שנון במחלוקת
יום א, 8.2.09, 14:27 
מאז שהפכתי למבקר-מטעם-עצמי, וביתר שאת מאז שהתחלתי לכתוב במעריב, אני מזכיר לעצמי מידי טור את מה שהפך בעיני ל"שבועת המבקר":
"מבחינות רבות, עבודתו של המבקר קלה היא. אנו מסכנים מעט מאוד, אך נהנים מעמדה של עליונות על אלו שמציעים את עבודתם ואת עצמם לשיפוטנו. אנו משגשגים בזכות ביקורת שלילית, שכיף לכתוב ולקרוא. אך האמת המרה שעלינו המבקרים להכיר בה, היא שבתמונה הגדולה, פיסת הזבל הממוצעת היא ככל הנראה רבת משמעות יותר מאשר הביקורת שלנו אשר מגדירה אותה ככזו".
— אנטון אגו, מבקר המסעדות בסרט "רטטוי"
שבועת הצניעות הזו חשובה, כי מעבר לכך שהיא שמה אותי בפרופורציות, היא גורמת לי לשאול את עצמי בכל טור למה אני כותב, למי אני כותב, מה הרלוונטיות של מה שאני כותב ואיזה אימפקט, אם בכלל, יש לכתיבה שלי. המחשבות האלו הובילו לכך שכשמדובר במוזיקת שוליים ובמוזיקה חדשה, אני מאמץ גישה קוטנרית, יותר מפרגנת מאשר ביקורתית. כי אם להמשיך ולצטט את אנטון אגו, "לעיתים רבות העולם אינו מסביר פנים לכשרונות חדשים, ליצירות חדשות. החדש זקוק לחברים". לכתוב על אמנים בתחילת דרכם ביקורת שלילית, שנונה ככל שתהיה, זו חוכמה קטנה מאוד שלא משרתת אף אחד מלבד האגו של המבקר. הוא ידע שהוא קטל אותם. האמנים ידעו שקטלו אותם. לשאר הציבור, שכנראה אינו מכיר את האמנים וכעת גם לא ירצה להכיר אותם, זה הרי לא ישנה בין כה וכה. ועל כן, כשמדובר באמנים חדשים, אפשר לכתוב ביקורת חיובית עם הסתייגויות או אפילו ביקורת פושרת, אבל ביקורת שלילית גורפת היא פשוט מיותרת ולא רלוונטית. זה מהמקומות בהם המשפט המעצבן "אם אין לך משהו נחמד להגיד, פשוט תשתוק" הופך לנכון.
ביקורת היא חרב פיפיות. לא במקרה אחד ממבקרי התרבות החשובים שקמו אי פעם אמר "אל תִשְפֶּטו פן תישֵפֶטו" – אם נשפוט לפי האופן בו הוא סיים את חייו, נראה שהוא ידע על מה הוא מדבר. כל מבקר חושף עצמו לביקורת, ואני לא מתכוון רק לזו של הטוקבקיסטים. כל ההקדמה הזו נועדה כדי להסביר מדוע אני מרגיש צורך לכתוב ביקורת שלילית, לא על מוזיקאי זה או אחר, אלא על קולגה, על מבקר – עינב שיף מוואלה.
אני מאוד אוהב את הכתיבה של עינב שיף. הוא שנון, הוא חכם, הוא אוהב ומכיר מוזיקה, יש לו חיבה מובהקת לצד הלא מתפשר של השוליים, והוא כותב נהדר. אבל לפעמים, לטעמי, הוא שם את עצמו לפני המוזיקה, כמו בטור הביקורת שהוא פירסם על שלושה אלבומי אינדי. לראשון הוא פירגן, כלפי השני הוא היה חיובי עם כמה הסתייגויות עוקצניות, אבל את השלישי הוא פשוט קטל באופן חסר פרופורציות, כאילו מדובר היה לכל הפחות באלבום החדש של איזה פרח גלגל"צ שמאיים להחריב את תרבות המוזיקה הישראלית. אבל לא – מדובר בסה"כ ב-EP של להקת הפשרות.
נשים בצד לרגע את העובדה שאני חולק עליו וחושב שזה דיסק חמוד מאוד, בוסרי אומנם, אבל מלא בכשרון (וההופעות שלהם יותר טובות). נשים בצד גם, אם אפשר (?), את העובדה שאני מכיר את חברי הלהקה באופן אישי. גם אם זו לא הייתה הסיטואציה, הייתי חושב שזה לא הוגן לכתוב דברים כל כך קשים במדיה כל כך המונית על להקה שהיא כרגע דיי איזוטרית. למי זה בדיוק מועיל? זו סתם ביקורת לשם ביקורת, עוד הזדמנות ללהטוטי המילים הנהדרים והאכזריים כאחד של שיף. ערך מוזיקלי או ציבורי לא היה שם.
היה מוטב לו שיף היה נוצר מקלדתו הפעם. ואם כבר החליט לכתוב, היה עליו לבחור את מילותיו ביתר קפידה. לכתוב על להקה בתחילת דרכה שהאלבום שלה "משעמם שאי אפשר לתאר" זה לא כמו לכתוב שהאלבום של עידן רייכל הוא "פשוט משעמם". המשקל הסגולי של זה שונה, ההשפעה של זה שונה, הרלוונטיות של זה שונה. אני גם בספק אם שיף באמת מתכוון לדברים שנכתבו בשמו.
ההתקפה שלו מרגיזה גם מאחר ובשורה התחתונה, שיף הגדיר את ה-EP של "הפשרות" בסך הכל כ"מוצר ממוצע". על מוצר ממוצע שווה להשתמש בכאלו מילים? כדאי ששיף יזהר, פן לא יישארו לו מילים לתאר דברים גרועים באמת. וזה אולי המקום להחדיר בו קצת פרספקטיבה וצניעות, ולהזכיר לו את דבריו של אנטון אגו, לפיהם המוצר הממוצע הזה הוא עדיין בעל משמעות רבה יותר מאשר הביקורת שקראה לו כך. כשהכתיבה הופכת להרגל, זה טבעי שהמודעות של המבקר לאחריות שהוא נושא על כתפיו הולכת ונשחקת. אני מקווה בשביל שיף ובשביל והמוזיקאים עליהם הוא כותב שלהבא הוא יכתוב עם יותר מחשבה על אנטון ופחות מחשבה על אגו.
תגיות: ביקורת, הפשרות, וואלה, משהו אישי, עינב שיף, תרבות מעריב