שנון במחלוקת
יום א, 8.2.09, 14:27 
מאז שהפכתי למבקר-מטעם-עצמי, וביתר שאת מאז שהתחלתי לכתוב במעריב, אני מזכיר לעצמי מידי טור את מה שהפך בעיני ל"שבועת המבקר":
"מבחינות רבות, עבודתו של המבקר קלה היא. אנו מסכנים מעט מאוד, אך נהנים מעמדה של עליונות על אלו שמציעים את עבודתם ואת עצמם לשיפוטנו. אנו משגשגים בזכות ביקורת שלילית, שכיף לכתוב ולקרוא. אך האמת המרה שעלינו המבקרים להכיר בה, היא שבתמונה הגדולה, פיסת הזבל הממוצעת היא ככל הנראה רבת משמעות יותר מאשר הביקורת שלנו אשר מגדירה אותה ככזו".
— אנטון אגו, מבקר המסעדות בסרט "רטטוי"
שבועת הצניעות הזו חשובה, כי מעבר לכך שהיא שמה אותי בפרופורציות, היא גורמת לי לשאול את עצמי בכל טור למה אני כותב, למי אני כותב, מה הרלוונטיות של מה שאני כותב ואיזה אימפקט, אם בכלל, יש לכתיבה שלי. המחשבות האלו הובילו לכך שכשמדובר במוזיקת שוליים ובמוזיקה חדשה, אני מאמץ גישה קוטנרית, יותר מפרגנת מאשר ביקורתית. כי אם להמשיך ולצטט את אנטון אגו, "לעיתים רבות העולם אינו מסביר פנים לכשרונות חדשים, ליצירות חדשות. החדש זקוק לחברים". לכתוב על אמנים בתחילת דרכם ביקורת שלילית, שנונה ככל שתהיה, זו חוכמה קטנה מאוד שלא משרתת אף אחד מלבד האגו של המבקר. הוא ידע שהוא קטל אותם. האמנים ידעו שקטלו אותם. לשאר הציבור, שכנראה אינו מכיר את האמנים וכעת גם לא ירצה להכיר אותם, זה הרי לא ישנה בין כה וכה. ועל כן, כשמדובר באמנים חדשים, אפשר לכתוב ביקורת חיובית עם הסתייגויות או אפילו ביקורת פושרת, אבל ביקורת שלילית גורפת היא פשוט מיותרת ולא רלוונטית. זה מהמקומות בהם המשפט המעצבן "אם אין לך משהו נחמד להגיד, פשוט תשתוק" הופך לנכון.
ביקורת היא חרב פיפיות. לא במקרה אחד ממבקרי התרבות החשובים שקמו אי פעם אמר "אל תִשְפֶּטו פן תישֵפֶטו" – אם נשפוט לפי האופן בו הוא סיים את חייו, נראה שהוא ידע על מה הוא מדבר. כל מבקר חושף עצמו לביקורת, ואני לא מתכוון רק לזו של הטוקבקיסטים. כל ההקדמה הזו נועדה כדי להסביר מדוע אני מרגיש צורך לכתוב ביקורת שלילית, לא על מוזיקאי זה או אחר, אלא על קולגה, על מבקר – עינב שיף מוואלה.
אני מאוד אוהב את הכתיבה של עינב שיף. הוא שנון, הוא חכם, הוא אוהב ומכיר מוזיקה, יש לו חיבה מובהקת לצד הלא מתפשר של השוליים, והוא כותב נהדר. אבל לפעמים, לטעמי, הוא שם את עצמו לפני המוזיקה, כמו בטור הביקורת שהוא פירסם על שלושה אלבומי אינדי. לראשון הוא פירגן, כלפי השני הוא היה חיובי עם כמה הסתייגויות עוקצניות, אבל את השלישי הוא פשוט קטל באופן חסר פרופורציות, כאילו מדובר היה לכל הפחות באלבום החדש של איזה פרח גלגל"צ שמאיים להחריב את תרבות המוזיקה הישראלית. אבל לא – מדובר בסה"כ ב-EP של להקת הפשרות.
נשים בצד לרגע את העובדה שאני חולק עליו וחושב שזה דיסק חמוד מאוד, בוסרי אומנם, אבל מלא בכשרון (וההופעות שלהם יותר טובות). נשים בצד גם, אם אפשר (?), את העובדה שאני מכיר את חברי הלהקה באופן אישי. גם אם זו לא הייתה הסיטואציה, הייתי חושב שזה לא הוגן לכתוב דברים כל כך קשים במדיה כל כך המונית על להקה שהיא כרגע דיי איזוטרית. למי זה בדיוק מועיל? זו סתם ביקורת לשם ביקורת, עוד הזדמנות ללהטוטי המילים הנהדרים והאכזריים כאחד של שיף. ערך מוזיקלי או ציבורי לא היה שם.
היה מוטב לו שיף היה נוצר מקלדתו הפעם. ואם כבר החליט לכתוב, היה עליו לבחור את מילותיו ביתר קפידה. לכתוב על להקה בתחילת דרכה שהאלבום שלה "משעמם שאי אפשר לתאר" זה לא כמו לכתוב שהאלבום של עידן רייכל הוא "פשוט משעמם". המשקל הסגולי של זה שונה, ההשפעה של זה שונה, הרלוונטיות של זה שונה. אני גם בספק אם שיף באמת מתכוון לדברים שנכתבו בשמו.
ההתקפה שלו מרגיזה גם מאחר ובשורה התחתונה, שיף הגדיר את ה-EP של "הפשרות" בסך הכל כ"מוצר ממוצע". על מוצר ממוצע שווה להשתמש בכאלו מילים? כדאי ששיף יזהר, פן לא יישארו לו מילים לתאר דברים גרועים באמת. וזה אולי המקום להחדיר בו קצת פרספקטיבה וצניעות, ולהזכיר לו את דבריו של אנטון אגו, לפיהם המוצר הממוצע הזה הוא עדיין בעל משמעות רבה יותר מאשר הביקורת שקראה לו כך. כשהכתיבה הופכת להרגל, זה טבעי שהמודעות של המבקר לאחריות שהוא נושא על כתפיו הולכת ונשחקת. אני מקווה בשביל שיף ובשביל והמוזיקאים עליהם הוא כותב שלהבא הוא יכתוב עם יותר מחשבה על אנטון ופחות מחשבה על אגו.
תגיות: ביקורת, הפשרות, וואלה, משהו אישי, עינב שיף, תרבות מעריב
...ובאותו עניין:
- למה הפסקתי לכתוב במעריב - לפני כשנה התגלגלה אלי הצעה להתמנות למבקר ההופעות של תרבות מעריב. זה היה מרגש - בשנות התשעים גדלתי על...
- על מה הביקורת? - לפני שבוע נתקלתי בחבר, מוזיקאי מוכר מקו התפר שבין האינדי למיינסטרים, שגילה בדיוק שאני כותב גם ב"תרבו...
- בין השורות 18.2.09 - הסלונה נסגר (באופן זמני?), אני מתנצל בפני עינב ג'קסון כהן ונעם נבו שמראות לי מאיפה משתין הדג, מגזין ...
- קוטרמן - לכאורה זה סיפור פשוט על אמנות מול ציניות, על כשרון מול נצלנות, על מקוריות מול העתקה. בצד אחד - [קותי...
- שתי הופעות ולוויה אחת - ב-48 השעות האחרונות הייתי בשתי הופעות ולוויה אחת. בקרוב הסרט, אני כבר במגעים עם יו גרנט (הרבה לוויות...
אני חייב להגן כאן.
גם אם להקות שאני מכיר ועבדתי איתן אכלו קש מעינב שיף, הדבר האחרון שאפשר לעשות זה לתקוף את הכתיבה שלו. כשלהקה, ולא משנה מה הסטטוס שלה, שמה על המדף את המוסיקה שלה – היא אומרת "תסתכלו עלי! אני כאן! מה דעתכם?!". עינב שיף מצליח להציב להקה על פרמטרים מובנים, להציב את תפיסת עולמו המוסיקלית ולתת ביקורת שהיא מנומקת. כשאתה שם שלוש להקות אחת ליד השניה ומבקר אותן, אתה מייצר ציר התייחסות הגיוני למדי.
עכשיו, אף אחד כאן לא בא להשלות לגבי מקומם של "הפשרות" בעולם, ולי אין מושג מי הם. אבל התפקיד של מבקר מוסיקה הוא לבקר, לא להיות נחמד. אם להקה הוציאה אלבום שלדעתו הוא משעמם או מחורבן או מה שזה לא יהיה – שיגיד. הלהקה יכולה לעשות אחד משני דברים:
א. להתעלם. כי למי איכפת ממבקרי מוסיקה שמתמחים באינדי.
ב. להפנים את המסר ולמצוא את האמירה שלהם בסיפור הזה.
התפקיד של שיף הוא להציב קריטריונים לגבי איכות מוסיקלית בזירה הציבורית. התפקיד של הלהקה הוא לעשות מוסיקה מתוך מודעות לרף האיכות המקובל בציבור ולהציב את עצמה ביחס אליו. התפקיד של הקהל הוא לבחור מה הוא אוהב על פי כל המידע שהוא מקבל – מהלהקה והמבקרים. שיף עושה את העבודה שלו נאמנה והיטב. לא, אני לא אוהב את הטעם המוסיקלי שלו. לא, אני לא חושב שהוא המבקר האולטימטיבי שעל פיו ישק דבר. אבל אני בטוח על סמך היכרות ארוכה עם הכתיבה שלו שהוא שופט לא מתוך אגו אלא מתוך סולם שהוא הציב לעצמו בכתיבה, על סמך ההעדפה המוסיקלית שלו.
לפי איזה קריטריון שופטים מתי להקה היא כבר לא "שולית" ולכן לגיטימי והוגן לתקוף אותה?
כלומר, עם כל הכבוד לזה שאתה מצטט "גישה קוטנרית", אני רוצה לציין שאבא שלי הפסיק בשלב כלשהו לכתוב ביקורות רעות *בכלל*, לא רק על להקות שעוד לא הצליחו.
אני לא רואה שאתה חוסך שבטך מחמי רודנר, אז אני משער שאתה רואה אותו כבר בתור מישהו ש"מגיע" לו. וגם עלמה זהר. "מגיע" לה.
הייתי אומר שלגיטימיות של ביקורת צריכה להמדד לפי הכלים בהן היא משתמשת, לא לפי מידת ההצלחה של מושא הביקורת.
ה"התקפה" שלך על עלמה זהר היתה מנומקת הרבה פחות טוב מה"התקפה" של עינב שיף על "הפשרות". אתה בכלל תקפת אותה על זה שבקומוניקט שלה טוענים שהיא מצליחה.
זו בכלל לא היתה ביקורת מוזיקלית, אלא ביקורת קרייריסטית.
הביקורת על "הפשרות", היא ביקורת מוזיקלית.
כשאתה מגן בחירוף נפש על הזכות של חברים שלך להתחמק מביקורת, עד כדי לעשות דה-לגיטימציה לכותב הביקורת, אתה יוצא בעיקר פוליטיקאי. במיוחד כשזה קורה בזמן שאתה שוחט אנשים אחרים לפי אמות מידה שנראה לי מקובלות בעיקר עליך.
הוא קשור לזאב שיף?
אני כמעט הפסקתי לקרוא ביקורות מוזיקה שנכתבות בכלי תקשורת מרכזיים. פשוט אין להם מושג. היחידי שמבין משהו הוא נדב לזר וגם לו יש טעם גרוע. אני קורא לעינב שיף להתפטר.
וואו, כמה משונה להפוך לחלק מפולמוס. בכל אופן אנחנו די נהנינו מהביקורת בוואלה. ו"רטטוי" סרט מעצבן.
דוויק – לביקורות יש קונטקסט. לא כל דבר צריך לכתוב, ואם כבר כותבים – יש ניואנסים, בהתאם לסיטואציה ולמושא הביקורת. אני לא אכתוב ביקורת שלילית על מופע מחווה סתמי למישהו שאך נפטר, כדי לא לפגוע בכבוד המת. אבל אם עברו שנתיים מאז המוות, אני ארגיש שזה לגיטימי. אני לא אכתוב ביקורת שלילית על השירה של מישהו אם אני אדע שהוא היה חולה ביום ההופעה. אני לא אקטול באופן מוחלט להקה מתחילה שהוציאה EP בהפקה עצמאית, ולא משנה כמה גרוע הוא יהיה, פשוט כי אין בכך תועלת או משמעות לאף אחד. גם ביקורת שלילית אפשר לכתוב בעדינות ובאופן בונה.
קוטנר – לרגע לא עשיתי דה לגיטימציה לשיף, שכפי שכתבתי הוא מבקר ועיתונאי שאני מאוד אוהב ומעריך. אל תכניס לי מילים לפה בבקשה. לדעתי יש לו התחלקויות שאינן במקום מידי פעם (כמו לכל אחד, לרבות אני), וזו אחת מהן.
לגבי הביקורת שלי על עלמה זהר, התשובות שלי לדוויק דיי עונות על זה. אין דין עלמה זהר כדין "הפשרות", פשוט כי זה לא הוגן. ולכך שלקחת רק את מה שהיה לך נוח לקחת מהביקורת על זהר אני לא אתייחס, ברשותך.
ואני לא "מגן בחירוף נפש על חברים שלי" (מה יש לך היום עם מכות מתחת לחגורה? בוא נתנהג יפה) – אני אפילו דיי בטוח שהם לא ממש ישמחו על הפוסט הזה, שרק גורם לביקורת השלילית עליהם להדהד יותר מהרצוי.
עוד שתי הערות בקטנה:
* כתבתי שאני מיישם את הגישה הקוטנרית ספציפית כלפי מוזיקת שוליים. לא כתבתי שאני כמו קוטנר, או שאני נוהג כך גם כלפי אמנים מבוססים. בניגוד לאביך, אני חושב שיש מקום לביקורות נוקבות (ומנומקות כמובן) כלפי אמנים מבוססים. מה לא ברור?
* מתי להקה היא שולית ומתי לא זו כמובן שאלה מכשילה. אבל אני חושב שאפשר להסכים ששלמה ארצי הוא מבוסס וש"אנטיביוטיקה" (סתם לצורך הדיון) הם שוליים, ושבינהם יש סקאלה שבתוכה איזור אפור מאוד גדול (שבו נמצאים רוב החתומים באנובה, למשל). ובסקאלה הזו, אני לא חושב שתמצא מישהו שלא יגדיר את הלהקות בכתבה של שיף בתור שוליים.
א. אני מוצא את עצמי לא מאמין למבקר אם הוא לא אומר גם דברים רעים. ואני מסכים עם דוויק: אם מבקר שמע דיסק והדיסק מחורבן בעיניו – שיגיד. אפשר להגיד בעדינות ואפשר להגיד בברוטליות, לכל מבקר הסגנון שלו.
ב. כל אמן מוזמן לקחת את הביקורת הכתובה או המדוברת (מכל אחד, כולל חברים ובני משפחה ומאזינים אקראיים) איך שהוא רוצה, כולל להשתין עליה בקשת (זה המצב הרצוי). מוזיקאים לא חייבים כלום לאף אחד, ואני חולק קשות על מילותיו של דוויק כי "התפקיד של הלהקה הוא לעשות מוסיקה מתוך מודעות לרף האיכות המקובל בציבור ולהציב את עצמה ביחס אליו". התפקיד של הלהקה הוא לעשות את מה שהיא אוהבת, אם היא רוצה לעשות מוזיקה שהיא תעמוד מאחוריה גם בעוד חמש שנים. אם היא רוצה לעשות כסף או לקבל עוד אהבה ממעריצים או להיות יותר מגניבה, זה כבר משהו אחר.
ג. אני אוהב את עינב שיף, גם באופן אישי וגם כמבקר, למרות שלא מכל הכתבים שלו אני נהנה ולא עם כל הדעות שלו אני מסכים (למעשה הדבר העיקרי שאנחנו עושים ביחד הוא לא להסכים מוזיקלית על מלא דברים).
ד. אני מסכים (שוב) עם דעתו של דוויק כי שיף "שופט לא מתוך אגו אלא מתוך סולם שהוא הציב לעצמו בכתיבה". ממה שקראתי וממה שהבנתי ממנו במעט השיחות המטא-ביקורתיות שהיו לנו בעניין, יש לו אבני בוחן נוקשות מאוד לביקורת (ולכתיבה בכלל) והאגו שלו רחוק מלהיות חלק מהם.
ה. לעניין הפשרות עצמם – אחלה להקה, EP בוסרי אבל מעניין.
ו. פסטרנק – אני מבין אותך לגמרי (מלבד הקריאה לעינב שיף להתפטר).
אני מסוגל להזדהות עם הבקשה שלך לעדן ביקורת שליליות.
אני לא חושב שיוצא למישהו משהו טוב מכתיבת ביקורת ארסית ונושכת, לא משנה עד כמה ותיק ומנוסה מושא הביקורת.
אבל אני לא חושב שצריך לעשות הסדלה בין אמנים צעירים וחדשים, לאמנים ותיקים.
כשאתה מבקר דיסק, אתה צריך פשוט לבקר את המוזיקה (ואולי גם את העטיפה והחוברת).
כשאתה מבקר הופעה, אתה כבר יכול יותר להתייחס לאפקט רחב יותר של החוויה.
אבל אני לא חושב שדיסקים של אמנים חדשים זכאים להנחה מסויימת
גיא,
תן לי לסייג. להקה שמוציאה את המוסיקה שלה החוצה כמוצר צריכה – הופכת את עצמה אוטומטית למוצר מסחרי. על כן אני מחזק עוד יותר את המשפט: "התפקיד של הלהקה הוא לעשות מוסיקה מתוך מודעות לרף האיכות המקובל בציבור ולהציב את עצמה ביחס אליו".
אם הם שמו את המוסיקה על המדפים זה כדי להגביר את האטרקטיביות של המוסיקה שלהם כמוצר: בין אם זה כמוצר של הופעה, מוצר של דיסק או מוצר של קובץ להורדה בתשלום או לא. הימים הם ימי המוצר המוחלט. אנחנו מייצרים מוסיקה ונדרשים להחזיר את ההשקעה איכשהו – בין אם דרך הופעות, מכירות, תמלוגים וכו'. אם להקה לא רוצה להחזיר השקעה ותופסת את עצמה כיוצרת מוסיקה למען המוסיקה, היא לא להקה במובן המסחרי – היא מייצג אמנותי.
אם היא כן מפנטזת על הצלחה מסחרית ולא חושבת בתהליך על הלקוח שלה ורף האיכות המקובל שהוא מציב היא:
א. לא להקה.
ב. מיצג אמנות מוסיקלי.
ג. מורכבת מבורים שרק התחילו לנגן.
ד. מורכבת מאנשים שלא מבינים בכלכלה.
ד. כל התשובות נכונות.
אחת הבעיות הכי גדולות היא העדר ההבנה הזו אצל להקות. הן לא יודעות איך לעבוד כלכלית נכון ורובן נידונות לכישלון, בינוניות מוסיקלית וחיים שלמים של תחושת כישלון ו"אף אחד לא מבין אותנו, במקרה הטוב, או "אנחנו כל כך מחתרתיים ושוליים שאנחנו אוונגרד" במקרה הרע.
אני רק לגבי התגובה האחרונה…
דוויק, מייצג אומנותי?
כנראה ששכחת שמוזיקה זה כייף.
יש אנשים שבאמת נהנים ליצור, לווא דווקא למטרות מסחריות.
להזכיר לך באיזה ארץ אנחנו חיים ובאיזה תקופה?
מי עושה בימינו כסף ממוזיקה??
שלום לכולם, קודם כל אני רוצה לאמר שהדברים שנדב כתב הם מאוד נכונים ויפים בעייני, מפתיעים אותי ההתלהבות וחירוף הנפש בהם מגינים פה על זכויותיהם של מבקרים לקטול להקות. בסך הכל, שכל אחד ואחת יעשו את הטוב בעיניהם אבל אני שמה לב יותר ויותר לכך שביקורות מוזיקליות הופכות חסרות טעם ומשעממות. באמת, מעניין יותר בשבילי לשאול את החברים שלי, את אחי וגם את סבתא שלי מה הם חושבים אישית על מוזיקה מסויימת, זה הרבה יותר רלוונטי אלי. בבקורות מסוג שעינב שיף כותב אני רוצה שיכתב על מוזיקה, טקסט שיעניין אותי לקרוא ולא אם מבקר\ת ספציפי אהב או לא להקה מסויימת עם קשוטים של שנינויות מפוקפקות יותר ופחות ובדרך כלל יותר אגרסיביות מענייניות או משעשעות. לקטול הרכבים זה בהחלט קל ומקובל (במיוחד כשנשענים יותר על העקיצות מאשר על דיבור מעניין על מוזיקה, תרבות וחברה) אבל מטרידות אותי החדוה והחשיבות העצמית בה עושים את זה וגם הצורך הדי אלים והכ"כ בטוח בצדקת עצמו האבסולוטית בה כותבים מבקרים מסויימים.
בסך הכל זה בסדר, אני בטוחה שלהקת "הפשרות" יתמודדו עם הבקורת במיוחד בהתחשב בעובדה שיש להם חיים מורכבים ומלאים שלא סובבים סביב ביקורות אינטרנטיות, ושמוזיקה היא הרבה יותר מבקורות, מוצרים והתעשייה שמתלווה אליה. הייתי מאוד שמחה אם היו ניכרות יותר הנאה, כיף בתעשיית המוזיקה, בסך הכל, טוב ורע הם עיניין מאוד מאוד מאוד סובייקטיבי ויותר מזה, נזיל ומשתנה כל הזמן. אני לא מנסה להגיד לאף אחת מה לכתוב לעשות או לאמר אבל אני ממש מתבאסת מכל תעשיית הבקורות שכמו שנדב כתב, תופסות את עצמן כחשובות ומוצלחות יותר מהנושא עליו הן נכתבות.
טיאה, אני מסכים עם מה שכתבת, אבל אני בכל זאת חושב שלהקה שמוציאה מוצר – יהא זה אי.פי או אלבום או הופעה, לא חשוב – חשופה לכל סוג של ביקורת. זה שביקורת-מחץ-קטלנית ללהקת שוליים היא די חסרת משמעות, כמו שנדב כותב, זה נכון, אבל זה לא אומר שאין מקום לביקורת כזו.
היה נחמד אם הכותב בוואללה היה נכנס קצת יותר לפרטים ומסביר מה הוא חושב, ואז אולי היו נחסכות מאיתנו שורות כמו "ב'העוגה', שנכנס הסקסופון שהפך את הFאנק לפאק, הם באמת שרים על עוגה בתנור". זו כמעט טאוטולוגיה.
לדעתי השיח כאן הוא מאוד בריא והיה מעניין אותי מה שיף עצמו חושב על הדיון הזה.
melquiadess, אני אסביר למה אני חושב שיש חשיבות לוותק ולנסיון.
אני מאמין שבביקורת אמנות צריך לשפוט כל דבר ביחס ליומרה שלו. בקולנוע למשל, אתה לא תבקר סרט דרמטי סוחט דמעות על כך שאין בו מספיק בדיחות סלפסטיק. בהתאם, אף אחד גם לא מתייחס לסרטי סטודנטים כמו שמתייחסים לסרט החדש של דייוויד פינצ'ר. כי היומרות שלהם ומה שהם מסוגלים לעשות שונים לחלוטין. הם לא משחקים באותו מגרש.
בהקבלה למוזיקה, כפי שאתה לא תקטול את נורית גלרון על כך שאין אצלה מספיק דיסטורשנים והשפעות של ניאו-Pאנק, זה גם לא הוגן לשפוט EP בכורה (סוג של דמו, אפילו לא אלבום!) שיצא באופן עצמאי בכלים שמיועדים לדיסק האחרון של שלומי שבן.
אני לא אומר שצריך לעשות הנחות בגלל זה. ממש לא. יש מקום לביקורת שלילית, ובתור מבקר שיצא לו לקטול לא מעט אני האחרון שיגיד משהו נגד זה. אבל אפשר לגלות מעט סבלנות וסלחנות כלפי בוסריות. כמעט אף אחד לא נולד מוזיקאי ענק. זה לא אומר שצריך לקטול בחוסר רחמים את מי שעושה את צעדיו הראשונים בתחום.
אני רק בקצרה –
מעולם לא הבנתי את מקצוע המבקר המוזיקלי (או כל מבקר אמנות או מסעדות או וואטבר).
אני מניח שעל שולחנו של הכתב מצטברים מספיק אלבומים טובים שאפשר לדבר עליהם, אז נראה לי תמוהה לשרוף 500 מילה כדי לכתוב מה אתה לא אוהב, ברגע שאתה בכייף יכול לכתוב מה כן אהבת
לא מסכים עם התפיסה הזו ש'מבקר צריך להגדיר את טריטורית האיכות' או וואטבר, זובי.
אפשר להגדיר את טריטורית האיכות דרך מה שטוב, ולא דרך צעקה בציבור של מה שרע.
כשאתה הולך להצביע (במדינה נורמלית, הכוונה), אתה מצביע למפלגה שאתה תומך בה, לא כי אתה לא תומך במפלגה האחרת (אלא אם נקלעת לישראל 2009 ואז אתה מנסה את הרע במיעוטו)
זה נראה כאילו תפקיד המבקרים הוא להזהיר את הציבור מפני האסון הזה של בזבוז 40 שקל תמימים על דיסק חרא. לאנשים יש אוזניים והיום קיימות כל כך הרבה יותר דרכים לבדוק את המוצר טרם קנייתו. אז תפקיד הביקורת לכתוב על דברים משעממים\'להקות מיותרות' (מושג נורא שלעצמו)\כו' – הוא דבילי בעיניי. בבלוג שלי, אני כותב על דברים שאני אוהב כדי לשתף את האנשים שקוראים וכדי לחשוף אותם לדברים שאולי הם לא מכירים. ואם אין לי על מה לכתוב, אני לא כותב. אני לא אסקר את קרייירת הסולו הזוועתית של ניל יאנג, אבל אני כן אכתוב למה, נניח, freedome הוא אלבום קאמבק מדהים.
אם הביקורת היא על אוטו, מוצר שעולה ים של כסף, יש תפקיד חשוב למבקר, כי במקרה הזה, אם המבקר מצא שהכסא לא נוח באופן מטריד – כדאי שיכתוב זאת (למרות, שגם במקרה הזה, לאנשים יש תחת לנסות בעצמם), אבל להזהיר את הציבור מפני השיממון של להקה כזו או אחרת? מה הרוויח הציבור? מה הרוויח המבקר?
מי שהפסיד הייתה להקה אלמונית, שנדחקה להיות עוד יותר אלמונית כי הציבור שמעולם לא שמע עליהם (ואני מתיחס לציבור שכן מקשיב לביקורות) – גם לא ילך לבדוק אותם, כי מישהו באיזהשהו עיתון או פורטל, קטל להם את הרבאק. ת'אמת, סתם מגעיל.
יש מספיק טוב בעולם שאפשר בעזרתו להגדיר את גבולות הגזרה לאיכות, ולקבוע את הסף על ידי 'לא נכנסת לביקורות שלי – אתה לא קיים', זו אמירה שמוציאה את המבקר יותר טוב, הלהקה המשעממת נשלחת ל drawing board כדי לבדוק להם הם לא נכנסים לביקורות, הציבור צובר אמון במבקר, כולם מרוויחים. והעיקר, לא בזבזת 500 מילה על לכתוב מה חרא, שתכל'ס, תאמינו בזה או לא, תהיו תל אביבים או לא, זה סתם חרא קארמה.
יאיר יונה, לא מבקר – מנהיג
בוכניק – גם זה היה פוסט פוסט פלצני בשבילך? יש לנו בעיה כלשהי?
יאיר מה שלילי על הבוקר ?
אני חושב שההודעה של דקסטר הייתה חפה מכל ציניות.
בכל מקרה,אני באופן אישי רואה את הדברים כמוך וחושב שהתנסחת לעניין.
שיהיה לכולנו יום מלא פרגון וקארמה טובה!
🙂
לא שלילי, פשוט על בסיס תגובתו של האיש דקסטר בבלוג שלי לפני כמה ימים, הנחתי שנפתח לו פנקס עם שמי רשום למעלה, לא ברור למה.
אם דקסטר באמת רוצה אותי כמנהיג וראש ממשלה – שיבורך
אם זו הייתה תגובה צינית – אז תגובתי הייתה ראויה, לא?
[…] כתב נדב לזרבוי בבלוג שלו, אטמי אזניים, ביקורת על הביקורת! תמצית האמירה של נדב היתה שאין טעם, ואפילו יש טעם לפגם, […]
אני מסכים עם האמירה שאין הרבה טעם לקטול מוזיקה שמעטים מאוד מכירים, וגם רואה את היופי בגישה שלא קוטלת בכלל. הרי יש מספיק אלימות בעולם גם ככה, והמון מוזיקה נהדרת שאפשר לפרגן לה.
עם זאת, בתור אחד ממושאי הביקורת שממנה החל הדיון הזה, אני יכול להגיד שזה לא נעים שאומרים דברים רעים על המוזיקה שלי, אבל גם לא נורא. אין לי בעיה עם העמדה הנחרצת של עינב לגבי האי.פי שלנו, ואני שמח שהוא התייחס אליו.
בלי לבטל את הלגיטימיות של הביקורת של עינב, לטעמי הביקורת הספציפית הזאת לא כל כך ברורה וקשה להבין ממנה מה בעצם עושות הפשרות, או מה לא טוב באי.פי בעיניו. העובדה שאל השיר האחרון מבין הארבעה שבאי.פי הוא לא מתייחס כלל, הזכירה לי תרגיל בקונטרפוקט שהגשתי לאילן מוכיח (מורה גדול שלמדתי ממנו המון) אחרי עבודה מאומצת, שחזר אליי ללא שום סימון או תגובה. כשניגשתי אליו אחרי השיעור לשאול למה לא הגיב על התרגיל, הוא ענה "לא היו בעיות".
בכל מקרה, הובעו פה דעות מעניינות ויפות בנוגע למהי ביקורת, מהי מוזיקה, ואיך צריך לכתוב ביקורת על להקת שוליים בלתי מוכרת, והחלטתי להזמין את כולכם – דוויק, יונתן קוטנר, פסטרנק, melquiadess, TreeTop, טיאה (וגם אח שלה וסבתא שלה), בחור מזוקן, גיאחה, יאיר יונה, דקסטר בוכניק, עברתי לטחינה ובכלל כל מי שרוצה – לכתוב ביקורת על האי.פי שלנו שתדגים את התפישה שלכם בנוגע לביקורת. בואו לבלוג שלנו (http://thecompromises.wordpress.com/2009/02/10/מה-קרה-אתם-כבר-לא-באים-לבקר/) וכתבו את דעתכם בקצרה או באריכות. בטח יצא משהו מרתק שניתן ללמוד ממנו לא מעט.
על מעט מאד להקות חדשות שפר המזל ויש להם חברים טובים שגם מבינים במוזיקה וגם מוכנים "להסתכן" במתן פידבקים שליליים. ההתפלשות בתוך מחמאות וחנפנות היא אכן נעימה, אבל לא ממש מפתחת. כך להקות רבות סובלות ממחסור בביקורת בונה ומקבלות תמונת מצב לא נכונה.
אני מסכים עם יאיר יונה שזה תמוה שמבקרי מוזיקה טורחים לשרוף 500 מילה על דברים שהם לא אוהבים, אבל לפעמים גם לנרגנות יש השלכות חיוביות.
יאיר יונה,
גם כאן וגם שם לא היה כל ניסיון להשמצה, ושום ציניות. אולי קצת התחכמות, זה הכל. אהבתי את מה שכתבת. באמת. וכמו שאתה אמרת – חבל להשקיע אנרגיה בהשמצות.
אנחנו כאן בטוקבקים כולנו אנשים בלי קול ובלי פנים (ולעיתים אפילו בלי שמות אמיתיים),
לכן קשה לעיתים להבין את הטון בו נאמרו הדברים.
ותודה ל עברתי לטחינה על החיזוק.
שא ברכה
דקסטר – סליחה אם פירשתי אותך לא נכון. למלים באמת יש נטיה להשמע אחרת כשהם לא נאמרות בע"פ.
אני רק שאלה…
אני נהנה לקרוא ביקורות. פולמוס הוא דבר מבורך ותמיד אשמח לקרוא מהי דעתו של אדם בעל טעם, ידע מוזיקלי ויכולת כתיבה כמו שיף. אבל, ביקורת נלקחת בעיני תמיד בפרופורציה ואני בדר"כ אקרא ביקורת על אמנים שאני כבר מכיר. אם אני לא מכיר..בדר"כ אקרא רק מידע יבש, ואשמע כדי לשפוט… לכן–בדיוק כמו שנכתב פה, לדעתי אין טעם לקטול להקה חדשה..
ובכלל, כשמדובר במשהו חדש, אנשים מחפשים לשמוע על דברים טובים ולא על מה שלא טוב. אנשים רוצים לרוץ ולהוריד (במקרה הפחות טוב ) או ללכת להופעה ולקנות דיסק (במקרה היותר טוב). אכן נראה מעט חסר כל תועלת לקטול אמן חדש..
אלא .. שכמו שקטונר כתב, מי יכול לשחק בתפקיד האלוהים ולמתוח את הקו בין חדש למוכר, בין זה "שמגיע" לו לזה שעוד יש לטפל בו כילד קטן ולגונן??אני מניח.. שרק שהמצפון של כל כתב.
אני כן חושב שיש צורך בביקורת שלילית , כשמדובר בסיקור של הופעה או כשמדובר באמן מוכר/אלבום שדורש התייחסות. אני לא חושב שצריך לעשות הנחות בשיפוט לאמן חדש – אני חושב שצריך לעשות הנחות בפרסום-.ופשוט.. לא לפרסם. אם זה כל כך אנונימי וכל כך לא טוב, תשאיר את זה כך.. הרי כמה כיף היה לקרוא על 3 אלבומים טובים ולא על אחד טוב אחד בינוני ואחד גרוע..(כדבריו)
יאיר- שלא כמו הבלוג שלך (שהוא מבורך.. ומומלץ למי מאלו שקוראים את הטוקבקים ולא מכיר) וואלה הוא אתר מסחרי.. ואם יוצא אלבום חדש לאמן מוכר, או כזה שיצר באז מספיק גדול כדי שיהפוך לשיחה ציבורית -יש צורך מסוים בביקורת על אלבום. אנשים רוצים לקרוא מה דעתו של מבקר מוזיקה עליו. הרי, אתרים כמו פיצ'פורק, חיים על ביקורות ועל בניית והריסת שמם של אמנים (שלא תמיד מוצדקת). אבל קיומם של אתרים אלה מוצדק והכרחי לכל הצדדים. יחד עם זאת, אני מסכים שאיתך, (כפי שכבר כתבתי), שאי טעם בלרמוס להקה מתחילה, מה גם שאני לא מסכים עם התוכן שנכתב.. אבל זה כבר משהו אחר.
ועכשיו .. נדב.. אני מניח שזה בסה"כ מה שרצית לומר. לא??
בכל מקרה.. תענוג שנוצר פה דיון מעניין..
ואולי בתוך כל זה…
למישהו יש איזה משהו ישראלי חדש וטוב להמליץ???
טוב… אני מאד מסכים עם יאיר יונה. לא יודע אם זה בגלל שיקולי עריכה של וואלה או הנחה בסיסית שהקוראים לא יכולים לעכל יותר מעשרות מילים על הרכבי שוליים – חוץ מקטילה באמת ארסית (במשקל של "תראו איזה יופי אני מתנסח") אין שום דבר מעמיק ומסביר בביקורת חוץ מנגיעה מרפרפת. גם באלבומים שהוא "בעדם".
בתור מי שכותב באתר אינדי סי או נקודה איי אל, מוצעים לי אלבומים לכתוב "רשמים" עליהם והגישה שאני כה אוהב באתר,שהבחירה לכתוב היא על משהו שאוהבים ומתחברים אליו, וגם מפרטים למה. לכן אני מניח יש די הרבה אלבומים שלא כתבו עליהם עדיין שם (גם בשל מחסור בכותבים), אם אין מי שיגיד משהו חיובי. גם אם נכתבת מילת ביקורת – אז בד"כ זה מתוך אהבה למוזיקה בכלל ולאמן שכותבים עליו.
יכול להיות גם שזו ה"עבודה" של שיף שאלה דרישותיה ועל כך משלמים לו (מספר מילים, סגנון וכו' ) – עדיין ניסוח ה"גרביים" מתאים למדורי ספורט המסקרים את ליגה ב'.
ובאמת בהערת אגב – עם כל החסרונות, אני מאד בעד השירים (במיספייס) של הפשרות.
אני חושב שבסופו של דבר, מבקר תרבות, ובכלל מבקר מוזיקה, הוא ה"מקצוע" הכי פרוץ בעולם. אין אמות מידה ברורות, הכלים לביקורת הינם סובייקטיביים, וגם הכלים שבאמצעותם מבקרים את הביקורת גם הם סובייקטיבים, כמו שהדיון שהתפתח פה מוכיח.
עם דבר אחד אני נוטה להסכים- אם יש לך חלל מצומצם וכמות מילים קטנה שבאמצעותם אתה אמור לתת ביקורת על "מוזיקת שוליים", ישראלית או לא, לא תעדיף להמליץ לציבור הקוראים שלך על משהו שכנראה יעניין אותם, יעשה להם טוב או יאתגר אותם? אני מניח שמספיק אלבומים מצטברים על השולחן של ואללה תרבות, אז אני, במקומם, הייתי מנסה להבין מה ישמע ראוי וטוב ולנסות לכתוב מנקודת המבט הזו. כמובן שאפשר לקטול, וביקורת הכוללת וירטואוזיות היא בהרבה מקרים מועילה, כי כך קל יותר גם לזכור את מושא הביקורת עצמו.
אני מניח ש"קטילות מגיעות לאמנים הגדולים" מכיווון שבמקרים רבים מבקר "מקצועי" מוצא את עצמו מול ההכרח לבקר אותם, לפי דרישות המערכת, ואם כבר נעשה לו העוול הזה – למה שלא להביע מרירות ותסכול? אבל אם העבודה שלך כמבקר נותנת לך את האפשרות לחשוף את הקורא למשהו שהוא לדעת ראוי ומיוחד, אז תסלחו לי על הקלישאה, אבל אני מעדיף לפזר אור בעולם מלהוסיף עליו שנאה.
אל תשכחו ש- there is no such thing as bad publicity…
והנה, אני כבר סקרנית מאוד לשמוע את הפשרות.
ובאותו קו:
נראה לי שעבור אמן, במיוחד אם מיקומו בשוליים (אך לא רק), אין גרוע מהתעלמות.
בדיוק ריס – כמו שאבי אומר – לא משנה מה כותבים עליך, העיקר שמאייתים את השם נכון. וגם זה לא קריטי.
הרי לכם – הולך להיות לנו ראש ממשלה שעשה קריירה מזה.
אני חייבת לציין שזה הדיון הכי מעניין שקראתי השבוע,
ושאני מסכימה בעיקר עם יאיר.
שנראה לי שיעשה עבודה טובה הרבה יותר מלבני.
סליחה שאני חותך רגע מהדיון העקרוני למחוזות מעט נקודתיים יותר, אבל נראה לי שקצת קשה להימנע בקייס הזה.
הבעייתיות במקרה דנן לא חבויה בעצם הקטילה. כשהחלטת לחשוף את התוצר האומנותי שלך לעולם אתה מוזמן לקוות לחיבוקים וליטופים, אבל גם לצפות לחבטות ולהתמודד איתן בגבורה. הבעיה בביקורת על הפשרות מקורה בליקוי שעובר כחוט השני כמעט בכל מוצר כתוב שיוצא תחת ידיו של עינב שיף: היא לא מנומקת.
או אם לדייק, היא מנומקת באופן אומלל. ומכיוון שהדיון כבר פתוח, אתייחס למקרה הספסציפי כאבן בוחן למכלול יצירתו של הבחור.
ראשית, טקסט שנפתח במשפט כמו "קשה להבין מדוע מעט הזמן שמתחלק על מתקפת האלבומים של תחילת 2009 צריך להתבזבז על…", כבר מדליק לפניי פלורסנט בוורוד פוקסיה: זהירות, מבקר נפוח מחשיבות עצמית. את הביקורת הזאת אני לוקח בעירבון ממש מוגבל.
הכותב מסמן לי, למעשה, את מצב הכוחות: הוא, המבקר, עמוס מרוב ביקוש לשירותיו מצד אמנים רעבים ללחם שיודעים שמילה טובה אחת שלו תסדר להם את הקריירה, והם, הלהקה המשעממת שאי אפשר לתאר, העזו בחוצפתם לגזול מעט מזמנו שבאמת יכול היה להיות מנוצל כדי לסייע לאוכלוסיות מוחלשות וכאלה, ועכשיו כבר לא ישוב.
אחר כך מגיע שלב ההתעסקות במוזיקה עצמה. אלא שההתעסקות הזו היא מראית עין (וגם זה רק אם מדובר בעין הפחות חדה שלכם). במקום הנמקות ברורות על בסיס מקצועי ומוזיקלי, שיף בוחר להציג בפני הקוראים את כישורי הלהטוטנות הוורבליים שלו ולקוות שאלה יטשטשו את היעדרן. יודעים מה? עזבו בסיס מקצועי ומוזיקלי. תכתוב "הלהקה מנגנת לא טוב", תכתוב "השירים לא היו יפים והמנגינות לא מצחיקות בכלל כלל כלל". אל תכתוב "הטקסט הציורי והמוזר על סוס יאור מתאבד על ההזיות של עפר סקר כאילו הוא אסתר שמיר ב'עברתי רק כדי לראות'", או "הפשרות שולחים ידיים מטרידות לפרנואיד אנדרואיד וחוזרים אחרי שג'וני גרינווד כרת להם את האוזניים", או "ב'העוגה', שנכנס הסקסופון שהפך את הFאנק לפאק, הם באמת שרים על עוגה בתנור".
כי מעבר לעובדה שחלק מהמשפטים הללו פשוט לקויים תחבירית, אותי הם הותירו בעיקר תוהה על קנקנם של החיים בכלל. עינב שיף נוסע לסיביר, אוכל שם צ'יריביקי, מזנק על סוסה מיוחמת עם ניל יאנג באופסייד, הופך את הפוסט-רוק לכוס-אומוק, מדגדג את אפי איתם מתחת לשפם, חוטף מכות מיעל לוי של "אל תקנה לי ורד", מערבב קוסקוס בפופיק הימני של לי הייזלווד וחוזר אחרי שביונסה אכלה לו את האף. או במילים פשוטות יותר: מה, בשם אלוקים, עינב שיף רוצה להגיד?
אין לי בעיה עקרונית עם התפלפלויות עלאק-ידעניות ורוויות ניימדרופינג מתיש מהסוג הזה. אני אישית מעדיף לשמור את מנת האפלה הלא-קוהרנטית שלי לסרטים של דיוויד לינץ', נאמר, אבל אם זה מה שעושה את זה לחלק מהאנשים אין לי בעיה. אלא שהלגיטימיות של הממבו-ג'מבו הזה נסדקת כשהוא אמור לגבות קטילה ריחנית כמו זו שעינב שיף פירגן לפשרות. למען האמת, היא הופכת את כל הביקורת עצמה ללא לגיטימית, מקוממת ובטח שלא מנומקת.
צר לי אם הגלשתי את הפולמוס לדיון לגופו של אדם, אבל הביקורת הזו (שקראתי לראשונה בעקבות הפוסט הזה והתגובות שאחריו) פשוט הצליחה להרתיח אותי. נדמה לי שהיריות הכה נמוכות של עינב שיף לעבר הפשרות מעניקות לגיטימציה לביקורת (המנומקת, לטעמי) שלי.
מאחר והרבה אנשים פה כותבים שהם מסכימים עם יאיר, שהוא בסך הכל בנאדם שמאוד כדאי להסכים איתו, אני חייב להפוך את עורי לרגע ולהגן על חשיבות הביקורת השלילית.
קארמה או לא קארמה, ביקורת שלילית, כשהיא מוגשת בצורה בונה ומנומקת, יכולה להיות כלי מוצלח, הן לאמנים והן לקהל שלהם.
תפקידו של המבקר הוא לנסח עמדה באופן רהוט ומגובש. רוב הציבור לא יוצא מהופעה\סרט\הצגה\תערוכה\מסעדה עם דיעה מורכבת ומנוסחת היטב שפורטת את החוויה למרכיביה ומחלצת מתוכם אמירה. הרוב מסתפקים ב"זה היה טוב\בינוני\חרא" או ב"נהניתי\השתעממתי\סבלתי". וההשוואה של יאיר לפוליטיקה ולבחירות עובדת גם כאן: המפלגות מנסחות מצע מגובש (במדינות נורמליות). אנחנו נותנים להן את קולנו או מנגחים אותן, בהתאם להשקפת עולמנו שהם עוזרים לנו לעצב באמצעות הדיאלוג הזה.
וכפי שבפוליטיקה טוב שיהיו דיעות מכל קצוות הקשת, כך גם בביקורת אמנות. אם כולם היו מפרסמים רק תשבוחות על אמנות, לא היינו יודעים שיש גם דברים פחות מוצלחים. לא היה מתפתח שיח בונה. לא היו לציבור מודלים שונים להזדהות. כל התפיסה הפלורליסטית של החברה המערבית הייתה סובלת מזה.
ברור שיותר נחמד לכתוב רק על דברים שאוהבים. אבל יש לזה בעייתיות. גיאחה כבר כתב – קשה לסמוך על מבקר שאין לו דיעה שלילית על שום דבר. מהסיבה הזו בדיוק מעולם לא התחברתי לשרת העיוור למשל. הפוסט התחיל בציטוט מתסריט של בראד בירד, והנה פרפראזה על ציטוט מסרט אחר שלו: כשהכל חיובי, אז שום דבר לא חיובי.
וכל זה מחזיר אותי לנקודה שלי: העניין הוא לא ביקורת שלילית כן או לא. השאלה היא ביקורת שלילית למה ואיך.
ריפרפתי בתגובות בקלילות, דיון מאוד מעניין!
מצטרף למחנה חופש הביטוי ולהגיד את מה שאתה באמת חושב בתור מבקר, בשביל זה משלמים להם ולא בשביל להיות קורקטיים ומשעממים.
כמדומני להקות אינדי ישראליות ומוזיקאים בכלל מפיצים את המוזיקה שלהם לכל מקום אפשרי כולל לעיתונות ששם כותבים, מן הסתם, ביקורות. למעשה הם מייחלים שתהיה איזשהי התיחסות בכלל, זה עדיף מאשר התעלמות גורפת. אז מי שצריך לקחת אחריות על "הסיכון" (אפשר לחשוב איזה סיכון זה כבר) לקבל ביקורות גרועות זה האמנים ולא המבקר.
גם אם להקה קיבלה ביקורת גרועה, אז מה? היא קיבלה לפחות התיחסות שהגדילה את החשיפה שלה, ועוד התיחסות ממישהו מקצועי שלא אכפת לו להגיד את מה שהוא חושב בכנות לעומת חברים חנפנים.
מעולם לא שמעתי על להקה שהתפרקה או התרסקה בגלל ביקורות גרועות, וגם אם כן מדובר בטח במיעוט קטן ביותר. נהפוך הוא. אין כמו ביקורת גרועה כדי להרתיח את דמם ולגרום להם לתת יותר מעצמם בהופעות ובמוזיקה כדי להראות ממה הם באמת עשויים ושהמבקרים לא מבינים זובי.
והשורה התחתונה היא שלקהל גם ככה לא אכפת מהמבקרים, ויעידו מדפי המוזיקה בבתים ברחבי הארץ. אפילו פיינשמקרים כמונו קוראים ביקורות כסוג של תחביב ובסופו של דבר שומעים ונהנים ממוזיקה שקיבלה ביקורות פושרות או גרועות או לא קיבלה ביקורות בכלל.
קשה יהיה לנמק למה גם ביקורות שליליות הן לגיטימיות.
יש גישה של תמיד להלל ולהמליץ כי זה נוח וזה חברי וזה נעים.
יש גישה שאומרת, שאם אין לך משהו טוב להגיד את תעזוב.
משתי הגישות הנ"ל מתקבל מה שיש היום ברשת, כלומר המוני בלוגרים, מבקרים מזדמנים, טוקבקיסטים ועוד. וזה מספיק כדי להדגים למה הגישה של רק לפרגן היא לא תקינה בעליל.
לפני כעשר שנים החלטתי להפסיק לבקר מוזיקה. היו לכך סיבות רבות ומגוונות (בעיקר צורך לנצל את הזמן לדברים רווחיים יותר) אבל יותר מכל הציקה לי האתיקה הסבוכה של המקצוע, כי לבקר זה לא רק ליחצן דברים אהובים (שזה בסדר גמור, בלי קשר להיכרות מוקדמת וכו'), אלא גם לקבוע סטנדרטים. וקביעת סטנדרטים, שהיא עצם מהותה של הביקורת, לא תמיד מסתדרת עם הרצון לפרגן ולדחוף קדימה אמנים או סצינות. ובינינו, ביקורות רעות מוכרות יותר.
כך שעם כל ההבנה וההזדהות עם דבריך, נדב, האידיאולוגיה שלך עומדת בסתירה מהותית לתפקידך כמבקר.
(אפשר תמיד להיות כתבי מוזיקה ולא מבקרים, וזה מכובד וראוי, אבל צריך לקרוא לילד בשמו. אני, למשל, משתדל בעשור האחרון בעיקר לכתוב על מוזיקה שאני אוהב, ודי שלם עם עצמי בגלל העובדה שאני לא רואה מזה שקל.)
ואחרי כל זה – הביקורת על הפשרות היא באמת קצת פויה. כאילו, ברורה דעתו של עינב שיף עליהם, אבל חסרה מאד התייחסות עניינית למוזיקה שלהם.
אני זוכר ומתבייש בכמה ביקורות נשכניות שכתבתי בתחילת הדרך על אמנים שהיו צריכים כמה מילים טובות ואני העדפתי את הדאחקה. יחד עם זאת, גם היום אני יכול לומר על רובם שזה די הגיע להם, בבחינת הערך הסופי של מה שהם הוציאו. כמובן שרצוי להיות ביקורתיים וקונסטרוקטיביים, ויש שביל זהב, גם אם חמקמק. אבל מבקר טוב צריך לדעת לנשוך, גם אם מדובר בבשר מבשרו, כי המחויבות הראשונה שלו היא לקוראיו.
זולי, אני לא חולק עליך בכלל, כך שאולי לא הבנת את מה שכינית "האידיאלוגיה" שלי.
מאחר ואני מרגיש שאף אחד לא טורח לקרוא את כמות המלל שיש כאן בדף, אכתוב זאת שוב בקצרה: העניין הוא לא ביקורת שלילית כן או לא. השאלה היא ביקורת שלילית למה ואיך.
בסופו של דבר אין ביקורת מוזיקלית רצינית בארץ.
תמיד נדמה שהמבקר אכול מציניות על כך שהוא ,ככותב שירים,
לא הצליח כמושא ביקורתו ולכן הרשות ניתנת לו לכסח.
בכל אופן , לא אהבתם – אל תבקרו, נראה לי קונספט הגון.
גם כך נורא נורא קשה לעשות מוזיקה בארץ
כולם נגדך,הרדיו ,אם הוא משמיע הוא לא באמת משלם,
חברות התקליטים עושקות וכולי…
[…] המשך בשם "רשימות לא מרשימות" ודוגמא שניה בדמות הפוסט "שנון במחלוקת" בו מבקר לזר את דבריו של עינב שיף על האי.פי של להקת […]
נראה שכל כותבי המוזיקה של וואלה נהנהים מקטילה… במיוחד ב"באסה או קלאסה" של רונן ארבל..
בוודאי שיהיו ביקורות שליליות.
אפילו לא צריך אפליות מתקנות ויוזמות של פירגון.
זה לא הגיוני ולא טבעי.
יאיר יונה רשם שטויות. אני מצטער להגיד את זה בפשטות.
עם כל האהבה שלי לאינדי,למשל, אחת הבעיות של האינדי , או הבעיה העיקרית, זה שיש רק ביקורות חיוביות ומפרגנות.
זה פשוט הגיע עד שובעה וגועל.
זו גם לא האמת.
קצת לראות את הדברים כפי שהם.
נא לא לטייח.