27.5.08

(והנה עוד השקה של פינה קבועה חדשה בבלוג: סטקטו – גיבוב הערות קצרות שלא מצדיקות פוסט משלהן)

העיר הזאת קטנה מידי. אמש עברתי בפלורנטין ונתקלתי ביוני כדן איש הלייבל "פית\קית" ומנהל ההופעות ב"ריף ראף". בעודנו מדברים הופיעו מולנו תמר אפק וגיא שכטר, הם חברי "קרוסלה", צמודים לחברי "Dyse" הגרמנים, איתם הם הופיעו לפני כמה ימים בפטיפון. הם סיפרו קצת על ההופעה שהייתה להם בירושלים יום קודם לכן ("היה פחות קהל מאשר בתל אביב" אמרו הגרמנים, אך הצד הישראלי טען ש"לרגע חשבתי שאני לא בישראל". נדמה לי שזו מחמאה). ואז חלף לידינו יונתן בירנבוים, אשר ניגן עם הקרוסלות בהרכב הקודם שלהם, "Ed". לרגע חשבתי שזו מסיבת הפתעה של מישהו מאיתנו.

_____________________________________________________

החזרה של "הדוגמניות" התארכה מעבר לצפוי. דני בליך, המתופף לשעבר של הלהקה, חבר יקר, וכיום מנהל חדר החזרות "אלנבי 94" [facebook], מריץ מזה זמן מה פינה פייסבוקית מקורית וחביבה [facebook] שבה הוא מציג את האמנים שמתאמנים אצלו באמצעות שיר וראיון מאולתר. היום הוא צילם אותנו לפינה הזו, וזה גרר עיכובים לא צפויים. הלינק – בקרוב, אני מניח. בינתיים אפשר להנות ממה שהוא צילם עם Cheap Karaoke Club חביבי הבלוג ו-Heavenbound.

_____________________________________________________

העיכוב הזה הוביל לכך שלא הגעתי להופעה של "פרמטה", ולא זכיתי להיפרד ממועדון ה"קולטורה" בטרם סגירתו, כפי שתכננתי. אולי זה אומר משהו, אולי לא. אולי ה"קולטורה" לא באמת היה מקום שהיה ראוי להיפרד ממנו? יתכן שאני סתם סנטימנטלי מאחר והוא אירח את הופעת הבכורה של להקתי "גיליאם", בדיוק לפני שנתיים ושלושה ימים (אז גם צולמה התמונה המופיעה בראש הבלוג הזה. וכן, זה עוד צעד קטן בדרך להשקת הבלוג באופן רשמי). בעיקר חבל לי שפספסתי את "פרמטה".

_____________________________________________________

ואולי הכל לטובה – אני מסתובב כבר שבועיים עם ממוצע של 4 שעות שינה בלילה, וערב שקט בבית עם החתול זה כנראה משהו שאני יותר צריך מאשר הופעה. והמשך השבוע עומד להיות לא פשוט: היום ב-18:00 דורון, סולן "הדוגמניות", הולך איתי לרדיו להתראיין ב-106FM אצל "אספסוניק" (אפשר להאזין פה). בחמישי אנחנו מופיעים בלבונטין במסגרת הפסטיבל הפסיכדלי Psychoval. בשישי יש לנו חזרה ואח"כ הופעה סגורה באירוע פרטי. ובין לבין צריך ליחצ"ן, להפיק את כל הפרטים הקטנים שקשורים לכל האירועים האלה, ורצוי גם למצוא זמן לעבוד, לאכול ולישון.

אין ספק שכל הקטע הזה של "סקס סמים ורוקנרול" הומצא ע"י מוסיקאים שהיה להם מפיק. מהצד שלי, זה נראה יותר כמו "הפקה יחצ"נות וחזרות מתישות". אבל אני לא אגיד שאני לא נהנה.

תגיות: , , , , , ,

צמד חמד

המילים "ערב נושא" מעולם לא הופרחו לחלל האוויר החף מעשן סיגריות שבפטיפון, אבל לכולם היה ברור שזה מה שהלך שם אתמול: ערב של הרכבי דואו-תופים-גיטרה. שתי להקות ישראליות, ולהקה אחת גרמנית שבאה במיוחד לשתי הופעות, אחת בתל אביב והשניה היום בערב, בירושלים. ומה שנחמד בערבי נושא זה שהם מאפשרים לבחון תופעה אחת מכיוונים שונים, ובמקרה שלנו – את הטרנד הכלל עולמי שה-White Stripes יצרו. הבה נצא מן הפרט אל הכלל:

TV BUddhas [myspace] עולים ראשונים, אבל המילה "עולים" במקרה שלהם היא לא יותר מדימוי: הבמה של הפטיפון ריקה, אך במרכז הרחבה הקטנה מוטלים גופותיהם של מה שהיו פעם סט תופים, והיום הם איברים תלושים חסרי גוף – תוף סנייר, טמטם פלור, ומצילת קראש. או בעברית: סט תופים מופשט ומינימליסטי, מותאם ללא-מתופפים, לא מצריך שום שימוש ברגליים (ובהקשר הזה אזכיר את מה שכתבתי על ההופעה של "ממלושן", דואו-תופים-גיטרה של שרון קנטור). יובל הרינג ("לבנון") וזוגתו מיקי טריאסט תופסים את עמדות הגיטרה והתופים בהתאמה, והקהל מתגודד סביבם בחצי גורן, כמו שבט שנאסף מסביב למדורה.

TV Buddhas ברגע אינטימייובל הרינג הוא סוג של גאון. גם כמוסיקאי, גם כיזם ואיש שיווק, וגם כפרפורמר. כמי שהתחנך בבית הספר הנמוך לאומנות הבמה ע"ש עמי שלו, הוא יודע איך ומתי לשלוף כל שטיק שקיים בארסנל הרוקנרול: לבוש בווסט נצנצים מסנוור, הוא מנענע את הראש, צורח, יורק, כורע ברך לפני התופים, ניגש לאנשים ושר להם בפרצוף במרחק של 10 ס"מ מהאף שלהם. הוא משפריץ אנרגיה, וזה עובד. האינטימיות שהוא יודע ליצור בין האמן לקהל היא מחשמלת. בשלב מסויים הוא מתקרב אל בת זוגו המכה ללא רחם על התופים המיותמים, ומבטיהם מתלכדים. יש שם חשמל. נראה שמשהו עומד לקרות בינהם. רגע של אינטימיות זוגית אמיתית בתוך השואו? הוא אומר לה משהו. מי שעומד מספיק קרוב יכול לשמוע את המילים "תורידי" ו"חולצה". מיקי מורידה חולצה, ומה אתם יודעים – מסתבר שגם היא לובשת נצנצים.

למרות שבהאזנה ראשונה נדמה שמדובר בעוד הרכב רוק כסאח שמנגן הכי חזק והכי עצבני שהוא יכול, לאט לאט ניתן להבחין שיש הרבה ניואנסים מעניינים במוסיקה שלהם. למעשה, כשמפשיטים את המוסיקה מהדיסטורשן, שמים לב שיש שם לא מעט תפקידים שהיו מרגישים מאוד בנוח גם על סיטאר וטאבלה, ושבכלל יש משהו מאוד פסיכדלי במה שהם עושים. ואולי זה מקור השם "TV Buddhas" – החיבור המעניין בין הרוחניות של המזרח לבין תרבות האינסטנט של הרוק המערבי.

תמר אפקודווקא כדאי להרחיק מערבה מכאן. גיא שכטר ותמר אפק, הלא הם "קרוסלה" [myspace], משתלטים על הבמה. אפק נראית כמו ילדה טובה, מהסוג שאולי רצח ושימר כמה גופות מבותרות בצנצנות זכוכית, אבל לא נותן לזה למחוק את החיוך הטינאייג'רי השובב מהפנים. היא כנראה התשובה הישראלית לאמילי המוזרה. וכשהיא מנגנת – אלוהים ישמור. יש מעט מאוד מוסיקאים בעיר הזאת שמכסחים ככה. חמושה בשתי גיטרות מדהימות ובמגבר ענק וכבד (ואני יודע, כי פעם עזרתי לה לסחוב אותו שלוש קומות), היא מוציאה סאונד שבנסיבות נורמליות היה מצריך שלושה גיטריסטים זה לצד זה. בשיר הראשון היא כבר קרעה מיתר. עד השיר השלישי היא קרעה שניים. ועם הקול הענבל-פרלמוטרי הגבוה-אך-עמוק-ואפל שלה, אין אלא לסכם אותה במילה "מכשפת".

הראסטות של הבחור מאחורי המשיכו להצליף בי, וסף הסיבולת שלי לרעש בחלל קטן פקע. יצאתי החוצה. מדענים צריכים לחקור איך לעזאזל יכול להיות שגם כשעומדים מחוץ לפטיפון, ועוד עם אטמי אוזניים משובחים, "קרוסלה" עדיין מפציצים בווליום היסטרי. זה כנראה קשור לגיא שכטר, חבר קרוב וגם ככל הנראה המתופף העוצמתי ביותר בסצינה. בוגר הלהקות "קרוזנשטרן ופרוחוד" [myspace], "מונוטוניקס" [myspace], "ED" [myspace] ו-"Superdrive" [myspace], אין ספק שהפקת מקסימום ווליום זה התחום שלו.

המוסיקה של "קרוסלה" סוחפת ואנרגטית, והאנרגיות שלהם כפרפורמרים מרשימה. זו מוסיקה שעובדות נפלא בלייב, אבל לא ברור איך היא מיתרגמת לפורמט נטול זיעה כמו הקלטה. אני שואל את עצמי איך למשל אפשר להעביר בהקלטה את הרגע הזה:

\

ברייק באמצע שיר.

אפק נותנת מכה לגיטרה, שמייבבת וגונחת ועומדת להתפוצץ. שכטר נעמד על הכסא שלו, מניף את ידיו באוויר ונוגע בתקרה. אפק מסתובבת סביב המגבר כמו חיית טרף.

שכטר עוצם עיניים.
המגבר צווח באימה.

בתוך כל השאון הזה, יש המון שקט.

מדיטציה ברעש.

זה נמשך מספר לא מבוטל של שניות, כשלפתע שכטר צונח בבת אחת בחזרה לכסא, מכה בדרך במצילות במכה מדוייקת ומתוכננת היטב – והשיר ממשיך. איך אפשר לתרגם רגע מושלם כזה להקלטה?

ההרכב השלישי שעלה, Dyse, אמור היה להיות גולת הכותרת של הערב. והאמת שהם היו כיפיים ואנרגטיים ואף מצחיקים, אבל איכשהו לא התחברתי אליהם כמו אל קודמיהם. וזה גרם לי לתהות – האם הם באמת היו פחות טובים? או שאולי פשוט התעייפתי אחרי שתי הופעות מצוינות שקדמו להם? או שמא, וזה העניין המהותי יותר, יש משהו בכל הטרנד של הצמדים האלו שהוא מוגבל מיסודו? אחרי הכל, אני חייב להודות שגם שני ההרכבים הישראלים, שהיו מצויינים, הם הרכבים שאני לא הייתי מאזין להם סתם כך. אני אוהב אותם בגלל שהם כאן, ובגלל שמדובר ביוצרים שאני מכיר ומעריך, ומסקרן אותי לדעת מה הם עושים. אבל הרכב גרמני שאין לי אליו שום חיבור אישי אך שעושה מוסיקה דומה – עניין אותי פחות. כך שאולי לא מדובר רק במוסיקה, אלא גם בעובדה שהיא נוצרת כאן, מתחת לאף שלי. זה חלק מאוד גדול ממה שמחבר אותי אליה. ובסוף היום – תקראו לי שמרן, אבל אני מוכרח להעיר שטובים ככל שהבודהות והקרוסלות יהיו, בסיסט טוב היה משדרג אותם פלאים.

ועדיין, יש משהו בפורמט המינימליסטי של תופים-גיטרה שהוא מעניין. יש משהו מפתה בפרימיטיביות האותנטית של המוסיקה הזו, בקלות של תהליך היצירה שלה, בקלות שבה היא מתניידת (גם "TV Buddhas" וגם "קרוסלה" יוצאים עוד מעט לסיבובי הופעות באירופה. האם תמר אפק תיקח איתה את המגבר?). ובמקרה של "בודהה", כשמדובר בבני זוג, יש שם גם ערך מוסף של אינטימיות שאי אפשר להשיג בלהקה גדולה. מוסיקה מהמטבח. זה חלק ממה שהופך את החשיפה אליה בהופעה חיה לכל כך כיפית.

תגיות: , , , , , ,

המלצות לשבוע הקרוב 22.5.08

(השקה של פינה קבועה בבלוג? יתכן בהחלט)

שבוע שמרכז הרבה הופעות מעניינות מתחיל היום. תעיפו מבט ברשימת ההופעות מצד שמאל: בנוסף לערב פסיכדליה שהלהקה שלי מרימה עם עוד שתי להקות מצוינות – חזירי בר ואודראדק – יש הופעות של קרוסלה, TV Buddhas, ערופי שפתיים, לבנון, ושני הרכבים מעניינים מחו"ל – Dyse הגרמנים, שלא רק המתופף שלהם משתמש במקלות תופים [myspace, ו- AIDS Wolf הקנדיים, שעושים לא פחות רעש, אבל בצורה יותר מסוגננת.

עוד הופעה מעניינת שכבר הזכרתי בפוסט על סגירת הקולטורה היא הופעת הבכורה של להקת פרמטה. לא, לא מדובר בלהקת הפרוג-פיוז'ן הצ'כוסלובקית משנות השבעים (אני לא צוחק, באמת הייתה להקה כזו, והיא אפילו הייתה מצויינת [youtube] לדעתי). מדובר בהרכב לא צפוי הכולל בין השאר כינור וחליל, זמרת, פסנתרן, גיטריסט ומתופף. מייספייס עדיין אין להם, אבל קטע מההקלטות [youtube] המתהוות שלהם כבר עלה, והוא מאוד מבטיח. פרוג אלגנטי וקליט. כמדומני שזו ההופעה המלאה הראשונה שלהם, וכאמור, היא תהיה אחת ההופעות האחרונות בקולטורה.

ונחתום – איך לא – בנחתום. נחתום המעיד על עיסתו, הכוונה: Psychoval 2008, ערב רוק פסיכדלי, יוצא לדרך ב-29 לחודש בלבונטין. הלהקה שלי, הדוגמניות, תקיים שם למעשה את הופעת הבכורה שלה מאז עברנו לשיר בעברית והחזרנו את המתופף המקורי של הלהקה, זליג האחד והיחיד. למי שרוצה טעימה, הנה קליפ מההופעה הקודמת ומהגלגול הקודם של הלהקה. המוסיקה היא אותה המוסיקה, רק המילים השתנו.

_________

כן, זה לא רק נדמה לכם: אחת הפואנטות של הפוסט הזה היא להכריז שמעכשיו הפוסטים יתמלאו בקישורים לא רק למייספייס ולפייסבוק, אלא גם ליוטיוב ומייספייס וידאו, ושלכולם יהיו אייקונים חביבים.

תגיות: , , , , ,

קול-טורה ביז'י יומו

בעוד 10 ימים יחזיר מועדון "קולטורה" את מפתחותיו לבורא ויסגור את שעריו. או ליתר דיוק – הוא יפתח אותם רק כשישלמו לו, לאירועים פרטיים, או למסיבות שהוא יפיק במסגרת הפיכת החברה לחברת הפקות ויחצ"נות.

אפשר להתווכח עד כמה המקום היה ראוי לשמו: ה"קולטורה" היה מקום שנוי במחלוקת בסצינה המקומית, בלשון המעטה. מצד אחד הוא פעל כ-3 שנים, הוקם ע"י נדב נישרי, ממנהלי הג'ה פן המיתולוגי, וישב צמוד למקום מבוסס כמו ה"בארבי". מצד שני, העיר מלאה במוסיקאים (וקהל) שיש להם בטן מלאה כבית ספר רימון על המקום ומנהליו, וזה לא מיקרי. בערוב ימיו, יצא לו שם של מקום שרק להקות מטאל של בני 14 מוכנות להופיע בו. וכצפוי, עם היוודע דבר הסגירה, הרשת התמלאה בהודעות שמחה לאיד. אבל יש גם צד שני לסיפור.

יש המשך…

תגיות: , , , ,

נא לעדכן סימניות

מזל טוב! בדרך להשקתו הרשמית, הבלוג עבר למשכן קבע בכתובת:

http://blog.hadugmaniot.co.il

(מה שמרמז גם שמעכשיו, אפשר להגיע למייספייס של הדוגמניות גם דרך הכתובת החדשה http://www.hadugmaniot.co.il)

תגיות:

הבטחות ללא כיסוי?

הפוסט על אגרול הפך את הביטוי "גרסאות כיסוי" להיות התג עם הכי הרבה פוסטים בתולדות הבלוג הצעיר הזה (והפוסט הנוכחי נותן לו עוד יתרון קטן).

אני תוהה לעצמי – האם אני אמור להסיק מזה מסקנות על הסצינה?

תגיות: ,

אגרול טייק אוואי

אגרול בארה\אם יש להקה אחת שתמיד הייתה מנותקת מהמציאות – זו "אגרול" [myspace]. ואני מתכוון לזה במובן הכי חיובי שאפשר – מאז ומעולם הם התייחסו לעצמם כאילו הם כבר עשו את זה, ובגדול. ונכון, גם האגרול הזה תמיד היה טבול ברוטב חמוץ מתוק: בעוד שמופעי הקאברים לקלאסיקות פרוג שהם הפיקו משכו קהל של מאות אנשים בכל הופעה, החומר המקורי שלהם נשאר עם קהל מצומצם יחסית. אבל זה לא עצר אותם מלהמשיך להופיע, להקליט אלבום (שנשמע מיליון דולר, והם עדיין מתעקשים לכנות אותו "דמו"), לחמם את "ג'תרו טאל" בפני קהל של אלפים וכעת – לצאת לסיבוב הופעות של חודש בארה"ב.

סיבובי הופעות של להקות ישראליות זה כבר מזמן לא סיפור כזה דרמטי, אבל גם פה, אגרול הולכים על כל הקופה: לא רק הופעות בפאבים קטנים ברחבי היבשת, אלא גם הופעת ענק שתתקיים היום בלוס אנג'לס, במסגרת חגיגות יום העצמאות ה-60 של ישראל. קבלו פרופורציה: אגרול יעלו לפני שלומי שבת וסבלימינאל. עפ"י האתר של האירוע, שנה שעברה הגיעו אליו כ-40 אלף איש, והשנה, מאחר ומדובר בחגיגות ה-60, צפויים להגיע יותר. תראו לי להקת אינדי ישראלית שעושה דברים כאלה.

פעם הייתי מעריץ נלהב של אגרול. בתקופה בה הם ניגנו באופן מושלם את מיטב להיטי "קינג קרימזון", "ג'נסיס" ושאר דינוזאורים, הייתי הולך כמעט לכל הופעה. אני עדיין זוכר איך בהופעה אחת בתל אביב הם לא ניגנו את "Starless" של קרימזון, וכש"נזפתי" בהם על כך כשהם ירדו מהבמה, הם אמרו שהם יעשו אותו בהופעה שהם קבעו ליום המחרת, בחיפה. אז למחרת נסעתי לחיפה. אני זוכר גם כמה התפלאתי לגלות באותו יום שהם בכלל צעירים ממני בשנתיים.

מאז נזרקו הרבה צ'ופסטיקס לפח (זהו, בזאת מיציתי את האנלוגיות למטבח הסיני, מבטיח). דן קרפמן, בסיסט הלהקה, הפך להיות חבר קרוב, הקאברים הלכו בדרך כל קאבר ונשכחו, ואגרול עברו לנגן חומר מקורי בלבד. המוסיקה שלהם כיום היא הרבה יותר נגישה, אבל עדיין מאוד מוקפדת. אם הם היו מגיעים אלינו עם החומרים האלו מחו"ל, אני בטוח שהיה להם קהל גדול יותר. ליאור סקר הוא עדיין לטעמי אחד הזמרים המרגשים והמוכשרים ביותר בארץ (יש לו גם חומרים אישיים מקסימים [myspace] בנפרד מהאגרולים), וכל אחד מהנגנים בלהקה הוא וירטואוז בתחומו. ומהרבה בחינות – ישראל קטנה עליהם. הם קורבן קלאסי של Being over-qualified. זה קצת נאיבי לחשוב כיום שללהקה ישראלית שנוסעת לסיבוב הופעות בארה"ב יש סיכוי לפרוץ בסצינה הבינלאומית (בכל זאת, אלו לא הימים התמימים בהם "רוקפור" שינו את דפוסי החשיבה שלנו). אבל במקרה של "אגרול" – באמת שאין לדעת.

תגיות: , , , , ,

We can work it out

130 קמ"ש, 38 דקות נסיעה.

כל כמה דקות יש טלפון בהול: "איפה אתם???".

ככה זה כשצריך להגיע מהופעה באירוע משפחתי בכפר הס להופעה בפסטיבל הביטלס בחולון, כשהאירוע המשפחתי מסתיים ב-20:54 ואנחנו אמורים להיות על הבמה בחולון ב-21:40 לכל המאוחר.

דורון, סולן הדוגמניות והנהג הפרטי שלי לערב, נוהג כמו מטורף. אליאב, הגיטריסט, שכבר מחכה בחולון, שוב מתקשר בלחץ: "חייבים לעלות כבר! זו להקה אחרונה עכשיו! איפה אתם???". זליג, המתופף, מן הסתם יושב לידו, מצית עוד סיגריה ולא מתרגש.

האוטו עוצר בחריקת בלמים. אנחנו טסים מהרכב אל האולם. המקום מלא, "Abbey Road" מתנגן ברקע כדי להעביר את הזמן. מפיק הערב רואה אנשים עם גיטרות רצים ושואל "אתם אלה שאנחנו מחכים להם??? טוסו לבמה!!". דורון עונה בנונשלנטיות אופיינית: "שניה אחי, אני הולך להשתין". אני מגיע לבמה, מוציא את הגיטרה מהנרתיק, מוציא את האפקטים שלי ומחפש חיבור חשמל, כשלפתע אני נתקל במבטו הנוקב של הסאונדמן, כולו אומר "נראה לך שאתה מחבר לי עכשיו אפקטים". אני מוותר, דורון מגיע, אליאב וזליג מצטרפים, וההופעה מתחילה. עשר דקות ושלושה להיטי ביטלס* מאוחר יותר כבר היינו בחוץ.

עכשיו אני יודע איך נינט מרגישה ביום העצמאות.

_____________________

* למתעניינים – ביצענו את And Your Bird Can Sing, You Won't See Me ו-It Won't Be Long. היה מצוין, קיבלנו אחלה פידבקים.

תגיות: , ,