שוגבום פם בייבי
יום א, 4.1.09, 17:08 
השבוע ראיתי שתי חצאי הופעות. אני לא יכול לכתוב עליהן ביקורת מלאה, אבל אני כן יכול לחלוק כמה רשמים חלקיים:
Sugar Plum Baby, שהיו הבטחת השבוע בהמלצות הקודמות, קיימו ובגדול. לא ברור לי מאיפה הלהקה האלמונית הזאת הביאה מספיק קהל כדי למלא את לבונטין, אבל הקהל הגיע, והיה נלהב. השירים של "Sugar" קליטים ואנרגטיים, נהנים מלחנים מעולים ומקוריים, ומעיבודים מוקפדים של נגנים רגישים שבשום שלב לא גונבים פוקוס האחד מהשני. הרוח של "Radiohead" ריחפה מעל להופעה, עם התבייתות על התופים והגיטרה, אבל בעיקר על הסולן, שללא ספק למד בבית ספר הגבוה לשירה ע"ש תום יורק (טוב, האמת שהוא למד ברימון. דומה?). ומעניין שהוא נשמע פחות כמו תום יורק המתבכיין, אלא יותר כמו יורק הדומיננטי והנוגע ללב של "No Surprises" ודומיו. הבעיות היחידות של ההופעה היו הסאונד, שהיה חזק וקשה מדי שלא לצורך, והבחירה של הסולן לדבר אנגלית בין השירים, דבר קצת תמוה בהתחשב בכך שקוראים לו נחום. אל תפספסו את ההופעה הבאה שלהם, בתקווה שבפעם הבאה הם גם ימכרו את האלבום שלהם, שנעדר באופן מצער מהופעת ההשקה שלו.
("Sugar Plum Baby" בלבונטין 7, 1.1.09)
ואתמול בערב נפוצה שמועה בקרב יודעי דבר – בום פם מופיעים באוזןבר בחצות, בהפתעה ובחינם! והסתבר שהיה אמת בשמועה. הם כנראה באו לחמם מנועים עם הופעה מקוצרת, לקראת הופעת השקת האלבום השני שיש להם ביום שישי בקומפורט 13. וטוב שהם עשו את זה, כי אני לא אוכל להגיע להופעה שלהם – אני הולך לערב הלהקות המטורף של Monocrave. "בום פם" עלו חמושים במתופף החדש והאימתני איתמר לוי ("קין והבל 90210", "דיוויד בלאו וה-Good Band"), והיו נהדרים. נכון, הם עדיין סובלים מהבעייה הבסיסית שיש לכל הרכב שמגביל את עצמו ז'אנרית – אחרי 4 שירים כל הקטעים נעשים דומים אחד לשני – אבל את מה שהם עושים הם עושים מעולה. המוזיקה שלהם מקורית, מלאת המצאות חכמות ומקפיצות. היה מעניין במיוחד לשמוע את הטוויסט הרוקי הכבד מעט שהם קיבלו, הן בתופים והן בגיטרות, ולראות איך איתמר לוי מתעדן קצת למענם בעוד שפיינרמן-כנרות-זולוטוב מתקשחים קצת למענו. המפגש שלהם באמצע עשה ללהקה רק טוב. בקיצור, ביום שישי צפוי להיות אדיר.
("בום פם" באוזןבר, 3.1.09)
המלצות 2.1.09
–> ההופעה של השבוע <– אכזבות' (השקה!) (חימום: מלחכי הפינקה & [TV Buddhas]) בפטיפון, חמישי 8.1.09 ב-21:00, 30 ש"ח קרוסלה (השקה!) בלבונטין 7, חמישי 8.1.09 ב-22:30, 40 ש"ח –> ההבטחה של השבוע <– רועי נשיא באוזןבר, שלישי 5.1.09 ב-22:30, 40 ש"ח מטבוחה (איחוד חד פעמי) בלבונטין 7, חמישי 8.1.09 ב-20:30, 40-50 ש"ח טוב, והנה זה […]
להמלצות בהרחבה...מיקרופון הזהב 2008 – הופעת השנה
"אז מה, לא בחרת עדיין את אלבומי השנה?", הטיח בי המייל של גיאחה מ"העונג" שאלה נוקבת. כשעניתי לו שלמרבה הבושה אני כמעט ולא שומע אלבומים חדשים, ובטח לא של מוזיקה מחו"ל, הוא היה קצת מופתע. ובצדק. אני לא יודע מתי זה קרה, אבל איכשהו הפכתי מצרכן דיסקים קומפולסיבי לאדם שמעדיף להכיר מוזיקה חדשה בעיקר דרך הופעות. ולהופעות, מה לעשות, קשה ללכת על בסיס קבוע כשהן מתקיימות בבריקסטון אקדמי בלונדון או בניטינג פקטורי בניו יורק (לפחות עד שאורנג'טיים יצרפו את הבלוג שלי לרשימת הבלוגים שהם מממנים). וכך נותרתי, מבחירה, עם הסצינה המקומית. והאמת, זה תענוג צרוף.
אז גם אני רוצה לערוך סיכום שנה. ומה יש לי לסכם, אם לא הופעות? שתי הסתייגויות: הבלוג קיים רק מאפריל 2008, כך שזהו סיכום חלקי. ומאחר והפוקוס של הבלוג הוא על אינדי, גם הסיכום מתמקד באינדי. קוראות וקוראים יקרים, להלן מצעד 10 הופעות האינדי הטובות ביותר שראיתי ב-2008: יש המשך…
עפה ציפור
ביום שבת האחרון אריק חייט שם קץ לחייו. אריק היה ממקימי להקת סימפוזיון ואחד מעמודי התווך של סצינת הרוק המתקדם הישראלית. בתחילת העשור, כשפורום רוק מתקדם בנענע החל להתגבש, אריק היה אחד החברים הדומיננטיים בפורום. את הודעותיו הארוכות, ההגותיות והמעמיקות אי אפשר היה לפספס. הן ציירו תמונה של אדם שנמצא בחיפוש תמידי אחר משמעות, אחר זווית מקורית ומיוחדת על המציאות. אדם שהעז לעשות את אחד הדברים הכי קשים – להיות לא מובן. אבל הוא לא הסתפק בכתיבה: אריק היה הראשון ליזום מפגש של אנשי הפורום, קונספט שהפך למסורת, מסורת שהולידה חברויות ולהקות. הוא המשיך את פועלו בהפקת ערבי רוק מתקדם בהם נחשפו להקות חדשות והוקרנו קטעי וידאו נדירים. כשהוקם אתר מומה, אריק ניהל בו את ערוץ הרוק המתקדם, והרבה לפני ההמלצות של last.fm ופנדורה, הוא חשף באמצעות הרדיו של מומה הרבה אנשים למוזיקה נפלאה. לימים הוא הקים גם את פורום רוק מתקדם בתפוז, מהלך שהמחיש עד כמה הסצינה הקטנה הזו גדלה, והרבה בזכותו.
את אריק הכרתי באופן אישי כששמעתי שיש לו עותק מוידאו נדיר של "Gentle Giant". בתחילת ימי ההורדות והרבה לפני יוטיוב, הייתה לדברים האלו יותר משמעות. נפגשנו כדי שאוכל להעתיק לעצמי את ההופעה. שמתי את הקלטת להעתקה והצעתי לו ללכת לאנשהו, אך הוא אמר שהוא מעדיף להסתכל שוב על ההופעה בזמן שהיא מועתקת. אני זוכר את הרגע הזה: הוא הביט במסכים, מהופנט, כאילו הוא צופה בהופעה בפעם הראשונה. היכולת הזו שלו להתלהב ממוזיקה ברמה כל כך ראשונית קסמה לי. בהמשך התחברנו מעט יותר – כש"סימפוזיון" הוקמה הייתי בא לפעמים לבקר בחזרות. הייתי אחד המעריצים הנלהבים של הלהקה (ולראייה מה שכתבתי לפני הופעת הבכורה שלה), ואף הושפעתי ממנה לא מעט בקטעים שכתבתי לגיליאם. שתי הלהקות אף חלקו בינהן גיטריסטים (הגיטריסט של "סימפוזיון", אוׁרי בן צבי, היה הגיטריסט המקורי של "גיליאם". הגיטריסט של "גיליאם", ארז קריאל, היה למשך תקופה הגיטריסט השני של "סימפוזיון"). כשאלבום הבכורה של הלהקה יצא, בארץ ולאחר מכן גם בחו"ל, התרגשתי. השיר "ציפור", שבתוך כל הרוק המתקדם המורכב של הלהקה הציע לרגע אי של רוגע ותמימות, תפס משהו מאריק ומזווית הראייה הייחודית שלו:
עפה ציפור בתוך שמיים רקים
עפה לבד
עפה היא שם למרות שאין ציפורים
אף לא אחת
וגם אני רוצה לעוף לצידה
יחד איתה
שנינו מעלה נתעופף גבוה
מעל כל האנשים
מעל ראשם של הטיפשים
הנבוכים
שלא יודעים לעוף ולא רוצים לראות
את כל מה שאפשר לראות
כל כך גבוה
בשנה האחרונה ניתק ביננו הקשר, אך רק לפני שבועיים אריק העלה לרשת את אלבום הסולו השני שלו להורדה חופשית (גם את אלבומו הראשון, "Cooch", אפשר להוריד מכאן). האזנה לשירים האלקטרוניים והמנוכרים האלה עכשיו מעבירה צמרמורת, שרק מתחזקת כשעוברים על שמותיהם: מהו אותו "Big Pain"? איך לא ראו שהוא על "Collision Course Manic Depression"? ובקשתו האחרונה – "Love No Mew" (שיכול אותיות של "Love Me Now"). שם האלבום, בדיעבד, אירוני להכאיב – "Doin' Life".
היום קברנו את אריק. הגיעו לא מעט אנשים, את חלקם לא ראיתי זמן רב. היו שם דמויות דומיננטיות מהפורומים של פעם, ולא מעט מוזיקאים מהלהקות שגדשו אותם בימים השמחים ההם. במידה מסויימת ההלוויה הייתה לא רק לאריק, אלא גם לבועת הרוק המתקדם הקטנה שפרחה כאן פעם. המוזיקה הזו ממשיכה עדיין להתקיים, היא פשוט מצאה לה אפיקים חדשים לזרום אליהם. אבל דווקא אריק, המחפש התמידי, הגיע ליעדו. מכתב ההתאבדות הדיגיטלי שלו בדמות סמס לעצמו, אומר הכל – "מיציתי". ואם הוא מיצה, מה נאמר אנחנו? אבל גם במותו הוא הצליח לעשות משהו מיוחד: בדרכו שלו, אריק הצליח לאחד את חברי סצינת הרוק המתקדם המקומית למפגש אחד אחרון.
שלום אריק.
בין השורות 27.12.08
ספיישל בגל"צ עם "1:1", אסף שריג אומר את כל האמת רגע לפני האיחוד של "איפה הילד?", צלמת הרוק פז בונפיל פותחת תערוכה, הקליפ של "אטליז" מתחרה באייל גולן, "מונוטוניקס" לא מתגעגעים ובצדק, "א-גרוייסע מציאע" מבצעים שיר לחנוכה, סינגל מקסים לנועה שמר הירושלמית, וספיישל פרנק זאפה של עבדכם הנאמן עלה לאוויר.
השוס של פולקל'ה 5
נכון ליום שישי, 19:21:
אדם קומן.
איזה מלך.
אין לו מייספייס. לכו להופעה (ההופעה הקרובה היא ביום ראשון 28.12.08 באוזןבר יחד עם מורה חיילת וממלושן).
עדכון 00:45:
וואו. אין דברים כאלה.
ואיך היה לכם?
יותר בטון מפרפרים
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 12.12.08)
"ההנהלה אינה אחראית לתופעות לוואי שייתכן ויהיו במהלך המופע. ההופעה עומדת להתחיל, אבל אין לדעת איך היא תסתיים". כך נפתחה ברוב הוד והדר ההופעה של "פרפרי הבטון" בהנהגתו של עזרא טיסונה, ומאות המעריצים שגדשו את הבארבי הוכיחו שאנשים לא יודעים לשמור סוד בעיר הזאת. ככה זה, בסוף כולם יודעים שהפרפרים הם בעצם להקת גרסאות הכיסוי ה"סודית" של אהוד בנאי.
טיסונה\בנאי פתח עם ביצוע קורקטי ל"אפאצ'י" של "הצלליות", המשיך עם גרסה משעממת של "שלכת" ("עמוק עמוק העצב בעיניים"), עיבוד קאונטרי חסר נשמה ומלא זיופים ל"הדייגים" של ארז הלוי ובאמצעו של מרתון מאיר אריאל נטול ברק זה כבר היה ברור: בהופעה הזו יש יותר בטון מפרפרים. אפילו כשטיסונה עדכן את אריאל וביקש ש"לילה שקט יעבור על כוחותינו בחברון", גייר בחן את "It Ain't Me Baby" של דילן, או הפתיע במעט עם גרסאות לבק, "U2" ולקטע הפתיחה של "ספרות זולה", רגליו נשארו עמוק בתוך הבטון. והפרפרים – הם פרחו להם למקום אחר כנראה, או שמא זה הבטון שהכביד על כנפיהם. בגרסה המעוברתת שלו ל-"Raglan Road" של ואן מוריסון טיסונה שר "לא חסכתי בצליל, לא חסכתי בצבע". קמצנים תמיד חושבים שהם בעצם נדיבים.
יה, אינגה!
חנוכה בסבליים. ולא רק חנוכה – גם יום הולדת לחן, הבעלים והבסיסטית של השלוליות, שיופיעו בהמשך הערב. מחלקים סופגניות, יש אינספור בלונים בכל מקום, אבל הם כאין וכאפס לעומת כמות הצ'ייסרים שעפים על אנשים. Wishville כבר על הבמה עם רוק אלטרנטיבי מהוקצע א-לה "Pearl Jam", אבל עם טוויסט. להקת רוק אלטרנטיבי סטנדרטית לא הייתה מנסה לעשות גרסת כיסוי ל-"Clap Hands" של טום ווייטס. ומעטות הלהקות שהיו שורדות בכלל נסיון כזה. אבל "Wishville" יוצאים מזה כמו גדולים. עמית שקד הסולן מרשים מאוד בקולו הורסטילי והחם, וגם יחידת הבס-תופים המגובשת שמאחוריו משחקים אותה.
אבל את הפוקוס גנבו, כצפוי, אינגה דינגו. קשה להסביר מה הם מנגנים בדיוק. שלישייה של גיטרה, תופים וקלידים, כשהקלידים מחפים גם על תפקידי הבס – זה התיאור הטכני של מה שיש על הבמה. אבל המוזיקה נשמעת יותר כמו להקה של חייזרים שהקליטו אלבום ב-2054 על ציוד מהסיקסטיז, ואז נתנו לסלילים להתיישן ולהתפורר במרתף טחוב. האסוציאציות המוזיקליות הראשונות שעלו לי הן האלבום הראשון והקרקסי של "Mr. Bungle" ו-"The Residents". הקול המעוות של דורון בוטניק, הקלידן והמוח המוזר שמאחורי הלהקה, לוקח את האווירה על הבמה למקומות מאוד הזויים, וגם נגינת הקלידים שלו דיי קריפית. ערימת האפקטים המכוּנה אורן בן דוד (הגיטריסט של Tiny Fingers) מטביעה כל שיר בשכבות סאונד בהתאם, והמתופף עידו אשד (שזכור לי מלהקת "בורדל" מתחילת שנות ה-2000?) פשוט מעולה, ומשלב היטב בין הקרקסיות של בוטניק ליסודות Fאנקיים ורוקיים יותר, שהופכים את המוזיקה, רחמנא ליצלן, לכמעט רקידה.
מאחורַי שרים "היום יום הולדת" לחֶן מ"השלוליות", שמקבלת מתנות יום הולדת לרוב (כולל בס אקוסטית! איזה כיף לה). ומלפנַי בוטניק, לא צפוי כתמיד, מגיב בהתאם, והופך את אחד השירים של "Inga Dingo" לשיר יום הולדת. חן לא יודעת בכלל מאיפה זה מגיע לה, הכל מתערבב האחד בשני והשמחה רבה. בשלב הזה, העובדה שבוטניק נראה כמו וולטר סובצ'ק מ"ביג ליבובסקי", עם תוספת של כובע סנטה קלאוס שממנו צומח בלון הליום, נראית כמו הדבר הכי פחות מוזר בסבליים.
ואז עולות השלוליות. אין מה לומר, זו פשוט אחת הלהקות הכי חמודות בעיר. הלחנים קלילים וכיפיים, השילוב של 4 קולות עובד נהדר, וההתעקשות שלהן להיות אינפנטיליות מדבקת לגמרי. שירים על חתולים, על כמה שהן שונאות לעבוד ועל כמה טוב שיש כורסא קטנה לצנוח אליה בחוסר מעש – אין ספק, זה הרבה יותר מדבר אלי מאשר עוד שיר על אהבה נכזבת. וכל הערב המעולה הזה, היה בחינם. מי שלא הגיע פיספס בגדול.
("Wishville", "Inga Dingo" ו"השלוליות" בסבליים, 23.12.08)
פסטיבל פולקל'ה 5 – סדר ההופעות
כל הפרטים על הפסטיבל, מחירים, מיקום, שעות ועוד – ממש כאן. והנה הליינאפ, שלא כולל הופעות הפתעה שלבטח יהיו:
(עודכן לאחרונה: 24.12.08, 20:30)
יום שישי 26.12.08
14:20 – 14:00 – רועי נשיא
14:50 – 14:30 – רועי ריק
15:20 – 15:00 – יונתן כנען
15:50 – 15:30 – יהלי סובול
16:20 – 16:00 – הדוגמניות
16:50 – 16:30 – נועם קובץ'
17:00 – 16:50 – אדם קומן
17:30 – 17:00 – אביב מארק והפילהרמונית
18:00 – 17:40 – דייוויד בלאו והגוד בנד
18:40 – 18:10 – זהר וגנר והמסריחים
19:10 – 18:50 – שני קדר
19:40 – 19:20 – יוחנן קרסל
20:10 – 19:50 – נדב אזולאי
20:50 – 20:20 – דויד פרץ
21:20 – 21:00 – עינב ג'קסון כהן
21:50 – 21:30 – China Moondogs
22:00 – 22:30 – פוליאנה פרנק
23:00 – 22:40 – יהוא ירון
יום שבת 27.12.08
14:20 – 14:00 – The Aprons
14:30 – 14:50 – נתי אורנן
15:20 – 15:00 – רם אוריון
15:50 – 15:30 – Mr. Heavy and Ms. Low
16:00 – 16:20 – ירונה כספי
16:50 – 16:30 – 1:1
17:30 – 17:00 – קטב מרירי
18:00 – 17:40 – שי טוכנר ולילך שיר
18:40 – 18:10 – סיון שדמון ואריאל קליינר
19:10 – 18:50 – עידן רבינוביץ'
19:40 – 19:20 – נגה שלו
20:10 – 19:50 – מצויירים בסלון
??:?? – ??:?? – איתמר רוטשילד
20:50 – 20:20 – [פאניק אנסמבל]
21:20 – 21:00 – מכולת
21:50 – 21:30 – יעל דקלבאום
22:30 – 22:00 – "Magon"
והנה בונוס קטן – "הדוגמניות" בחזרת קולות על אחד הקטעים החדשים שנבצע בפסטיבל:
