האריה השואג
יום א, 11.1.09, 14:58 
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 2.1.09)
לראות את חמי רודנר בהופעה בזאפה מיוזיק רום זה כמו לבקר בגן חיות. הקהל מתגודד סביב הבמה העגולה כמו מסביב לכלוב נטול סורגים, ובתוך הכלוב ניצב לו אריה. פעם הוא היה גאה וחד. היום, לאחר שנים בכלוב, הוא כנוע ולא מסוכן. אך הסיפור העצוב באמת הוא שהוא חושב בטעות שהוא עדיין מלך החיות.
הוא פותח עם "הביאו את הסתיו" והתיאור של תל אביב המנומנמת לא יכול היה להיות קולע יותר לרגע הזה. גם "איפה הרוח" מתייחס שלא בכוונה לחוסר ההשראה שממלא את הבמה. למרות איסר טננבאום המופלא על התופים וערן וייץ המדוייק על הגיטרה, זה כבר לא מריח כמו רוח נעורים, אלא יותר כמו קפה ועוגה של הופעה בפני ועדי עובדים. אבל רודנר עדיין שקוע בפוזה מזוייפת של רוקר השוליים המחוספס. "תנו לי רעל, וויסקי, סופגניה", הוא אומר בייסורים מדומים. אחרי שעה קלה הוא צועק במגניבות "איפה הוויסקי??!". אני העדפתי אותו כשהוא שאל בפשטות "איפה הילד?".
ההופעה מתעוררת רק כשצלם מעריב מתקרב אל הבמה ודוחף בטעות את אחד הסטנדים, ורודנר, ששר צמוד למיקרופון, חוטף אותו ישר בפרצוף. האריה שבכלוב מתעורר. הוא פוער עיניים, חושף שיניים ונוהם בזעם "Fuck You!!!". עוברת עוד שניה, והאריה מסתער על הטרף. בעיטה לכיוון הכללי של הצלם פוגעת דווקא בסטנד המיקרופון המסכן, שמתרסק על הרצפה כאנטילופה בערוץ 8. בזמן שהסאונדמן ניגש לטפל במיקרופון רודנר מסתובב על הבמה כחיה פצועה. עיניו אומרות עלבון מהול בזעם וכל ישותו זועקת נקמה. נראה שעוד שניה הוא מתפוצץ. לרגע מתגלה לו שוב חמי רודנר הצעיר שבא בגיל 23 לטרוף את תל אביב. מה יקרה עכשיו? האוויר טעון בחשמל של רוקנרול מזוקק, וכל מה שרודנר צריך לעשות זה להשתמש בו. אבל הכלוב סוגר עליו. האריה נרגע. רודנר פשוט מתעלם מעוצמת הרגע, כובש את זעמו ועובר לשיר את "פעם אחת ביום", שיר שהוא גם מפוייס, גם רומנטי, וגם, רחמנא ליצלן, מושפע מרגאיי. למה? כי זה מה שכתוב לו ברשימת השירים. ורק אז אני מבין: רודנר הוא לא רק האריה שבכלוב. הוא גם הסוהר של עצמו.
ככה זה במיינסטרים, אסור באמת לעצבן אף אחד. אלא שרודנר מנסה לאחוז בגיטרה בשני קצותיה – אחרי ביצוע מרדים ל"בואי ניפרד" הוא מוסיף באירוניה מאומצת "פשוט שיר אהבה פשוט, פשוט שיר אהבה", ולא ברור למי בדיוק הוא לועג: האם הוא לא מתאמץ בכל כוחו להיות חלק מאותו מיינסטרים שהוא כל כך בז לו? רק כשהוא חוזר להמנוני הרוק של "איפה הילד?" משהו משתנה. כשהוא שר את "מה שעובר עלי" ("שיר ששלמה ארצי היה מת שהוא היה כותב אותו") הלסת שלו סוף סוף נפתחת למקסימום. ואלוהים יודע שהמקסימום שלו זה הרבה. גם "השמיים הגבול" סוחף אבל על הדרך גם מחדד את התחושה שאצל רודנר הגבול הוא כבר מזמן לא בשמיים. קו הגבול שלו הוזז מזמן, כנראה בעיסקה של שטחים תמורת שלום פנימי. הגבול שלו נמצא כיום לכל היותר בתקרת המיוזיק רום, שהוא מתקשה להעיף. מהבחינה הזו דווקא האיחוד הצפוי של "איפה הילד?" מעורר סקרנות. אולי החיבור עם אסף שריג וחבריו יעזור לרודנר לשחרר סוף סוף את האריה מהכלוב. רק שלא יעשה את זה אם הוא פוגש אותי במקרה ברחוב.
חמי רודנר, זאפה מיוזיק רום, 24.12.08
תגיות: איסר טננבאום, איפה הילד, חמי רודנר, ערן וייץ, תרבות מעריב