רימון נפץ
יום ד, 28.1.09, 20:17 
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 23.1.09)
ונפתח בחדשות הטובות: יש סיכוי שהביטוי "בוגרות רימון", שהפך בזמן שיא מתואר אצולה מוזיקלי לכינוי גנאי שלא מגיע אפילו לחברי סינרגיה, עוד יחדש ימיו כקדם. מי שמשתכשך בביצה התל אביבית כבר נתקל אולי בבוגרות רימון מהדור הבא כמו טליה אליאב, נילי פינק, מעיין הירשביין, מיכל גבע, שירלי קונס, תמר קפסוטו, או איה זהבי פייגלין ולהקתה כל החתיכים אצלי. תוסיפו להן את עינב ג'קסון כהן ואת נעם נבו, שהופעתן המשותפת היא התירוץ לנבואה האופטימית הזו, גיזרו ושימרו. אם אתם יכולים, תהמרו עליהן, קנו מניות שלהן או סתם תעבדו על חברים שאתם יודעים לחזות את העתיד: הבנות האלו יהוו תוך כמה שנים את גרעין היוצרות המרכזי במוזיקה הישראלית הפופולרית, ובצדק.
אבל יש גם חדשות פחות טובות: ההופעה של כהן ונבו הייתה אחידה כלחם פרוס, ומוקפדת כישיבת ממשלה ממוצעת. חרף הכשרון של השתיים, בהופעה הספציפית הזו היה קשה להימנע מתחושה קלה של חלטורה. הסיבה לכך לא הייתה נעוצה בהן, אלא דווקא באורחים המכובדים שבאו לחלוק להן כבוד מפוקפק משהו. נעם רותם נראה תלוש וקפוא כקרח (9), ותרומתו לשירים הייתה מזערית. המורה לשעבר מרימון יהודה עדר לא שיפר את המצב. הוא אף הגדיל לעשות והצהיר לפני ג'אם מיותר של כל הארבעה שהוא היה נגד הרעיון. ובצדק – להבא התלמידות מתבקשות להישמע למורה.
ההופעה עבדה טוב יותר דווקא ברגעים הפשוטים בהם כהן ונבו ניגנו משיריהן היפים, ביחד ולחוד. כהן, ישובה ליד הפסנתר, תספורת האפרו שהקנתה לה את הכינוי ג'קסון לא מסגירה את טעמה המוזיקלי האמיתי. נבו אוחזת בגיטרה אקוסטית גדולה מכפי מידותיה הצנומות, חנוטה בז'קט שמדמה אותה לגרסה החייכנית של רונה קינן. השילוב בינהן טבעי, אבל לאט לאט נחשפים בינהן פערים. כהן זכתה בעבר לתשומת לב בשל המופע "קרבות ראווה" שהיא העלתה ברחבי תל אביב יחד עם מעיין הירשביין. וגם כעת, למרות שהפרטנרית הוחלפה והכותרת המיליטנטית נעלמה, התחולל קרב סמוי על הבמה בין שתי הבנות.
כהן אומרת: "אנחנו נורא מתרגשות". נבו עונה: "אני לא מתרגשת", וחבל שכך. שיריה של נבו חביבים ומשעשעים, אפילו שנונים לעיתים, והיא מבצעת אותם בחן, אבל כמעט ללא רגש. כהן, זמרת פחות מיומנת ממנה, אומנם מזייפת פה ושם, אבל את הרגש המאופק והמדוייק שהיא משקיעה בכל שיר אי אפשר לזייף. ובקרב בין הטכניקה לרגש, הרגש לוקח בהליכה ומפצה על הכל. השירים המצחיקים של נבו על השימוש הנפוץ בשמו של ישו או על התחברות לכבלים פשוט לא עומדים באותה הרמה עם "עץ נופל ביער" ו"קור כלבים" של כהן. לעינב ג'קסון כהן יש כל מה שדרוש כדי להיות היוצרת הגדולה הבאה: היא פסנתרנית מחוננת, הטקסטים שלה מסמרי שיער, הלחנים שלה מורכבים להפליא אך עדיין מאוד נגישים, והיא זמרת רגישה ומרגשת. יש בה שילוב נדיר בין הוירטואוזיות של שלומי שבן והרגישות המצמררת והפוצעת של אביתר בנאי.
עינב ג'קסון כהן ונעם נבו מארחות את יהודה עדר ונעם רותם, 17.1.09
תגיות: בוגרי רימון, יהודה עדר, נעם נבו, נעם רותם, עינב ג'קסון כהן, תרבות מעריב