הבועה
לקח לי זמן, אבל סוף סוף ראיתי את "חייב לזוז", הסרט הדוקומנטרי שמתאר את תהליך הפיכתו של אהוד בנאי מאלמוני (שלא לומר תמהוני) לעמוד תווך במוזיקה הישראלית. קשה להאשים אותי בחיבה יתרה לבנאי (ותעיד על כך הביקורת שכתבתי עליו במעריב), אבל הסרט עליו ועל הפליטים, שביים בכשרון אבידע ליבני, ריתק וריגש אותי. סליחה, אני אדייק: ככל שעוברים הימים אני מבין שהסרט הזה מילא אותי בהשראה ונתן לי פרספקטיבה על לא מעט דברים. ואני לא מתכוון לבנאי ולשנות השמונים – אלא למוזיקת השוליים של 2009.
תפוח זהב
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 20.2.09)
ההופעה של התפוחים היא מסוג ההופעות שפשוט אין מה לכתוב עליהן. כשהמוזיקה נפלאה, הנגנים מעולים, הקהל באקסטזה ואפילו הסאונד הוא ללא רבב, מה כבר יש להוסיף? שהטקסטים לא משהו? אז זהו, ש"התפוחים" מנגנים מוזיקה אינסטרומנטלית בלבד, ומעט הקולות האנושיים שנשמעו לאורך ההופעה בקעו מתקליטים, עליהם שלטו בכשרון די-ג'יי Schoolmaster ודי-ג'יי Todres, בעזרת די-ג'יי Mixmonster שישב מאחורי הקלעים. חטיבת כלי הנשיפה שכללה את ירון אוזנה (טרומבון), ארתור קרסנובייב (חצוצרה), אולג ניימן (סקסופונים) ויקיר ששון (סקסופון) נשפה בעורפם עם עיבודים מורכבים וסולואים וירטואוזיים; ואלון כרמלי (קונטרבס) ויוני הלוי (תופים) דחפו את כל העסק קדימה עם גרוב מופתי, כשהאחרון גם מנצח ביד רמה על כולם.
קשה למצוא מישהו שיאמר מילה רעה על "התפוחים". השילוב שלהם בין Fאנק, ג'אז, היפ הופ, ברייקביט, ביג בנד ואינספור סגנונות אחרים פונה לכולם, לא הבדלי דת, גזע, מין וטעם מוזיקלי. אף אחד לא חסין בפני הקסם שלהם. בזאפה הם בסך הכל גרמו לכל הקהל לרקוד. תשימו אותם בבית קברות ותקבלו את תחיית המתים.
גם גרסאות הכיסוי המסוכנות שהם התעסקו בהן היו מוצלחות: כשהם ביצעו גירסת Fאנק מקפיצה ל-Lithium של "נירוונה", אפילו קורט קוביין התהפך בקברו לפי הקצב ונהנה מכל רגע. גם הביצוע ל-Killing In The Name של "Rage Against The Machine", שהפך אותם ללהיט במועדונים של אנגליה, יכול היה לעורר אי נוחות – זה לא מובן מאליו לקחת שיר מחאה לוחמני שכזה ולהפוך אותו ללהיט מועדונים רקיד, על אחת כמה וכמה בישראל של 2009. אבל מי שנוגס בתפוח הזה נוגס בפרי עץ קלות הדעת, וכל העניין פשוט לא משנה. במסיבה של "התפוחים", המוח מעביר את השליטה לרגליים, והוא עושה את זה בשמחה.
ובאותו נושא: השליטה של צמד הדי-ג'ייז בקהל מרשימה לא פחות מהשליטה שלהם בפטיפונים. בשבילם, הקהל הוא עוד סימפול שאפשר לשלב במוזיקה – הם לוחצים על כפתור, והקהל צועק לפי פקודה. ההנאה של "התפוחים" על הבמה עוברת במלואה לקהל, וחוזר חלילה. זו אורגיה של אנרגיות חיוביות, ובאופן מפתיע היא לא משעממת לרגע למרות שהתמהיל המוזיקלי לא ממש משתנה. כאלבום להאזנה בבית המוזיקה הזו יכולה לייגע אחרי שניים-שלושה קטעים. אבל בהופעה, השירים מותכים אחד לתוך השני לכדי רסק תפוחים מתוק וFאנקי. כשהתפוחים מFנקים את הקהל, תרתי משמע, אף אחד לא יכול לעמוד בזה.
התפוחים בזאפה, 13.2.09
לא דובים. מנהיג.
רק סיימנו עם חלוקת הכרטיסים ליהוא ירון (זוכרים? הערב ב-20:30 הוא באוזןבר. לא לפספס) וכבר זורקים עליכם עוד כרטיסים בחינם. איזה כיף.
הבחירות אומנם מאחורינו, אבל יש להקות שטרם הפנימו את זה. או שאולי הן מציעות אלטרנטיבה שלטונית ראויה? אולי בגלל זה קוראים לזה רוק אלטרנטיבי (סטגדיש!). טוב, לא רק אלטרנטיבי – הם מגדירים את עצמם כ"פאוור Fאנק עם השפעות ים תיכוניות". אני מגדיר את זה כ"להקה בת זונה" אבל הם חברים שלי, כידוע, אז בואו לשפוט בעצמכם:
לא דובים מופיעים ב
במוצ"ש 28.2.09 ב-22:30,
הם משיקים את קליפ הבכורה ללהיט "סיליקון"
והם מגרילים בינכם 2 כרטיסים חינם!
אז איך זוכים?
הדוגמניות יורדות מהמסלול
כולם מכירים את זה, לכולם זה קרה פעם. הכרתם לפני שנים, עברתם הרבה חוויות מעצבות ביחד, חלקתם אהבות משותפות, יצרתם הווי משלכם, עולם משלכם. ואז יום אחד הסתכלתם אחד לשני בעיניים וידעתם שעם כל האהבה והחברות והרצון הטוב – זה כבר לא זה. החיים הובילו כל אחד מכם למקום אחר, ואולי מוטב להיפרד.
כשזוגות נפרדים זה לא קל. עכשיו תכפילו את זה ב-4.
לפרק להקה זו החלטה מאוד קשה, ולפרק להקה של חברים מאוד קרובים כמו הדוגמניות זה קשה שבעתיים. לא היה ריב, לא שברנו אחד על השני גיטרות, ומהרבה בחינות זה טיימינג אידיוטי להתפרק בו. הלהקה הייתה קיימת שנים בגלגולים כאלה ואחרים שלא ממש תפסו, אבל דווקא הגלגול האחרון הזיז משהו. הכימיה ביננו בשיאה, ואפילו השם שלנו כבר נעשה מעט מוכר וקצת כתבו עלינו בפורומים ובבלוגים (בלוגר אחד ספציפי כתב עלינו נונסטופ). בנוסף, כולנו הרגשנו ששתי ההופעות האחרונות שלנו היו אולי הטובות ביותר שהיו לנו. הבעיה היא שהרגשנו עוד דברים קצת פחות חיוביים, ובסופו של דבר לחיים יש הגיון משלהם שלא תמיד מתאים את עצמו לנסיבות. אז בצער רב, מסתבר שהדוגמניות האלה עלו על המסלול בפעם האחרונה.
חמדני הצטרף אלינו ממש לא מזמן, אבל דורון, אליאב ואני מנגנים ביחד כבר כמה שנים טובות – הלהקה הוקמה ב-2005, אז היא עוד נקראה "Outer Movement" והשירים שלה היו באנגלית. אני הצטרפתי רק ב-2007, אבל גם בשנתיים שקדמו לכך ניגנתי איתם במסגרות אחרות. כך ש"הדוגמניות" אולי היו פה רק שנה, אבל מאחורי השנה הזו מסתתרות למעשה ארבע שנים של נגינה ויצירה משותפות. להתחיל ולהתייחס אל זה כאל משהו שהיה במקום כאל משהו שקורה זה מאוד מוזר. זה מרגיש בלתי נתפס להספיד משהו שהוא חלק ממך. זה הזוי כמו להקים מצבה לאיבר קטוע. ונכון, אם נשים דברים בפרספקטיבה, להקות קמות ומתפרקות כמו זבל ולא צריך להתרגש מזה. אבל זו הייתה הלהקה שלי.
ואחרי כל המלודרמטיות הזו, בסך הכל אני מרגיש שהפירוק הוא לטובה, ודי מתרגש לקראת מה שהעתיד צופן לכל אחד מאיתנו. וזה כמובן גם עוד לא באמת הסוף – יש פרוייקטים שהתחלנו, ואנחנו נסיים אותם. זה יקח קצת זמן, וזה כבר לא כל כך בוער, אבל אנחנו נעשה את זה. אומרים שלדוגמניות ולספורטאים יש חלון הזדמנויות מאוד קצר לפעול בו. החלון של "הדוגמניות" נסגר. אולי ללהקה הבאה נקרא "הכדורגלנים", יכול להיות שלהם יש עוד סיכוי להצליח.
יהוא גדול, הוא גדול, הוא גדול ובחינם!
הוא נתן כמה מההופעות המטלטלות של 2008, הוא היה השוס של "פולקל'ה" האחרון, הוא גנב את ההצגה ב"אינדינגב" והאמת שמהרגע הראשון חשבתי שהוא גדול, ולא רק כי הוא ממש גבוה. ועכשיו ההזדמנות שלכם לשמוע אותו, ובחינם:
יהוא ירון מופיע ב![]()
ביום רביעי 25.2.09 ב-20:30,
הוא מארח את איגי וקסמן ואת רועי ריק
והוא מגריל בינכם 2 כרטיסים חינם!
אז איך זוכים?
המלצות 20.2.09
הופעות שלא כדאי לפספס או ששווה לתת להן צ'אנס מובלטות בצבעים שמחים במיוחד כדי שלא תוכלו להתעלם. לא מכירים את השמות? תלחצו על הלינקים, הם גורמים לאוזניים להזיל ריר. [להוסיף את לוח ההופעות ל-Google Calendar שלכם] [לוח הופעות חודשי – לגזור ולשמור] שישי 20.2.09 אנחנו ולהקתו ב-13:00 בלבונטין 7 במופע ישיבה (כי אין לנו כוח […]
להמלצות בהרחבה...בין השורות 18.2.09
הסלונה נסגר (באופן זמני?), אני מתנצל בפני עינב ג'קסון כהן ונעם נבו שמראות לי מאיפה משתין הדג, מגזין TimeOut מעסיק כתבי מוזיקה חירשים, יובל הרינג מפרסם מניפסטים מעניינים על האימפוטנטיות של הסצינה, קטעי וידאו מערב המחווה לפרנק זאפה עולים ליוטיוב, לאן נעלמו אנשי "פרווה חמה", ראיון מרתק עם רונה קינן וכתבה מעולה על "בלקן ביט בוקס" והלהקות השמחות שמאבדות כיוון.
אין בישראל נאצים?
(לאור הצלחת הפעם הקודמת בה העליתי לפה שיר דחקות של החבר'ה, אנסה זאת שוב)
סיפרתי כבר בפוסט הקודם שבתחילת העשור החבר'ה שלי נפוצו לכל רחבי תבל, כל אחד מסיבותיו שלו. חלק טיילו, חלק הלכו ללמוד, וחלק הלכו בעקבות האהבה. יוסי למשל. לאחר שהסתובב בכל מיני מקומות, בסופו של דבר הוא עבר לברלין כדי לגור עם חברתו דאז, לידיה (הלוהטת!). ב-2004 כמעט כל החבר'ה כבר חזרו לארץ, אבל הוא נשאר בחו"ל. אבל ידענו שלא קל לו, ושהוא לא יודע אם להישאר שם או לחזור. באחת השיחות של החבר'ה עלה הרעיון לפתוח בקמפיין להחזרת יוסי לארץ. וכך התכנסנו דורוני, אודי ואני אצלי בדירה וניסינו לכתוב שיר שישכנע אותו לשוב. אבל ככל שחשבנו על זה יותר, כך יותר ויותר השתכנענו שבעצם אין לארץ שום יתרון משמעותי על גרמניה. נכון, פה יש חומוס וגולדסטאר, אבל שם יש… את ברלין! תרבות, אנשים יפים, בירה מעולה. מה עוד אפשר לבקש?
ואז, כשכבר כמעט התייאשנו והיינו קרובים לוותר על הפרוייקט, וחלקנו כבר שקלו בסתר את האפשרות לעבור בעצמם לגרמניה, מישהו עלה על היתרון המוחץ של ישראל על פני גרמניה:
אין בישראל נאצים!
מכאן השיר כבר כתב את עצמו. כל החבר'ה הוזמנו לקחת חלק בהקלטות כשכל אחד שר שורה בסגנון "We Are The World", הוספתי קצת צעצועים וקולות אידיוטיים של החברים, גנבתי סולו מיוני רכטר, אודי דובר הגרמנית החביא מונולוג של היטלר בסיום, וידענו – יש לנו ביד להיט. אבל בסוף קיבלנו רגליים קרות – זה נראה לנו לא לעניין להתערב ליוסי בחיים בצורה כזו, והשיר נגנז.
יוסי חזר ארצה מיוזמתו זמן לא רב לאחר מכן. ב-2006, כשהתקרב יום הולדתו, איכשהו נזכרתי בשיר הגנוז הזה. שלפתי אותו מהבוידעם, הזמנתי את החבר'ה להקליט כמה תיקונים וסיום חדש שבו אנו שרים מזל טוב ליוסי, והופה – הייתה לנו מתנה מכל החבר'ה במינימום השקעה, שזה תמיד דבר נחמד כשמדובר בתפרנים.
והנה השיר לפניכם:
[audio:EinBeIsraelNazim.mp3]
משתתפים לפי סדר הופעתם: יולי, אני, ישי, אודי, חיים, טובי, דורוני ובדריאן (שחלקם הוזכרו בשיר "יובי טס ללמוד מוזיקה בברקלי"), ובפזמונים אפשר לשמוע גם כמה דחקות של נעמן ("יש קצת ערסים") שכל היודע דבר על מקום הימצאו מתבקש ליצור קשר, כי אנחנו מתגעגעים.
האירוניה העצובה היא שלו כל הסיטואציה הזו הייתה מתרחשת היום, השיר הזה מעולם לא היה נולד. אחרי תוצאות הבחירות האחרונות, אף אחד לא יכול לטעון ברצינות שאין בישראל נאצים.
אמנותו אמונתו
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 6.2.09)
הוא מגיח מתוך הערפל שעל הבמה: חליפה שחורה, כובע, זקן. הקהל מתחיל למחוא כפיים, אך מיד משתתק – במבט נוסף מתברר שזה לא שולי רנד אלא "סתם" חרדי. "טוב, הם כולם דומים", מישהי מעירה מאחורי. 900 אנשים גודשים את האולם, כמחציתם מכירים את העולם החרדי רק דרך הספינים של אלי ישי, חלקים מזהים את הביטוי "נקבים נקבים" בעיקר ממכון הפירסינג וטרם הזכרתי את אנשי הברנז'ה. אבל באופן מפתיע, הסתבר שזה לא קהל שבא לסגוד לעגל הזהב התורן כי ברדיו אמרו שהוא טוב. זה קהל שבאמת מכיר ואוהב את השירים, והוא לא מסתיר את זה.
במבט ראשון נדמה שסוד הקסם של רנד נעוץ בעברו כשחקן. על במת בית לסין, לשעבר תיאטרון הקאמרי בו הוא שיחק 10 שנים, הוא חוזר למגרש הטבעי שלו. הנוכחות שלו מהפנטת, הוא נכנס לדמות מהרגע הראשון ומגיש כל שיר בהטעמה מדוייקת ובליווי מחוות גופניות ופרצופים מלאי רגש. אבל במבט שני מבינים שזה רק חלק קטן מהסיפור. הרי הוא כבר לא השחקן הצעיר שגילם את המלט. בלי להיות או לא להיות, הוא פשוט ישנו. אלו לא הכריזמה או הכשרון התיאטרלי המרשימים בהם הוא ניחן. זה משהו גדול מהם שיש למעט מאוד אמנים בארץ – אמונה.
אלוהים שלו, רציתי שתדע: שולי רנד אינו זמר, ואני בספק אם הוא עצמו היה מתהדר בתואר מוזיקאי, אבל האמונה שלו ביצירה שלו מדבקת. אין לו בשורה מוזיקלית חדשנית, אבל יש לו בשורה אחת יותר כוונה מאשר באלבום שלם של עברי לידר. המנעד המוזיקלי שלו מוגבל, אבל המנעד הרגשי שלו מגיע לספירות עליונות. בשיר "המשורר" הוא מרגש את הקהל בתיאור הדיאלוג שלו עם חנוך לוין, האתאיסט הגוסס: "סע לשלום, אתה ענית אמן". מיד לאחר מכן הוא מרגיש את הקהל המצומרר ומבקש את רשות הלהקה לשנות את סדר השירים, כי "צריך א-ביסלע אושר". והלהקה שלו נענית ועוטפת את שיריו באווירה מאיר אריאלית כל-ישראלית. הקול קול שולי רנד והידיים ידי אסף אמדורסקי, המפיק המוזיקלי של ההופעה שמתגלה גם כפסנתרן בארים מצויין, וכבעל צניעות מוזיקלית מפתיעה.
בין השירים רנד הפתיע גם כסטנדאפיסט מחונן, והקהל המשיך לבלוע את השירים בשקיקה, בעוד הסאונד הבעייתי באולם המשיך לבלוע לא מעט מהטקסטים שלהם. אבל רנד יצא גם מזה, הודות לכנות של שירים כמו "אייכה". יש לרנד את היכולת להחזיר לבנאליה את הצבע המקורי שלה, כמחזיר נשמות לפגרים מתים. אפילו כשהוא אמר "אני מעומק הלב שמח להיות פה" הוא הצליח שלא להישמע נדוש. הלוואי והיו עוד אמנים כמוהו בארץ, אמנים שאמנותם אמונתם.
שולי רנד בבית לסין, 29.1.09

יום ה, 26.2.09, 10:13 







