יש כבר 5 תגובות, יא אללה:

• 1
  אורן says:

  11.1.09 בשעה 19:53

  שאלה מעניינת אתה מעלה כאן באופן שבחרת להציג את העובדות. יש מרדים ויש שואג, יש כלוא ויש משוחרר, יש Fuck It ויש רגאיי. אני זוכר שאבא שלי נפל מהרגליים כשהוא ראה את חמי רודנר שואג בהופעת צהריים ברכבת דרום לפני 15 שנים. אני זוכר גם את אבא שלי נופל מ"כל אחד והבוב שלו" מנוגן במחשב לפני 5 שנים. נראה לי שרוקנרול וגבולות ושאגה הם משהו מורכב יותר ממספר הס"מ-ים בין הלסת התחתונה לעליונה. אווירה יכולה להתרומם ולנחות, זה תלוי בהרבה דברים. כנראה שאם הייתי עוקב ומעריך את חמי בשנים האחרונות, הייתי מרגיש שהאווירה נוחתת ברגעי ה-Fuck It וה"מה שעובר עליי", לפחות מבחוץ עושה רושם שהם יותר נוסטלגיה ופחות רלבנטיים למשהו שאפשר להחזיק ביד כיום בלי שיתפורר ממנה תוך כמה שניות (הכנתי בצק פריך לפני שבועיים וזה משפיע עליי). לכל דבר יש הזמן שלו, ומלך שכל הזמן מנפנף בכתר כנראה שכח שהכתר כבר שלו.
  באופן אישי המוזיקה של חמי די משעממת אותי בשנים האחרונות, בעיקר כיוון שהיא יצירה יחסית הומוגנית, חסרת ברק ומדשדשת במי אפסיים, לא כיוון שהיא רגועה, קמוצת לסת או מוגבלת. מאוד מפתה לבחון גבולות ולהציב אותם כסוג של כלוב חיצוני, שכל מה שהוא משאיר הוא מרחב פנימי. בעיניי המרחב הפנימי רווי גבולות הרבה יותר מהמרחב החיצוני, ולשבור אותם או לקרוא עליהם תגר זה משהו מעניין לא פחות מלשבור את הגבולות החיצוניים. כיוון שהמרחב הפנימי של חמי נראה לי די משעמם, ולפרוץ החוצה הוא לא רוצה, כנראה שאין לי הרבה עניין בו, שבשורה התחתונה זה פחות או יותר המסקנה שהגעת אליה בעצמך – אם בוחנים את המלים נטו. אבל לא נראה לי שלמשל החיבור עם אסף הוא משהו שיניב עניין רב כבעבר, חמי כבר עסוק מדי בעצמו, גם אסף מאוד עסוק בעצמו, וזה בסדר גמור, בהתחשב בזה שהם בני 40 פלוס, אותי אישית העצמו של אסף יותר מעניין – דווקא כיוון שהתמרון שלו בתוך המרחב המוכר מצליח לגלות כל פעם פן חדש ולזקק משהו שלא היה שם קודם. את ה-Fuck It של חמי, לעומת זאת, אין לי שום חשק לשמוע שוב, זה נראה לי די מגעיל.
• 2
  וואו says:

  11.1.09 בשעה 20:08

  איזו ארסיות מפתיעה יש בביקורת הזו.
• 3
  איש הפלסטיק says:

  11.1.09 בשעה 21:59

  צ'מע, הוא עשה לך משהו, הבנאדם, הא?
  זאת אומרת, יש משהו בדבריו של וואו – הביקורת הזאת יותר נוקבת מכל הביקורות האחרות שלך. האם זה שוב המאבק הדון קישוטי במיינסטרים ובתופעות הלואי שלו? האם זו שוב הטינה שיש כלפי מי שהיה "משלנו" וכמו במקרה אהוד בנאי (ע"ע פרפרי הבטון) חצה את הקווים? או שזה באמת הקושי לשאת את הזיוף שבהצגה, את המרחק שבין מראית העין למהות.
  מה שזה לא יהיה, זה הוציא ממך ביקורת מצויינת. י.ד. ברקוביץ' היה משלם בשביל רגע דרמטי כזה שבו נפשו של הגיבור נחשפת במלוא העוצמה לפער שבין הדמות שהוא מציג כלפי חוץ לגבולותיה האמיתיים. רגע מושלם של אנטי גיבור שבמקום להישאב אל הלהט ולהשיב את כבודו נשאר כבול בתבניות שהשנים הכתיבו לו. הו התסכול, הו התוגה…

  אבל עד כמה שהסיפור הקצר שלך טוב, אני תוהה כמה הוא קשור לחמי רודנר האדם, הפרופורמר, והלסת (כן, גם אני ניסיתי להתאפק ולא הצלחתי).
  בפעם האחרונה שראיתי אותו בהופעה זה היה בזמן סוכר, "איפה הילד" התחילו לצבור תאוצה והתחילו להופיע בכל הארץ (…hint, hint…). ראיתי אותם בחניתה בפאב המקומי. הייתי בן שש עשרה, הם היו רוקרים וקצת התבאסו מזה שרוב המעריצות היו מעריצים ועוד קטינים. הייתה הופעה טובה, ובכל זאת כשהם ירדו מהבמה בגובה 20 ס"מ ונשענו על הבר לידי ניסיתי להיזכר מאיפה אני מכיר אותם. רוצה לומר, גם אז חמי לא הותיר בי רושם של חיית טרף.
  לכן, ובעיקר לאור הכיוון שהוא לקח בזמן שחלף מאז, לא ברור לי למה החלטת להפוך אותו לאריה. התהייה הזאת מתגברת למקרא הדברים שהוא כותב באתר שלו (לזרבוי – צרף לינק למי שפיספס אותו כשכתבת עליו), וגם מראיון שהיה איתו לפני כחודשיים בגל"צ. בשני המקומות הוא מתנסח בצורה מאוד לא מתיימרת. הוא לא עושה מעצמו איזה רוקר ומתאר בכנות (ובלי להתנצל) את העובדה שהוא יותר מיינסטרים מאסף שריג.
  חמי רודנר הוא לטעמי אמן מיינסטרים, וכל ניסיון להביט בו באור אחר (בגלל חסד נעורים) צפוי להתבדות שתוביל לאכזבה, תסכול או סיפור טוב.
• 4
  מצחיק says:

  12.1.09 בשעה 12:27

  מה למדתי מהכתבה:

  1. מילא שחמי כבר מזמן מיינסטרים (אריה כנוע, שמוכר היום הרבה פחות תקליטים מאשר בתקופה האלטרנטיבית/שואגת), מה שהכי גרוע זה שהוא עוד חושב שהוא מלך החיות. מעניין איך זה בא לידי ביטוי בהתנהגות שלו על הבמה.

  2. כשחמי בא לטרוף את ת"א בגיל 23, הכותב היה שם, והבחין שהוא נראה כמו שנראים אנשים כשהם עצבניים אחרי שמיקרופון פגע להם בפרצוף.

  3. במיינסטרים אסור לעצבן אף אחד. ככה זה שם.

  4. הכי מיינסטרים זה להמשיך ברשימת השירים, גם אם פוגע בך מיקרופון.
• 5
  רביב says:

  15.1.09 בשעה 13:29

  כמה רעיל, ככה נכון.
  אנשים מתבגרים, וחינם סר.
  אל לכותב לקחת ללב את שלל המגוננים מטעמי נוסטלגיה.
  לחמי יש מקום בלב, וגם במוזיאון.