המלצות 23.1.09
–> אסור לפספס <– מכולת & [Elephant Parade] בסלונה, ראשון 25.1.09 ב-21:00, 30 ש"ח אירועי התנגדות למלחמה בלבונטין ובבית פית/קית, שישי-שבת –> שווה לנסות <– למנימולתי בסבליים, שני 26.1.09 ב-20:00, 20 ש"ח [Mr. Heavy and Ms. Low] באוזןבר, רביעי 28.1.09 ב-20:30, 40 ש"ח [להוסיף את לוח ההופעות ל-Google Calendar שלכם] [לוח הופעות חודשי – לגזור […]
להמלצות בהרחבה...בין השורות 20.1.09
עצומה נגד הגלגלציזציה של 88FM, מרצ'נדייז של "אטליז", שיר חדש ל"יאפים עם ג'יפים", קליפ חדש לנועה בביוף, מבצעים באוזן השלישית, "קין והבל" מתמסחרים, כתבה על אריק חייט ז"ל, פתיל מעניין על דברי קישור, הבלוג השכן "אפילו עז" יוצא לחופשה, ואת מאי לב אתם פשוט חייבים לשמוע.
עגבניות ירוקות מטוגנות
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 16.1.09)
השאלה היא לא איך לכתוב ביקורת על מטבוחה. השאלה היא למה לכתוב ביקורת על "מטבוחה". הרי מדובר בלהקה שאפילו בשוליים הסהרוריים של תל אביב לא שמעו עליה, מהסיבה הפשוטה שהיא לא באמת קיימת. "מטבוחה" הוקמה ב-1996, התפרקה ב-2000, לא הספיקה להוציא אלבום ומעולם לא הופיעה בפומבי, עד עכשיו. ובהתחשב בכך שהאיחוד הוגדר כ"חד פעמי", לכתוב עליו ביקורת זה כמו לכתוב ביקורת על פאטה מורגנה: זה צץ משום מקום ונעלם כלעומת שבא. מה גם שהדבר האחרון שמעניין בימים קשים אלו את מסעודה משדרות זה מטבוחה מתל אביב. אז מה הטעם?
שתי הופעות ולוויה אחת
ב-48 השעות האחרונות הייתי בשתי הופעות ולוויה אחת. בקרוב הסרט, אני כבר במגעים עם יו גרנט (הרבה לוויות לאחרונה, לעזאזל). וההלוויה הפעם הייתה של אדם אהוב במיוחד, אחד מהאנשים הבודדים שאני יכול לומר עליהם שהם עיצבו את מי שאני כיום, וזה לא קל. ודווקא מוזיקה מקלה על הכאב, אבל באופן טבעי קצת קשה לי לתחזק את הבלוג בימים כאלה. אבל גם להסתגר בבית בימים כאלה זה לא בריא. בשלישי ראיתי את חיה מילר וברביעי את הפשרות, אבל אני לא אכתוב על אף אחת מהן ביקורת מלאה. ראשית כי אין לי כוחות לזה כרגע, ושנית כי אני מיודד עם חלק מחברי שתי הלהקות האלה, וזה משפיע כמובן. הצפייה בשתי הלהקות יום אחר יום, ובימים בהם כל המציאות מתערבבת לי בראש לכדי דייסה אחת קשה לעיכול, גורמת לי לחשוב עליהן כעל סוג של דאבל פיצ'ר, עם הפסקה ארוכה בין ההופעות. ובאמת יש להופעות של "חיה מילר" ושל "הפשרות" הרבה מן המשותף: שתיהן נשענות על גיטריסטים ומתופפים מאוד דומיננטיים ויצירתיים, שתיהן משחקות עם טקסטים ספרותיים קשים לעיכול בהאזנה ראשונה, שתיהן כוללות כמה הפתעות סגנוניות, ויחד עם זאת שתיהן מעט בוסריות, אם כי זה לא בהכרח לרעה (מה כבר יכול להיות חיובי בבוסר? פירות בוסר מבשילים לבסוף. ואם הבוסר הוא טוב, דמיינו לעצמכם מה יהיה עם הפרי הבשל).
האסוציאציה הראשונה מחיה מילר היא "הבילויים" לפני המפגש עם ברי סחרוף, כשהם עוד היו טריו רוקנרול שאיחד בלוזיות טום ווייטסית מלוכלכת עם איזו ציניות סנדרסונית ישראלית. "חיה מילר" מוסיפים לתמהיל הזה מעט מאיר אריאליות מהורהרת, ומורידים את מפלס ההומור לטובת פזילה לשירי משוררים (נתן יהונתן, נדב לויתן, בהנחה והאחרון נחשב למשורר). הסולן והגיטריסט, קוסטה קפלן, מחזיק את ההרכב עם המילים שהוא יורה בתוכחה מונוטונית לעבר הקהל, ועם עבודת הגיטרה היצירתית שלו. גם בפעם הקודמת בה ראיתי אותם הם היו טובים, אך הפעם היה שיפור ניכר. ההרכב התהדק בייחוד באיזור הבס-תופים, שהיו יציבים יותר מבעבר ועדיין שמרו על לכלוך רוקנרולי. מה שחסר לי הוא מעט גיוון סגנוני – אחרי כמה שירים האוזניים התעייפו, ושיוועו למשהו חדש. תוספת של כלי נשיפה או מעט שינויים בסאונד הגיטרה היו עושים רק טוב. כשבהדרן קוסטה התיישב ליד הפסנתר זה הביא להופעה את הטוויסט שהיה חסר לה.
למחרת הופתעתי לגלות את קוסטה גם בהלוויה שפקדה אותנו. ובערב הוא שוב היה בלבונטין, בהשקת ה-EP של "הפשרות". אם יו גרנט יסרב לככב בסרט הקטן שלי, אולי קוסטה יקח את מקומו.
"הפשרות" הם גם סוג של טריו גיטרה-בס-תופים, למעט העובדה שאין להם בס, ואם מתעלמים מכך שהם לא טריו. את הבס מחליף סוזאפון (טוּבּה לבישה המשמשת למצעדים), ואת השלישייה מחליפה רביעייה. הסולן עופר סקר חולק את תפקידי השירה עם הגיטריסט דניאל רוט, ולצידם אודי רז (מארש דונדורמה) מוציא צלילים מוזרים והרבה אפקטים מהסוזאפון ואלון צלניק מפתיע על התופים. הסוזאפון הוא אולי הדבר הראשון שתופס את העין בלהקה, פשוט בגלל שלא כל יום רואים בלהקת רוק גראמופון מפלצתי עם גידול סרטני בצורת בנאדם לצידו, אבל כמו עם "חיה מילר", האוזניים נתפסו לי דווקא על התופים והגיטרה. הקסם של "הפשרות" הוא לאו דווקא בלחנים שלהם, שאינם אחידים ברמתם, אלא בעיבודים המפתיעים שלהם. בכל שיר יש ריף גיטרה מגניב או מקצב תופים לא צפוי, עם לא מעט השפעות לטיניות דווקא (לא במקרה צלניק מתופף גם ב"בוסה" וב"עלמה קלמה"). פה ושם היה חסר לי קצת בס, בעיקר כשהסוזאפון תפס את חזית הבמה כמו למשל ב"ספינות משא", אחד הקטעים האינסטרומנטליים הטובים ששמעתי לאחרונה. ההפתעה האמיתית היא שלמרות שיש בהם משהו מנוכר בהתחלה, ככל ששוקעים בהופעה יותר מגלים שהמוזיקה שלהם מאוד סוחפת. הקהל הנלהב, שחלקו רקד בשמחה, הדגים את זה יפה.
"חיה מילר" בלבונטין 7, 13.1.09
"הפשרות" בלבונטין 7, 14.1.09
האריה השואג
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 2.1.09)
לראות את חמי רודנר בהופעה בזאפה מיוזיק רום זה כמו לבקר בגן חיות. הקהל מתגודד סביב הבמה העגולה כמו מסביב לכלוב נטול סורגים, ובתוך הכלוב ניצב לו אריה. פעם הוא היה גאה וחד. היום, לאחר שנים בכלוב, הוא כנוע ולא מסוכן. אך הסיפור העצוב באמת הוא שהוא חושב בטעות שהוא עדיין מלך החיות.
הוא פותח עם "הביאו את הסתיו" והתיאור של תל אביב המנומנמת לא יכול היה להיות קולע יותר לרגע הזה. גם "איפה הרוח" מתייחס שלא בכוונה לחוסר ההשראה שממלא את הבמה. למרות איסר טננבאום המופלא על התופים וערן וייץ המדוייק על הגיטרה, זה כבר לא מריח כמו רוח נעורים, אלא יותר כמו קפה ועוגה של הופעה בפני ועדי עובדים. אבל רודנר עדיין שקוע בפוזה מזוייפת של רוקר השוליים המחוספס. "תנו לי רעל, וויסקי, סופגניה", הוא אומר בייסורים מדומים. אחרי שעה קלה הוא צועק במגניבות "איפה הוויסקי??!". אני העדפתי אותו כשהוא שאל בפשטות "איפה הילד?".
ההופעה מתעוררת רק כשצלם מעריב מתקרב אל הבמה ודוחף בטעות את אחד הסטנדים, ורודנר, ששר צמוד למיקרופון, חוטף אותו ישר בפרצוף. האריה שבכלוב מתעורר. הוא פוער עיניים, חושף שיניים ונוהם בזעם "Fuck You!!!". עוברת עוד שניה, והאריה מסתער על הטרף. בעיטה לכיוון הכללי של הצלם פוגעת דווקא בסטנד המיקרופון המסכן, שמתרסק על הרצפה כאנטילופה בערוץ 8. בזמן שהסאונדמן ניגש לטפל במיקרופון רודנר מסתובב על הבמה כחיה פצועה. עיניו אומרות עלבון מהול בזעם וכל ישותו זועקת נקמה. נראה שעוד שניה הוא מתפוצץ. לרגע מתגלה לו שוב חמי רודנר הצעיר שבא בגיל 23 לטרוף את תל אביב. מה יקרה עכשיו? האוויר טעון בחשמל של רוקנרול מזוקק, וכל מה שרודנר צריך לעשות זה להשתמש בו. אבל הכלוב סוגר עליו. האריה נרגע. רודנר פשוט מתעלם מעוצמת הרגע, כובש את זעמו ועובר לשיר את "פעם אחת ביום", שיר שהוא גם מפוייס, גם רומנטי, וגם, רחמנא ליצלן, מושפע מרגאיי. למה? כי זה מה שכתוב לו ברשימת השירים. ורק אז אני מבין: רודנר הוא לא רק האריה שבכלוב. הוא גם הסוהר של עצמו.
ככה זה במיינסטרים, אסור באמת לעצבן אף אחד. אלא שרודנר מנסה לאחוז בגיטרה בשני קצותיה – אחרי ביצוע מרדים ל"בואי ניפרד" הוא מוסיף באירוניה מאומצת "פשוט שיר אהבה פשוט, פשוט שיר אהבה", ולא ברור למי בדיוק הוא לועג: האם הוא לא מתאמץ בכל כוחו להיות חלק מאותו מיינסטרים שהוא כל כך בז לו? רק כשהוא חוזר להמנוני הרוק של "איפה הילד?" משהו משתנה. כשהוא שר את "מה שעובר עלי" ("שיר ששלמה ארצי היה מת שהוא היה כותב אותו") הלסת שלו סוף סוף נפתחת למקסימום. ואלוהים יודע שהמקסימום שלו זה הרבה. גם "השמיים הגבול" סוחף אבל על הדרך גם מחדד את התחושה שאצל רודנר הגבול הוא כבר מזמן לא בשמיים. קו הגבול שלו הוזז מזמן, כנראה בעיסקה של שטחים תמורת שלום פנימי. הגבול שלו נמצא כיום לכל היותר בתקרת המיוזיק רום, שהוא מתקשה להעיף. מהבחינה הזו דווקא האיחוד הצפוי של "איפה הילד?" מעורר סקרנות. אולי החיבור עם אסף שריג וחבריו יעזור לרודנר לשחרר סוף סוף את האריה מהכלוב. רק שלא יעשה את זה אם הוא פוגש אותי במקרה ברחוב.
חמי רודנר, זאפה מיוזיק רום, 24.12.08
כמה הערות לא חשובות על ההשקה של קרוסלה
- איך לעזאזל בחורה שנועלת נעליים ורודות יכולה לעשות כל כך הרבה רעש?!
- גיא שכטר. זו הערה שלא צריך להוסיף עליה כלום, היא עומדת בזכות עצמה. הנה, תראו: גיא שכטר.
- לו חמאס היו מפגיזים את לבונטין במהלך ההופעה, אפשר היה לסגור את הבלוג – לא היה נשאר לי על מי לכתוב.
- אני משוכנע שאם הם היו יכולים, אטמי האוזניים שלי היו מתחננים לאטמי אוזניים משלהם.
- נדמה לי שמעולם לא הייתי בהופעה של קרוסלה שבה המגבר עבד ברצף מתחילתה ועד סופה.
- בהתחשב בגיטרת הגיבסון לס פול הדומיננטית של תמר אפק, זה לא מוזר שעל עטיפת האלבום מתנוססת דווקא פנדר טלקסטר?
- סוף סוף העמוד בלבונטין לא הסתיר! יועברו כל ההופעות בלבונטין אל רחבת הקהל לאלתר.
- וואו. ככה בכללי, גם על ההופעה, וגם על האלבום. וואו.
- ואולי זה עדיין בהשפעת האבל על אריק חייט, אבל רק לי העטיפה של "קרוסלה" מזכירה את העטיפה של סימפוזיון?
הלינק שאינו נגמר
יום ג, 6.1.09, 11:35 - |
המוזיקה שלי, מחשבות- |
22 תגובות
אם אתם קוראים אותי,יש סבירות גבוהה שאתם קוראים עוד כמה בלוגים בשכונה. ואם כך, בטח כבר נחשפתם למשחק "הלינק שאינו נגמר" שיצא מסיני גז מהשאלון, עבר דרך עידו קינן מחדר 404, "אטימולוגיה עממית", מעיין דר, המזבלה, יוני ציגלר ויאיר יונה ולבסוף הגיע אל הבלוגיה של שמוליק כץ שהעביר ברוב טובו את קצה החוט (סליחה, את כץה החוט) אלי. ועכשיו אני אמור לעשות עם זה משהו מעניין, ולהעביר הלאה.
כץ ניצל את ההזדמנות כדי לצטט את "אני תומך בשלום" של בני בשן, וזה התחבר לי לתסכול שאני חש מההחלטה שלי שלא להתייחס כאן למלחמה המתחדשת. מה לעשות, זה בלוג מוזיקה, ולפחות עד שידווחו לי שאיסמעיל הנייה הוא מעריץ של עמית ארז (אני דווקא יכול לדמיין אותו מפזם את "Nothing's gonna matter when the bombs will fall upon us all, and they will fall. Nothing's gonna make me crawl"), אני אשאיר את ההתייחסויות הפוליטיות בחוץ, לפחות ברמת הפוסטים (בתגובות אני מרשה לעצמי קצת יותר חופש).
אבל הנה הזדמנות להציף זכרון ישן, עדיין מבלי להיכנס באמת לפוליטיקה, אבל עם קשר (קלוש למדי) בין מלחמה ומוזיקה.
בין השורות 4.1.09
איפה ההדים לפסטיבל "פולקל'ה", מועדון הופעות חדש פתח את שעריו, חברי "אנובה" משחררים סיכומי שנה להורדה, חברות התקליטים הגדולות בולעות האחת את השנייה, יש תמונות מפסטיבל "אינדינגב", והאם האוזן השלישית מפנים את גבם לאינדי? (התשובה, כנראה: לא. ויש עדכונים!)
