אמנותו אמונתו
יום ש, 14.2.09, 18:05 
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 6.2.09)
הוא מגיח מתוך הערפל שעל הבמה: חליפה שחורה, כובע, זקן. הקהל מתחיל למחוא כפיים, אך מיד משתתק – במבט נוסף מתברר שזה לא שולי רנד אלא "סתם" חרדי. "טוב, הם כולם דומים", מישהי מעירה מאחורי. 900 אנשים גודשים את האולם, כמחציתם מכירים את העולם החרדי רק דרך הספינים של אלי ישי, חלקים מזהים את הביטוי "נקבים נקבים" בעיקר ממכון הפירסינג וטרם הזכרתי את אנשי הברנז'ה. אבל באופן מפתיע, הסתבר שזה לא קהל שבא לסגוד לעגל הזהב התורן כי ברדיו אמרו שהוא טוב. זה קהל שבאמת מכיר ואוהב את השירים, והוא לא מסתיר את זה.
במבט ראשון נדמה שסוד הקסם של רנד נעוץ בעברו כשחקן. על במת בית לסין, לשעבר תיאטרון הקאמרי בו הוא שיחק 10 שנים, הוא חוזר למגרש הטבעי שלו. הנוכחות שלו מהפנטת, הוא נכנס לדמות מהרגע הראשון ומגיש כל שיר בהטעמה מדוייקת ובליווי מחוות גופניות ופרצופים מלאי רגש. אבל במבט שני מבינים שזה רק חלק קטן מהסיפור. הרי הוא כבר לא השחקן הצעיר שגילם את המלט. בלי להיות או לא להיות, הוא פשוט ישנו. אלו לא הכריזמה או הכשרון התיאטרלי המרשימים בהם הוא ניחן. זה משהו גדול מהם שיש למעט מאוד אמנים בארץ – אמונה.
אלוהים שלו, רציתי שתדע: שולי רנד אינו זמר, ואני בספק אם הוא עצמו היה מתהדר בתואר מוזיקאי, אבל האמונה שלו ביצירה שלו מדבקת. אין לו בשורה מוזיקלית חדשנית, אבל יש לו בשורה אחת יותר כוונה מאשר באלבום שלם של עברי לידר. המנעד המוזיקלי שלו מוגבל, אבל המנעד הרגשי שלו מגיע לספירות עליונות. בשיר "המשורר" הוא מרגש את הקהל בתיאור הדיאלוג שלו עם חנוך לוין, האתאיסט הגוסס: "סע לשלום, אתה ענית אמן". מיד לאחר מכן הוא מרגיש את הקהל המצומרר ומבקש את רשות הלהקה לשנות את סדר השירים, כי "צריך א-ביסלע אושר". והלהקה שלו נענית ועוטפת את שיריו באווירה מאיר אריאלית כל-ישראלית. הקול קול שולי רנד והידיים ידי אסף אמדורסקי, המפיק המוזיקלי של ההופעה שמתגלה גם כפסנתרן בארים מצויין, וכבעל צניעות מוזיקלית מפתיעה.
בין השירים רנד הפתיע גם כסטנדאפיסט מחונן, והקהל המשיך לבלוע את השירים בשקיקה, בעוד הסאונד הבעייתי באולם המשיך לבלוע לא מעט מהטקסטים שלהם. אבל רנד יצא גם מזה, הודות לכנות של שירים כמו "אייכה". יש לרנד את היכולת להחזיר לבנאליה את הצבע המקורי שלה, כמחזיר נשמות לפגרים מתים. אפילו כשהוא אמר "אני מעומק הלב שמח להיות פה" הוא הצליח שלא להישמע נדוש. הלוואי והיו עוד אמנים כמוהו בארץ, אמנים שאמנותם אמונתם.
שולי רנד בבית לסין, 29.1.09
תגיות: אסף אמדורסקי, שולי רנד, תרבות מעריב
...ובאותו עניין:
- להיות אסף אמדורסקי - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 21.11.08) נתחיל מהסוף - תדמיינו את אסף אמדורסקי בהדרן, עומד בחזית הבמה, א...
- תופים הם לפעמים געגועים - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 30.1.09) נהוג לומר שז'אן ז'אק גולדברג הוא מהמתופפים הגדולים שהיו פה בשנות...
- רוקנרול הולך טוב עם אלכוהול - דווקא עכשיו, בתחילתו של עשור חדש, מתחשק לי לחזור שני עשורים אחורה לתחילת שנות התשעים. אני משער שבימי...
- חצימזה - זו לא בדיוק ביקורת על פסטיבל חוצמזה 3, שהתקיים בסוף השבוע האחרון. קראתי לפוסט "חצימזה", כי בשל נסיבו...
- בין השורות 17.8.09 - אסף אבידן הוחתם בסוני. מה שקראתם פסטיבל המוזיקה של היינקן מתקרב, הריר מתחיל לטפטף בום פם משנים הרכב...
אני חושב שזה האמן שהכי הופתעתי להיות מופתע (לטובה) ממנו בשנים האחרונות.
באיחור קל –
ההופעה של רנד שימחה אותי מאחר והיה לה פוטנציאל ליפול למלכודות אליהן נפלו הופעות קודמות שסיקרתי בשביל מעריב. זה כמעט נראה כאילו רנד למד מבלי לדעת מהביקורות שנתתי לאחרים.
בקלות זו יכולה הייתה להיות הופעה של האמן הרוחניקי החדש שעורכים מוזיקליים אוהבים אבל הקהל לא באמת מכיר לעומק (בסגנון ההופעה שהייתה לעלמה זהר). בקלות הוא יכול היה לפספס את רחשי הלב של הקהל ולא לשנות את סדר השירים (כפי שקרה עם חמי רודנר). אבל לרנד יש כשרון טבעי, והוא צלח את ההופעה בקלות.