האריה השואג
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 2.1.09)
לראות את חמי רודנר בהופעה בזאפה מיוזיק רום זה כמו לבקר בגן חיות. הקהל מתגודד סביב הבמה העגולה כמו מסביב לכלוב נטול סורגים, ובתוך הכלוב ניצב לו אריה. פעם הוא היה גאה וחד. היום, לאחר שנים בכלוב, הוא כנוע ולא מסוכן. אך הסיפור העצוב באמת הוא שהוא חושב בטעות שהוא עדיין מלך החיות.
הוא פותח עם "הביאו את הסתיו" והתיאור של תל אביב המנומנמת לא יכול היה להיות קולע יותר לרגע הזה. גם "איפה הרוח" מתייחס שלא בכוונה לחוסר ההשראה שממלא את הבמה. למרות איסר טננבאום המופלא על התופים וערן וייץ המדוייק על הגיטרה, זה כבר לא מריח כמו רוח נעורים, אלא יותר כמו קפה ועוגה של הופעה בפני ועדי עובדים. אבל רודנר עדיין שקוע בפוזה מזוייפת של רוקר השוליים המחוספס. "תנו לי רעל, וויסקי, סופגניה", הוא אומר בייסורים מדומים. אחרי שעה קלה הוא צועק במגניבות "איפה הוויסקי??!". אני העדפתי אותו כשהוא שאל בפשטות "איפה הילד?".
ההופעה מתעוררת רק כשצלם מעריב מתקרב אל הבמה ודוחף בטעות את אחד הסטנדים, ורודנר, ששר צמוד למיקרופון, חוטף אותו ישר בפרצוף. האריה שבכלוב מתעורר. הוא פוער עיניים, חושף שיניים ונוהם בזעם "Fuck You!!!". עוברת עוד שניה, והאריה מסתער על הטרף. בעיטה לכיוון הכללי של הצלם פוגעת דווקא בסטנד המיקרופון המסכן, שמתרסק על הרצפה כאנטילופה בערוץ 8. בזמן שהסאונדמן ניגש לטפל במיקרופון רודנר מסתובב על הבמה כחיה פצועה. עיניו אומרות עלבון מהול בזעם וכל ישותו זועקת נקמה. נראה שעוד שניה הוא מתפוצץ. לרגע מתגלה לו שוב חמי רודנר הצעיר שבא בגיל 23 לטרוף את תל אביב. מה יקרה עכשיו? האוויר טעון בחשמל של רוקנרול מזוקק, וכל מה שרודנר צריך לעשות זה להשתמש בו. אבל הכלוב סוגר עליו. האריה נרגע. רודנר פשוט מתעלם מעוצמת הרגע, כובש את זעמו ועובר לשיר את "פעם אחת ביום", שיר שהוא גם מפוייס, גם רומנטי, וגם, רחמנא ליצלן, מושפע מרגאיי. למה? כי זה מה שכתוב לו ברשימת השירים. ורק אז אני מבין: רודנר הוא לא רק האריה שבכלוב. הוא גם הסוהר של עצמו.
ככה זה במיינסטרים, אסור באמת לעצבן אף אחד. אלא שרודנר מנסה לאחוז בגיטרה בשני קצותיה – אחרי ביצוע מרדים ל"בואי ניפרד" הוא מוסיף באירוניה מאומצת "פשוט שיר אהבה פשוט, פשוט שיר אהבה", ולא ברור למי בדיוק הוא לועג: האם הוא לא מתאמץ בכל כוחו להיות חלק מאותו מיינסטרים שהוא כל כך בז לו? רק כשהוא חוזר להמנוני הרוק של "איפה הילד?" משהו משתנה. כשהוא שר את "מה שעובר עלי" ("שיר ששלמה ארצי היה מת שהוא היה כותב אותו") הלסת שלו סוף סוף נפתחת למקסימום. ואלוהים יודע שהמקסימום שלו זה הרבה. גם "השמיים הגבול" סוחף אבל על הדרך גם מחדד את התחושה שאצל רודנר הגבול הוא כבר מזמן לא בשמיים. קו הגבול שלו הוזז מזמן, כנראה בעיסקה של שטחים תמורת שלום פנימי. הגבול שלו נמצא כיום לכל היותר בתקרת המיוזיק רום, שהוא מתקשה להעיף. מהבחינה הזו דווקא האיחוד הצפוי של "איפה הילד?" מעורר סקרנות. אולי החיבור עם אסף שריג וחבריו יעזור לרודנר לשחרר סוף סוף את האריה מהכלוב. רק שלא יעשה את זה אם הוא פוגש אותי במקרה ברחוב.
חמי רודנר, זאפה מיוזיק רום, 24.12.08
תגיות: איסר טננבאום, איפה הילד, חמי רודנר, ערן וייץ, תרבות מעריב
...ובאותו עניין:
- היה געגוע - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 27.3.09) "רוצים לשמוע קצת מוזיקה?", שואל חמי רודנר. הקהל שואג ואיפה הילד ...
- הילד חולם - "תל אביב הרוקיסטית הסתובבה אז סביב הזנב של עצמה. רוב הלהקות שרו באנגלית וחיו בניתוק מוחלט מהמציאות ...
- רוקנרול הולך טוב עם אלכוהול - דווקא עכשיו, בתחילתו של עשור חדש, מתחשק לי לחזור שני עשורים אחורה לתחילת שנות התשעים. אני משער שבימי...
- סיכומחוצמזה - (בטח שמתם לב שהפוסט על פסטיבל "חוצמזה 2" שהתקיים שבוע שעבר התעכב קצת. חלקכם גם בוודאי קלט שב"תרבות ...
- מועדון הסלבס הבודדים של יואב קוטנר - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 22.5.09) פסטיבל הביטלס בחולון נשמע כמו רעיון הזוי. כמה הזוי? לוסי ברקיע ע...
שאלה מעניינת אתה מעלה כאן באופן שבחרת להציג את העובדות. יש מרדים ויש שואג, יש כלוא ויש משוחרר, יש Fuck It ויש רגאיי. אני זוכר שאבא שלי נפל מהרגליים כשהוא ראה את חמי רודנר שואג בהופעת צהריים ברכבת דרום לפני 15 שנים. אני זוכר גם את אבא שלי נופל מ"כל אחד והבוב שלו" מנוגן במחשב לפני 5 שנים. נראה לי שרוקנרול וגבולות ושאגה הם משהו מורכב יותר ממספר הס"מ-ים בין הלסת התחתונה לעליונה. אווירה יכולה להתרומם ולנחות, זה תלוי בהרבה דברים. כנראה שאם הייתי עוקב ומעריך את חמי בשנים האחרונות, הייתי מרגיש שהאווירה נוחתת ברגעי ה-Fuck It וה"מה שעובר עליי", לפחות מבחוץ עושה רושם שהם יותר נוסטלגיה ופחות רלבנטיים למשהו שאפשר להחזיק ביד כיום בלי שיתפורר ממנה תוך כמה שניות (הכנתי בצק פריך לפני שבועיים וזה משפיע עליי). לכל דבר יש הזמן שלו, ומלך שכל הזמן מנפנף בכתר כנראה שכח שהכתר כבר שלו.
באופן אישי המוזיקה של חמי די משעממת אותי בשנים האחרונות, בעיקר כיוון שהיא יצירה יחסית הומוגנית, חסרת ברק ומדשדשת במי אפסיים, לא כיוון שהיא רגועה, קמוצת לסת או מוגבלת. מאוד מפתה לבחון גבולות ולהציב אותם כסוג של כלוב חיצוני, שכל מה שהוא משאיר הוא מרחב פנימי. בעיניי המרחב הפנימי רווי גבולות הרבה יותר מהמרחב החיצוני, ולשבור אותם או לקרוא עליהם תגר זה משהו מעניין לא פחות מלשבור את הגבולות החיצוניים. כיוון שהמרחב הפנימי של חמי נראה לי די משעמם, ולפרוץ החוצה הוא לא רוצה, כנראה שאין לי הרבה עניין בו, שבשורה התחתונה זה פחות או יותר המסקנה שהגעת אליה בעצמך – אם בוחנים את המלים נטו. אבל לא נראה לי שלמשל החיבור עם אסף הוא משהו שיניב עניין רב כבעבר, חמי כבר עסוק מדי בעצמו, גם אסף מאוד עסוק בעצמו, וזה בסדר גמור, בהתחשב בזה שהם בני 40 פלוס, אותי אישית העצמו של אסף יותר מעניין – דווקא כיוון שהתמרון שלו בתוך המרחב המוכר מצליח לגלות כל פעם פן חדש ולזקק משהו שלא היה שם קודם. את ה-Fuck It של חמי, לעומת זאת, אין לי שום חשק לשמוע שוב, זה נראה לי די מגעיל.
איזו ארסיות מפתיעה יש בביקורת הזו.
צ'מע, הוא עשה לך משהו, הבנאדם, הא?
זאת אומרת, יש משהו בדבריו של וואו – הביקורת הזאת יותר נוקבת מכל הביקורות האחרות שלך. האם זה שוב המאבק הדון קישוטי במיינסטרים ובתופעות הלואי שלו? האם זו שוב הטינה שיש כלפי מי שהיה "משלנו" וכמו במקרה אהוד בנאי (ע"ע פרפרי הבטון) חצה את הקווים? או שזה באמת הקושי לשאת את הזיוף שבהצגה, את המרחק שבין מראית העין למהות.
מה שזה לא יהיה, זה הוציא ממך ביקורת מצויינת. י.ד. ברקוביץ' היה משלם בשביל רגע דרמטי כזה שבו נפשו של הגיבור נחשפת במלוא העוצמה לפער שבין הדמות שהוא מציג כלפי חוץ לגבולותיה האמיתיים. רגע מושלם של אנטי גיבור שבמקום להישאב אל הלהט ולהשיב את כבודו נשאר כבול בתבניות שהשנים הכתיבו לו. הו התסכול, הו התוגה…
אבל עד כמה שהסיפור הקצר שלך טוב, אני תוהה כמה הוא קשור לחמי רודנר האדם, הפרופורמר, והלסת (כן, גם אני ניסיתי להתאפק ולא הצלחתי).
בפעם האחרונה שראיתי אותו בהופעה זה היה בזמן סוכר, "איפה הילד" התחילו לצבור תאוצה והתחילו להופיע בכל הארץ (…hint, hint…). ראיתי אותם בחניתה בפאב המקומי. הייתי בן שש עשרה, הם היו רוקרים וקצת התבאסו מזה שרוב המעריצות היו מעריצים ועוד קטינים. הייתה הופעה טובה, ובכל זאת כשהם ירדו מהבמה בגובה 20 ס"מ ונשענו על הבר לידי ניסיתי להיזכר מאיפה אני מכיר אותם. רוצה לומר, גם אז חמי לא הותיר בי רושם של חיית טרף.
לכן, ובעיקר לאור הכיוון שהוא לקח בזמן שחלף מאז, לא ברור לי למה החלטת להפוך אותו לאריה. התהייה הזאת מתגברת למקרא הדברים שהוא כותב באתר שלו (לזרבוי – צרף לינק למי שפיספס אותו כשכתבת עליו), וגם מראיון שהיה איתו לפני כחודשיים בגל"צ. בשני המקומות הוא מתנסח בצורה מאוד לא מתיימרת. הוא לא עושה מעצמו איזה רוקר ומתאר בכנות (ובלי להתנצל) את העובדה שהוא יותר מיינסטרים מאסף שריג.
חמי רודנר הוא לטעמי אמן מיינסטרים, וכל ניסיון להביט בו באור אחר (בגלל חסד נעורים) צפוי להתבדות שתוביל לאכזבה, תסכול או סיפור טוב.
מה למדתי מהכתבה:
1. מילא שחמי כבר מזמן מיינסטרים (אריה כנוע, שמוכר היום הרבה פחות תקליטים מאשר בתקופה האלטרנטיבית/שואגת), מה שהכי גרוע זה שהוא עוד חושב שהוא מלך החיות. מעניין איך זה בא לידי ביטוי בהתנהגות שלו על הבמה.
2. כשחמי בא לטרוף את ת"א בגיל 23, הכותב היה שם, והבחין שהוא נראה כמו שנראים אנשים כשהם עצבניים אחרי שמיקרופון פגע להם בפרצוף.
3. במיינסטרים אסור לעצבן אף אחד. ככה זה שם.
4. הכי מיינסטרים זה להמשיך ברשימת השירים, גם אם פוגע בך מיקרופון.
כמה רעיל, ככה נכון.
אנשים מתבגרים, וחינם סר.
אל לכותב לקחת ללב את שלל המגוננים מטעמי נוסטלגיה.
לחמי יש מקום בלב, וגם במוזיאון.