עגבניות ירוקות מטוגנות
יום ב, 19.1.09, 20:04 
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 16.1.09)
השאלה היא לא איך לכתוב ביקורת על מטבוחה. השאלה היא למה לכתוב ביקורת על "מטבוחה". הרי מדובר בלהקה שאפילו בשוליים הסהרוריים של תל אביב לא שמעו עליה, מהסיבה הפשוטה שהיא לא באמת קיימת. "מטבוחה" הוקמה ב-1996, התפרקה ב-2000, לא הספיקה להוציא אלבום ומעולם לא הופיעה בפומבי, עד עכשיו. ובהתחשב בכך שהאיחוד הוגדר כ"חד פעמי", לכתוב עליו ביקורת זה כמו לכתוב ביקורת על פאטה מורגנה: זה צץ משום מקום ונעלם כלעומת שבא. מה גם שהדבר האחרון שמעניין בימים קשים אלו את מסעודה משדרות זה מטבוחה מתל אביב. אז מה הטעם?
חברי הלהקה עשו לעצמם שם מאז פירוק הלהקה בפרוייקטים אחרים. למשל, הגיטריסט וכותב החומרים גיא בן שטרית זכה כבר להכרה בתור אחד המוחות המבריקים והייחודיים שפועלים בשולי המוזיקה הישראלית, עם אינפקציה המיתולוגיים ובשנים האחרונות עם אטליז הנהדרים. ואילו הסולנית יעל קראוס שרה כיום ב[פאניק אנסמבל] המוערכים וב"בוסה", ומוכרת בעיקר כזמרת הליווי של יוני בלוך. האזנה ל"מטבוחה", שממנה הם צמחו והתפתחו, מספקת פרספקטיבה על התהליך האבולוציוני שהם עברו. זו החוליה החסרה. כך שיש טעם, והטעם הוא חריף כמובן, כיאה למטבוחה. אלא שחריף הוא הרי לא באמת טעם, אלא תחושת כאב שלמדנו לאהוב.
והתגובה הראשונית למוזיקה של "מטבוחה" היא אכן כאב: כאב ראש בעיקר. הוא תקף לראשונה ב-2004, כשהקלטות נדירות שלהם התגלגלו לידי, וחזר לבקר גם הפעם בתחילת ההופעה. אבל הוא לא נשאר הרבה זמן. דמיינו חדר הומה אדם בו כולם מדברים בו זמנית ובקול רם על נושאים שונים. ברגעים הראשונים זה מעצבן ובלתי מובן, אבל כשמקשיבים היטב ומגלים שכולם מדברים לעניין, זה מפסיק להכאיב ומתחיל לענג, בדיוק כמו מטבוחה חריפה באמת. המוזיקה אומנם עמוסה מידי (כשבן שטרית הפסיק לנגן באמצע אחד השירים בגלל תקלה זה בכלל לא הורגש), אבל היא סוחפת ומלאת יצירתיות. בנסיון אחרון לסחוט את הדימוי השחוק, זו מטבוחה שהוכנה מעגבניות בוסר, אבל היא בכל זאת טעימה.
בדרך כלל בוסריות עשויה להפריע, אבל כאן, אולי דווקא בגלל הקילומטראז' המכובד של חברי הלהקה, היה בה משהו משחרר וחינני. לאחר ששלוש פעמים הם לא הצליחו להתחיל את אחד הקטעים, קראוס העירה בחיוך: "2 חזרות אחרי 9 שנים, ככה זה נשמע", והקהל סלח מיד. אבל היחס הסלחני להופעה נובע במידה רבה מהחד פעמיות שלה, ומהידיעה שהיא מתאבן בדרך למנות עיקריות מוצלחות יותר. זה כנראה לטובה שבן שטרית וחבריו לא מקימים לתחייה את הלהקה. אחרי הכל, על מטבוחה, טובה ככל שתהיה, אי אפשר לבסס ארוחה שלמה.
(גילוי נאות: המתופף עומרי הנגבי ואני עבדנו בעבר ביחד על רקע לא מוזיקלי)
"מטבוחה" באיחוד חד פעמי (?) בלבונטין, 8.1.09
תגיות: גיא בן שטרית, יעל קראוס, מטבוחה, תרבות מעריב
...ובאותו עניין:
- בין השורות 13.11.08 - הצצה ראשונה לקליפ החדש של "אטליז" \ ההרכב שהוליד את "אטליז" מתאחד \ הפלייליסט של גלגל"צ נחשף \ שירות...
- בין השורות 3.7.09 - רסס, שינוי כתובת ושאר עניינים טכניים איה זהבי פייגלין וכוכב נולד כבר לא תפתחו תרבות מעריב של היום. ...
- היי הקליפ, היי הקליפ - Watch more cool animation and creative cartoons at aniBoom והנה כמה מילים וציורים שנראה לי שיעניינו...
- כשר פרווה - [פרווה חמה] מתאחדים ביום שבת. לא יודע מה איתכם, אבל אותי זה מרגש. אולי זה דורש הסבר קצר: פרווה חמה ה...
- דיה אשכרה חיה באטליז עם אינגה - עוד מקבץ סקירות קצרות על הופעות טובות שראיתי לאחרונה ושמות ששווה לשים לב אליהם. והפעם בתוכנית: "חיה ...
"היחס הסלחני להופעה נובע במידה רבה מהחד פעמיות שלה, ומהידיעה שהיא מתאבן בדרך למנות עיקריות מוצלחות יותר." ההופעה של קרוסלה בהחלט היתה מנה עיקרית מוצלחת מאוד…
אם אנחנו כבר סוחטים כאן את הדימוי השחוק של אוכל = מוסיקה ולהיפך,
אז שם יש עוד קצת מזה.
http://www.dailymotion.com/video/x12565_beatbox-fame-game_fun
תתפלא או שלא, אבל אני נחשפתי לבלוג שלך דווקא דרך הכתבות במעריב!
ההופעה היתה נחמדה אבל לא מדהימה כמו שהיו ההופעות הראשונות של איטליז שקמה על חורבות מטבוחה. רוב השירים נשמעו כמו שברי שירים לא גמורים של איטליז ואכן בוסר היא הגדרה מדוייקת. אבל שאלה אחת משמעותית נשארה איתי אחרי ההופעה: למה יעל קראוס המדהימה (בקולה ובכלל…) לא הפכה מיידית לזמרת של איטליז?? שאלה מציקה במיוחד לנוכח העובדה שהם היו תקועים בלי זמרת מספר רב של פעמים. נו מילא….
"אחרי הכל, על מטבוחה, טובה ככל שתהיה, אי אפשר לבסס ארוחה שלמה."
שקר וכזב! P=
אני יכול להתקיים על זה! =)
בכל מקרה, אמנם לא הייתי בהופעה, אבל לפי הביקורת היא היתה מה שציפיתי. החומרים שהתגלגלו באינטרנט לאורך השנים נשמעו כמו הסקיצות של הסקיצות של השירים של איטליז. רעיונות שלא פותחו. או כמו שאמרת, בוסר. אני בטוח שאסופת הנגנים הזו הצליחה בכל זאת להפוך את זה לחוויה מהנה, אבל אלא אם ההרכב הזה הולך לשנות את פניו, אולי טוב שזו היתה הופעה חד פעמית.
ולעזאזל, איפה אינפקציה?! איפה?!
אהבתי את הדימוי עם האנשים בחדר שמדברים. את המוסיקה לא ממש הצלחתי לקלוט.
ולגבי הגילוי הנאות, ככל שאני רואה את זה יותר, כך אני מרגיש שזה כבר צריך להיות מובן וברור לקוראים שאת רוב תעשיית האינדי (שבעיקר עליה אתה כותב) אתה מכיר בדרך זו או אחרת. ובכל זאת מצטרפים קוראים חדשים, אז אולי אפשר לשים "דיסקליימר" בסגנון: 'לכותב יש יחסי אנוש מסוגים שונים עם רוב המוסיקאים עליהם הוא כותב בבלוג. הקוראים מתבקשים לא להחזיק את זה נגדו…'
פרנק, זה נכון, אני אכן מכיר באופן אישי הרבה מהאנשים שאני כותב עליהם. בדרך כלל אני משתדל לציין את זה בדרך אגב אם אפשר. במקרה הזה ציינתי את זה באופן מפורש ורשמי יותר מאחר והיחסים הנ"ל הם בין השאר יחסי עובד-מעביד. כלומר, יש בזה קצת יותר מתח מאשר מישהו שיצא לי לשתות איתו בירה פעם.