תודה שבחרתם הדוגמניות
תודה לכל מי שהשתתף בהגרלת הכרטיסים להופעה של הדוגמניות עם נילי פינק. אימיילים נשלחו לזוכים דביר ודימה.
עדכון: לדביר כבר יש כרטיס, הזכייה עוברת לעומר.
שנון במחלוקת
מאז שהפכתי למבקר-מטעם-עצמי, וביתר שאת מאז שהתחלתי לכתוב במעריב, אני מזכיר לעצמי מידי טור את מה שהפך בעיני ל"שבועת המבקר":
"מבחינות רבות, עבודתו של המבקר קלה היא. אנו מסכנים מעט מאוד, אך נהנים מעמדה של עליונות על אלו שמציעים את עבודתם ואת עצמם לשיפוטנו. אנו משגשגים בזכות ביקורת שלילית, שכיף לכתוב ולקרוא. אך האמת המרה שעלינו המבקרים להכיר בה, היא שבתמונה הגדולה, פיסת הזבל הממוצעת היא ככל הנראה רבת משמעות יותר מאשר הביקורת שלנו אשר מגדירה אותה ככזו".
— אנטון אגו, מבקר המסעדות בסרט "רטטוי"
שבועת הצניעות הזו חשובה, כי מעבר לכך שהיא שמה אותי בפרופורציות, היא גורמת לי לשאול את עצמי בכל טור למה אני כותב, למי אני כותב, מה הרלוונטיות של מה שאני כותב ואיזה אימפקט, אם בכלל, יש לכתיבה שלי. המחשבות האלו הובילו לכך שכשמדובר במוזיקת שוליים ובמוזיקה חדשה, אני מאמץ גישה קוטנרית, יותר מפרגנת מאשר ביקורתית. כי אם להמשיך ולצטט את אנטון אגו, "לעיתים רבות העולם אינו מסביר פנים לכשרונות חדשים, ליצירות חדשות. החדש זקוק לחברים". לכתוב על אמנים בתחילת דרכם ביקורת שלילית, שנונה ככל שתהיה, זו חוכמה קטנה מאוד שלא משרתת אף אחד מלבד האגו של המבקר. הוא ידע שהוא קטל אותם. האמנים ידעו שקטלו אותם. לשאר הציבור, שכנראה אינו מכיר את האמנים וכעת גם לא ירצה להכיר אותם, זה הרי לא ישנה בין כה וכה. ועל כן, כשמדובר באמנים חדשים, אפשר לכתוב ביקורת חיובית עם הסתייגויות או אפילו ביקורת פושרת, אבל ביקורת שלילית גורפת היא פשוט מיותרת ולא רלוונטית. זה מהמקומות בהם המשפט המעצבן "אם אין לך משהו נחמד להגיד, פשוט תשתוק" הופך לנכון.
ביקורת היא חרב פיפיות. לא במקרה אחד ממבקרי התרבות החשובים שקמו אי פעם אמר "אל תִשְפֶּטו פן תישֵפֶטו" – אם נשפוט לפי האופן בו הוא סיים את חייו, נראה שהוא ידע על מה הוא מדבר. כל מבקר חושף עצמו לביקורת, ואני לא מתכוון רק לזו של הטוקבקיסטים. כל ההקדמה הזו נועדה כדי להסביר מדוע אני מרגיש צורך לכתוב ביקורת שלילית, לא על מוזיקאי זה או אחר, אלא על קולגה, על מבקר – עינב שיף מוואלה.
בלי דוגמנות – אין אזרחות (אבל יש כרטיסים חינם!)
יום ו, 6.2.09, 9:23 - |
המוזיקה שלי, כללי, כרטיסים חינם- |
6 תגובות
הבלוג וה
מחלקים לכם כרטיסים חינם!
יום אחד בלבד לאחר הבחירות, הדוגמניות מגיעות לאוזןבר לחגוג את תוצאות האמת, ואנחנו מביאים איתנו את נילי פינק. אז בואו לחגוג איתנו!
זו תהיה הופעה מחושמלת ראשונה שלנו ביחד עם חמדני, המתופף החדש של הלהקה. ואם להיות כנים, אנחנו נשמעים כל כך טוב שבא לנו לגעת בעצמנו. את הערב נפתח עם דברים מפי יו"ר האופוזיציה נילי פינק. נסיים בהגשת כתב אישום בגין שימוש יתר ברוקנרול.
מתי ואיפה? ביום רביעי 11.2.09 ב-22:30 באוזןבר.
אם לא תזכו בכרטיס חינם, עדיין נרשה לכם להיכנס אם תסכימו להצהיר נאמנות ללהקה ולהיפרד מ-30 ש"ח, סכום צנוע בשביל כל כך הרבה דוגמניות בערב אחד.
נו, אז איך זוכים בכרטיס?
המלצות 6.2.09
–> אסור לפספס <– שעות שינה –> כדאי לנסות <– לנוח [להוסיף את לוח ההופעות ל-Google Calendar שלכם] [לוח הופעות חודשי – לגזור ולשמור] הלוח מתעדכן במהלך השבוע! כדאי לחזור ולבדוק אותו מידי פעם הכל עלה, אבל בלי פירוט. יותר טוב מכלום, לא? שישי 6.2.09 יהוא ירון מופיע ב-14:00 בסלון ברלין, בפורמט מינימליסטי. ראיתי את יהוא […]
להמלצות בהרחבה...בין השורות 4.2.09
הבלום בר נפתח מחדש, האלבום של "יאפים עם ג'יפים" יצא סוף סוף, מאקו מפסיקים לפרגן לשוליים אבל נרג' מרימים את הכפפה, החברים של עינב ג'קסון כהן הרימו קליפ קורע שאתם חייבים לראות, 106FM עורכים ספיישל לזכר אריק חייט ז"ל, כתבה משעשעת על סלון ברלין, להקה ירושלמית עם גיטריסט מפתיע, חדשות טובות על "מונוטוניקס" ונועה בביוף, ואני בדרך להפוך רשמית לסלב 🙂
תופים הם לפעמים געגועים
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 30.1.09)
נהוג לומר שז'אן ז'אק גולדברג הוא מהמתופפים הגדולים שהיו פה בשנות ה-80, אבל מאחר ומדובר בעשור המושמץ ביותר במאה ה-20, זו לא בהכרח מחמאה. הרי המתופפים הכי טובים בזמנו היו בכלל מכונות תופים, ומתופף טוב נבחן אז ביכולת שלו לנגן כמה שפחות. ומהבחינה הזו, ז'אן ז'אק גולדברג אכן היה מתופף מעולה שלכד היטב את רוח התקופה, וערב המחווה שנערך לרגל שנתיים למותו היה נחוץ וחשוב. אבל בדרך הוא העלה שאלה לא נעימה: כיצד מנציחים את פועלו של מי שלא היה שם?
אין בכך בכדי לגמד את תרומתו של גולדברג למוזיקה הישראלית. הרקורד שלו עם אהוד בנאי והפליטים, פורטיסחרוף, הקליק ואחרים מדבר בעד עצמו, וגולדברג חתום כמתופף על הרבה שירים גדולים, אבל כשמרכזים אותם לערב אחד ארוך (3 שעות) זה לא בהכרח עושה עימו חסד. סוכריה בודדת זה טעים, מנת יתר של סוכריות כבר עושה כאב בטן. ולא משנה כמה סוכריות אוכלים, הערך התזונתי שלהן נשאר נמוך. האפקט רק הוחרף כשבחלק מההופעות גולדברג הוחלף ע"י מתופפי-על כיובל שפריר וניר מנצור, שבכשרונם גרמו לתפקידי התופים המקוריים להחוויר.
במידה מסויימת, ההופעה היחידה בערב הזה שעשתה חסד עם ז'אן ז'אק גולדברג הגיעה בפתיחה, כשהקליק התאחדו וביצעו את "לא צריך שתדליקו לי נר". הם סירבו להחליף את ז'אן ז'אק בעמדת התופים וניגנו עם פלייבק. זו הייתה ההופעה הכי הוגנת בערב. לא במקרה, היא גם הייתה אחת המשעממות. בחירת האמנים הבעייתית, ברוח "מי שבא ברוך הבא", גם לא עזרה לערב להתרומם. אבל מאחר וזה היה ערב זכרון ולא ערב הופעות רגיל, לא יהיה הוגן לשפוט אותו ככזה. בהלוויות צריך לתת לכל מי שרוצה את זכות הדיבור, וצריך גם להבין אם לא באמת היה לו מה להגיד. כי זה לא התוכן שחשוב, זה עצם הרצון והצורך להיפרד. אז חרף המגרעות, בערב מחווה שנעשה כולו מתוך אהבה לאיש ולפועלו, מוטב להתמקד בטוב.
אריה מוסקונה עלה בתלבושת היפ הופ (אני לא יודע מי הסטייליסט שלו, אבל מגיעה לו העלאה) ונתן את ההופעות הסוחפות ביותר בערב. צריך לבדוק האם לו ולאובמה יש גנים משותפים, כי האיש הזה אינו לבן. לפחות לא בנשמתו; פורטיסחרוף שוב הוכיחו שבדקה הם מסוגלים לעשות מה שכל השאר לא עשו בשעתיים; היה מרגש להיווכח של"אור כשדים" יש היום יותר קהל ממה שהיה להם בזמן אמת (כשחלק מהקהל שר בספונטניות "לך מכאן, לך עכשיו, צא כבר צא רק תשאיר ת'מפתח" קוטנר לא התאפק ותהה "מאיפה אתם מכירים את זה? משמיעים את זה בגלגל"צ?"); אסף אמדורסקי הצליח בפורמט מינימליסטי להעביר את הכריזמה והכשרון האדירים שלו, וסיפק את הסקופ של הערב כשהוא חשף ש"יש לך מקום" לא נכתב על אביו, אלא על ז'אן ז'אק. אבל החלק המוצלח ביותר בערב היה קטעי הוידאו הנוסטלגיים שהוקרנו על המסכים בין ההופעות. כשעבודתו של ז'אן ז'אק ממוקמת בקונטקסט המקורי שלה, היא נשמעת יותר טוב מכל ערב מחווה.
לא צריך שתדליקו לי נר – ערב מחווה לז'אן ז'אק גולדברג, בארבי תל אביב, 20.1.09
רימון נפץ
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 23.1.09)
ונפתח בחדשות הטובות: יש סיכוי שהביטוי "בוגרות רימון", שהפך בזמן שיא מתואר אצולה מוזיקלי לכינוי גנאי שלא מגיע אפילו לחברי סינרגיה, עוד יחדש ימיו כקדם. מי שמשתכשך בביצה התל אביבית כבר נתקל אולי בבוגרות רימון מהדור הבא כמו טליה אליאב, נילי פינק, מעיין הירשביין, מיכל גבע, שירלי קונס, תמר קפסוטו, או איה זהבי פייגלין ולהקתה כל החתיכים אצלי. תוסיפו להן את עינב ג'קסון כהן ואת נעם נבו, שהופעתן המשותפת היא התירוץ לנבואה האופטימית הזו, גיזרו ושימרו. אם אתם יכולים, תהמרו עליהן, קנו מניות שלהן או סתם תעבדו על חברים שאתם יודעים לחזות את העתיד: הבנות האלו יהוו תוך כמה שנים את גרעין היוצרות המרכזי במוזיקה הישראלית הפופולרית, ובצדק.
אבל יש גם חדשות פחות טובות: ההופעה של כהן ונבו הייתה אחידה כלחם פרוס, ומוקפדת כישיבת ממשלה ממוצעת. חרף הכשרון של השתיים, בהופעה הספציפית הזו היה קשה להימנע מתחושה קלה של חלטורה. הסיבה לכך לא הייתה נעוצה בהן, אלא דווקא באורחים המכובדים שבאו לחלוק להן כבוד מפוקפק משהו. נעם רותם נראה תלוש וקפוא כקרח (9), ותרומתו לשירים הייתה מזערית. המורה לשעבר מרימון יהודה עדר לא שיפר את המצב. הוא אף הגדיל לעשות והצהיר לפני ג'אם מיותר של כל הארבעה שהוא היה נגד הרעיון. ובצדק – להבא התלמידות מתבקשות להישמע למורה.
ההופעה עבדה טוב יותר דווקא ברגעים הפשוטים בהם כהן ונבו ניגנו משיריהן היפים, ביחד ולחוד. כהן, ישובה ליד הפסנתר, תספורת האפרו שהקנתה לה את הכינוי ג'קסון לא מסגירה את טעמה המוזיקלי האמיתי. נבו אוחזת בגיטרה אקוסטית גדולה מכפי מידותיה הצנומות, חנוטה בז'קט שמדמה אותה לגרסה החייכנית של רונה קינן. השילוב בינהן טבעי, אבל לאט לאט נחשפים בינהן פערים. כהן זכתה בעבר לתשומת לב בשל המופע "קרבות ראווה" שהיא העלתה ברחבי תל אביב יחד עם מעיין הירשביין. וגם כעת, למרות שהפרטנרית הוחלפה והכותרת המיליטנטית נעלמה, התחולל קרב סמוי על הבמה בין שתי הבנות.
כהן אומרת: "אנחנו נורא מתרגשות". נבו עונה: "אני לא מתרגשת", וחבל שכך. שיריה של נבו חביבים ומשעשעים, אפילו שנונים לעיתים, והיא מבצעת אותם בחן, אבל כמעט ללא רגש. כהן, זמרת פחות מיומנת ממנה, אומנם מזייפת פה ושם, אבל את הרגש המאופק והמדוייק שהיא משקיעה בכל שיר אי אפשר לזייף. ובקרב בין הטכניקה לרגש, הרגש לוקח בהליכה ומפצה על הכל. השירים המצחיקים של נבו על השימוש הנפוץ בשמו של ישו או על התחברות לכבלים פשוט לא עומדים באותה הרמה עם "עץ נופל ביער" ו"קור כלבים" של כהן. לעינב ג'קסון כהן יש כל מה שדרוש כדי להיות היוצרת הגדולה הבאה: היא פסנתרנית מחוננת, הטקסטים שלה מסמרי שיער, הלחנים שלה מורכבים להפליא אך עדיין מאוד נגישים, והיא זמרת רגישה ומרגשת. יש בה שילוב נדיר בין הוירטואוזיות של שלומי שבן והרגישות המצמררת והפוצעת של אביתר בנאי.
עינב ג'קסון כהן ונעם נבו מארחות את יהודה עדר ונעם רותם, 17.1.09
רשימות לא מרשימות
רשימות זה דבר מסוכן. כך למדתי על בשרי בימים האחרונים.
סצינת השוליים אינה שולית
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 23.1.09,
כמבוא לפרויקט צילומים של יעל מאירי על מוזיקת השוליים)
קרן פלס אומנם לא צריכה לחשוש למעמדה, אבל לא יזיק לה לקחת את הפז'ו 92 המקרטעת שלה ולרדת לשוליים כדי לבדוק מה חדש. שוליים תרבותיים אומנם היו מאז ומעולם, אבל כל מי שאוזניים בראשו יכול להבחין שמשהו בכל זאת השתנה בשנים האחרונות. מהפכות האינטרנט והאולפן הביתי יצרו אינפלציה של מוזיקאים עצמאיים שמוצאים את הקהל שלהם דרך מייספייס ופייסבוק. גם הקהל השתכלל ולמד להגיע בעצמו אל המוזיקה שמעניינת אותו. וסביב הסצינה המתרחבת הזו צמחו לייבלים קטנים ועצמאיים, מועדונים שחיים על מוזיקה איזוטרית, בלוגים ופורומים באינטרנט בהם מתנהל שיח ער ונוצרת קהילה, והחידוש של התקופה האחרונה – פסטיבלים עצמאיים והומי אדם. המוזיקה אף מחלחלת לתחנות רדיו כמו קול הקמפוס (FM106) ועד לאחרונה גם ל-FM88 (שהחל מהשבוע מנסה להפוך לפארודיה לא מצחיקה על גלגל"צ). ולא מדובר כאן רק על תל אביב – פסטיבל חוצמזה (1500 איש) התקיים בקיבוץ פרוד בצפון, פסטיבל אינדינגב (2500 איש + מאות אנשים ללא כרטיס) במצפה גבולות שבדרום, גם ירושלים ובאר שבע סומנו כחממות למוזיקה משובחת, וכבר יש מי שמדבר על הסצינה המתעוררת של פרדס חנה.
עד לאחרונה הסממן המזוהה ביותר עם סצינת השוליים היה השירה באנגלית, אך בזמן האחרון יותר ויותר אמני שוליים עושים למילים שלהם ברית מילה ויוצרים בעברית. אי אפשר לזלזל במשמעות של השינוי הזה: אם בעבר להקות שוליים כיוונו בעיקר לחו"ל, הרי שעכשיו הסצינה מספיק גדולה וגועשת כדי שלהקות שוליים יזכו להכרה גם בארץ. שאלת השפה פשוט הפכה ללא רלוונטית, בעיקר בזמן שאסף אבידן ועמית ארז מכניסים שירים באנגלית לפלייליסט של גלגל"צ, ולהקות רועשות כמו קין והבל 90210 ואכזבות' בוחרות לשיר דווקא בשפת הקודש. זה לא יכול היה לקרות לפני כמה שנים.
על דבר אחד קשה להתווכח: סצינת השוליים כבר מזמן אינה שולית. בזמן שבמיינסטרים רבים מי ייצג אותנו באירוויזיון, מיטב להקות השוליים יוצאות לסיבובי הופעות חובקי עולם, מרוסיה ועד ארה"ב, מיפן ועד גרמניה. המבקרים עדיין לא יודעים איך לאכול את אסופת הקליפים של יוני בלוך, אבל ב-MTV קליפ האנימציה המושקע וחסר התקדים של אטליז מכה גלים, ואף מתברג לראש רשימת ההורדות של מכשירי הדור השלישי. ובעוד שחברות התקליטים בארץ קורסות ו-NMC בולעת את הד ארצי, הלייבל הקטנטן אנובה בונה אולפן מושקע וחותם על חוזי הפצה בחו"ל והאוזן השלישית בעלי הלייבל Earsay מקימים מועדון הופעות משובח. ואם הגענו ליום שבו גם כלי תקשורת מרכזיים בארץ מקדישים יותר ויותר מקום לשוליים, כנראה שהגבול בין השוליים למרכז מטושטש מאי פעם.
