הוראות הגהה
יום ג, 23.9.08, 15:02 
בתור בלוגר, אני כבר יודע – לכתוב זה עסק מסוכן. מילה אחת לא במקום, וכל הכוונות היפות שלך לא יעזרו לך. כל פסיק יכול לשנות משמעות של משפט, וכל ניסוח חייב להיות מוקפד פן יווצר רושם לא נכון. לא במקרה אני עורך כל פוסט שוב ושוב ושוב, גם שעות וימים אחרי שהוא פורסם (עדכון: כולל את הפוסט הזה), ועדיין אף פוסט לעולם אינו מושלם.
ולמה אני מספר את זה? כי אם יש משהו שמשגע אותי באלבומים שיוצאים בסצינת האינדי, זה חוסר ההקפדה על המילה הכתובה, זו שמודפסת בחוברת שבדיסק. ואני לא מתפלפל רק על חודו של פסיק זניח, אלא גם על איות נכון, ניסוח תקין, עימוד אסתטי, וכל שאר האלמנטים הלכאורה שוליים האלה. ולמה לכאורה? הרי כשהם בסדר אנחנו בכלל לא רואים אותם. וכשנופל בהם פגם, אז זה לא נורא – בסך הכל אייתו מילה לא נכון, או טעו בסדר של הבתים, או שברו שורה באמצע, או כתבו שם של מישהו בצורה שגויה. לא ביג דיל, המוזיקה היא אותה המוזיקה. אלא שמה שלא סיפרו לכם על "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" זה שגם כשבקנקן יהיה זהב מותך עם ריח של ורדים ושוקולד, אם הקנקן יהיה סדוק זה לא יעזור לאף אחד. אז תסתכלו בקנקן. זה יעשה לתוכן שלו רק טוב.
הדבר חורה לי פי כמה כשמדובר באלבומים עם פוטנציאל לייצוא: תסתכלו על החוברות של "אטליז" או "איזבו", למשל. יופי של עיצוב, פוטנציאל חו"ל מובטח, יצירה מוקפדת וייחודית. אבל מספיק שמפיק בריטי אחד ישים לב שאצל "אטליז" יש טעויות מביכות בטקסט באנגלית כדי שהוא יחשוב שמדובר בהרכב חובבני. מספיק שאמרגן צרפתי אחד יקלוט ש"איזבו" מאייתים את שמו של המתופף ניר מנצור בשתי דרכים שונות כדי שהוא יעבור לדיסק הבא שמונח לו על השולחן. תגידו שאני אנאלי טרחן, וזה בטח יהיה נכון. אבל הדברים האלו יוצרים, ולו באופן תת מודע, רושם לא רציני, שפוגע במוזיקה.
פעם הזדמן לי לשטוח את טענותיי באוזנו של אחד המוזיקאים המובילים בסצינה, שבדיוק עמד להוציא אלבום. בעקבות השיחה הוא שלח לי את עטיפת האלבום לבדיקה, והוסיף "אולי אני פותח פה לשטן, אבל נראה לי שאין ממש שום דבר בעייתי שם". עניתי לו עם 3 עמודי וורד של טעויות. להקה שהוציאה לא מכבר EP קיבלה ממני גם דף הערות. והם עוד יצאו בזול.
יוצרים יקרים, אם היצירה שלכם חשובה לכם, תעשו הגהה. יודעים מה, אני מזמין אתכם לשלוח אלי חוברות להגהה, בחינם, פשוט כי אני חושב שזה חשוב.
ועכשיו נראה כמה זמן יקח עד שאיזה חכמולוג ימצא טעויות הגהה וניסוח בפוסט הזה… 🙂
רותי רותי
(הפוסט הזה נקרא "רותי רותי", על שם הפסנתרנית יונה פיפו)
רות דולורס וייס ![[myspace]](/wp-content/themes/earplugs_2.0/images/myspace.gif)
פוקחת עיניים ומביטה בקהל בפעם הראשונה. הגיע הזמן – אחרי הכל אנחנו כבר בשיר האחרון, בהדרן השני. חוסר התקשורת שלה עם הקהל מתחרה רק בחוסר התקשורת של רון חולדאי עם תושבי תל אביב, וכבר הפך לחלק בלתי נפרד מהופעותיה, בדיוק כמו הפסנתר הדרמטי, הקול הייחודי והקונטרה בס של יהוא ירון המדהים. ועכשיו, כשהיא שרה גרסת א-קפלה מקסימה של "פזמון ליקינטון" ומציעה לקהל להצטרף אליה, נראה כאילו משהו אצלה השתנה: היא גם מתקשרת, גם עושה זאת בלי פסנתר ובלי קונטרה בס, ואפילו הקול שלה נשמע צלול ועדין יותר מהרגיל. להמציא את עצמך מחדש בהדרן זה דיי נדיר.
הרגע הקטן הזה הכריע: למרות שלאורך ההופעה שיניתי את דעתי עליה פעם בשלוק בירה, כשהיא הסתיימה יכולתי לומר שהייתה הופעה טובה ומיוחדת, חרף הבעיות. זו פעם רביעית שאני רואה אותה בהופעה, וקודם כל אני חייב להבהיר: לרות דולורס וייס יש קול של פעם בדור. היא נשמעת כאילו שפכו לה נפט לתוך הגרון. מה שיוצא לה משם זה קול אנושי עטוף בזהב שחור, קול זך ואפל, עדין וגס, תמים ומפחיד. קול אוקסימורוני. אין לי אלא לברוח אל הקלישאה – היא נשמעת כמו גרסה נשית של טום ווייטס. זה משהו כל כך שונה ומשונה שקשה שלא להתענג ממנו.
והקול הזה מרגש וסוחף, והשירים יפים, והעיבודים המינימליסטיים יוצרים אינטימיות אפילו בחלל לא אינטימי כמו לבונטין 7. הבעיה היא שאחרי 5-6 שירים זה פשוט נמאס. הקול הייחודי מתחיל להישמע כמו אוסף מניירות, השירים היפים נשמעים דומים מידי האחד לשני, ופתאום אני חושב שאולי העיבודים הם לא אינטימיים, אלא סתם חסרי השראה. לדוגמה, בהרכב כל כך מינימליסטי (כשאופיר ונדר מצטרף על קלידים מידי פעם), דולורס וייס מחליפה בהרבה שירים את חטיבת הקצב כשהיא דופקת על הפסנתר בכבדות. לפעמים זה נותן דחיפה לשיר. ולפעמים הדחיפה הזו זה כל מה שחסר כדי לדרדר את השיר לתהום. אם היה בהרכב מישהו שתפקידו לתת קצב ועוצמה, בואו נאמר, לא יודע, מתופף, למשל, זה היה יכול לשחרר אותה ואותנו מהעול הזה.
אבל בסך הכל, אני שב ומזכיר לעצמי, גם עם הפגמים המוזיקה עדיין נהדרת. אלא שאז מגיע "משירי ארץ אהבתי", גרסת הכיסוי המטורפת של דולורס וייס לקלאסיקה של חוה אלברשטיין (להוריד מכאן, ומיד). והרבה דברים נופלים ברגע הזה: הלסת שלי, למשל. הקהל באופן כללי. וגם האסימון שהלחנים של דולורס וייס פשוט מחווירים אל מול השיר הזה, ושבדומה לאלברשטיין, היא מבצעת הרבה יותר טובה מאשר יוצרת.
במחשבה נוספת, דולורס וייס היא לא התשובה הנשית לטום ווייטס, אלא דווקא לאסף אבידן: תופעה ווקאלית אדירה וייחודית שכותבת שירים בינוניים במקום לבצע שירים שראויים לקול שלה. ולמרות ההסתייגות החריפה הזו, אני עדיין חושב שמדובר בהופעת חובה, לפחות פעם אחת. כמו עם הופעות של פול מקרטני, יש מיקרים בהם כל הביקורת מתגמדת אל מול הכשרון.
רות דולורס וייס, לבונטין 7, חמישי 18.9.08
איזבו נגד הזאפה
(פורסם לראשונה בתרבות מעריב, 19.9.08)
המארחת מובילה אותי למקומי. לידי מישהו אוכל או שותה משהו פלצני שנראה כמו כוס וויסקי עם גזר וחצילים. הכסאות של מועדון הזאפה מתמלאים לאיטם בקהל מגוון ומיושב בדעתו כמו גם בעכוזו, שבאותה מידה יכול היה לאכלס את התור לסופרמרקט. לא ממש הקהל של הופעת רוק, ובטח שלא הקהל של "איזבו" , להקת הFאנק-דיסקו המחרמנת והמקפיצה שמולכת על סצינת המוזיקה האלטרנטיבית ולא יודעת כסאות מהם. עד עכשיו. בתוך הסלט של המבוגרים, ההייטקיסטים ובני העשרה שיושבים בזאפה, אני מאתר את הגיבורים שלנו: זוג דתיים ביישני, שני פנסיונרים בארוחת צהריים, ומשפחה על שני ילדיה, הקטן בינהם בן 9 לכל היותר. הוא לובש חולצת Red Hot Chili Peppers, ואני מתנחם בכך שלפחות יש רוקר אחד בקהל. ועם קהל כזה, בהופעת ישיבה באווירה המנומנת של שישי בצהריים, הסיפור ברור: ההופעה הזו עומדת להיות מלחמה. איזבו נגד הזאפה.
הם מתחילים ב-"Slow Disco", שיר אדיר ומחרמן שפותח גם את אלבומם החדש והמשובח. המילים המקושקשות של הסולן והגיטריסט רן שם טוב הן בדרך כלל לא משהו שצריך להתעכב עליו, אבל כשהוא שר "If you're rock'n'roll, we can fly" קשר שלא להתייחס לזה כאל הערה אירונית על ההופעה עצמה: כפי שמיד יתגלה, הזאפה הוא לא רוקנרול, ואיזבו מתקשים לעוף.
ככל שהשירים מתקדמים התסכול גובר: של מי היה הרעיון לקיים הופעה של איזבו בישיבה?! איזבו ניחנו ביכולת המופלאה לתרגם שירים לא רציניים לתנועות אגן לא רצוניות, אלא שהכסא שלי בולם אותן. ואני לא לבד: גם זוג הדתיים מתחיל לזוז בחוסר בטחון, הפנסיונרים מנידים בראשם קלות והילד בן ה-9 מתופף על השולחן, אם כי אצלו אולי זה סתם מחסור בריטלין. ועדיין, אם הייתם אוספים את כל תנודות הצוואר הקטנות של הקהל בזאפה הייתם מקבלים אולי תנועת אגן אחת בלבונטין.
וכנראה שגם על הבמה מצטבר תסכול קל: הקלידנית שירי הדר פונה לקהל ואומרת " רק בגלל שזו הופעת ישיבה זה לא אומר שאתם באמת צריכים לשבת". מישהו צועק לה בחזרה: "כשאת תקומי אני אקום", ובצדק – כשהיא יושבת בשיכול רגליים, אותן היא מנענעת באדישות כאילו היא מחכה לתור במספרה, קשה לומר שהיא נותנת דוגמה טובה לקהל. אבל זה עובד: כשאיזבו נכנסים ב-"Morning Hero" הדתיים קמים ורוקדים, לא שומרים על פאסון ובטח שלא שומרים נגיעה. הפנסיונרים משתחררים ונעים ימינה ושמאלה לפי הקצב, שזו אקסטזה יחסית, מהסוג שהם שומרים רק להדרנים פרועים במיוחד של שרהל'ה שרון. ורק הילד בן ה-9 משחק בעצבנות בתחתית הבירה של ICQ, נוקם בהם בשם כולנו על שנתנו את החסות להופעה התמוהה הזו. לרגע נראה שהקהל התעורר, אבל זה לא מחזיק הרבה – אחרי כמה דקות הוא לוחץ על snooze וחוזר לישון.
הדרן – תמונת מצב: הדתיים שכבר התעייפו יושבים במקומם ומתכוננים לכניסת השבת. הפנסיונרים מסתכלים בשעון, מחשבים כמה זמן נותר מהשלפשטונדה. הילד בן ה-9 מפהק ומושך לאמא בחולצה, תחתית הבירה של ICQ קרועה לחתיכות קטנות למרגלותיו, ובצדק. מבקר מוזיקה אחד עומד בפינה ומתעקש להמשיך לזוז עם המוזיקה, אבל הוא פאתטי. למעט הדרן מעט מבולגן, איזבו נתנו הופעה מדהימה. אבל מה לעשות, בקרב בין הזאפה לאיזבו, הזאפה ניצח.
איזבו, זאפה תל אביב, שישי 12.9.08
המלצות 19.9.08
–> ההופעה של השבוע <– גיישה נו באוזן בר, שלישי 23.9 ב-23:00 –> ההימור של השבוע <– דודי בר דוד בלבונטין 7, ראשון 21.9 ב-22:30 שישי 19.9 מסורת הופעות שישי בצהריים של הזאפה ברמת החי"ל היא נחמדה בתיאוריה, אבל אני לא לגמרי מסתדר איתה (כפי שתוכלו לקרוא כאן עוד כמה שעות כשתעלה הביקורת על ההופעה […]
להמלצות בהרחבה...בין השורות 16.9.08
ההצבעה למען המועמד הישראלי לטקס פרסי MTV החלה באתר נענע. לא שאפשר היה לדעת על זה – מישהו ראה פרסום בנושא? המועמדים, להזכירכם, הם שירי מימון , אסף אבידן , כהן @ מושון , איזבו או קותימן . יאללה, תצביעו ותעזרו לשים את האינדי הישראלי על המפה, זה חשוב.
—————–
אגב, בנענע כמו בנענע, עושים כל דבר עקום. לא מספיק שהלינק לכל הסיפור הזה מתחבא בתחתית העמוד הראשי שלהם, טופס ההצבעה מבקש "נימוק" לבחירה (האם הנימוק "כי שירי מיימון שולתתתתתת!!!!1" יתקבל? כי אני מעריך שהם יקבלו הרבה ממנו בזמן הקרוב. ואם הנימוק שלי לא ישכנע אותם, הם יפסלו לי את ההצבעה? התירוץ שלהם הוא שהנימוק הטוב ביותר יזכה בנסיעה לטקס, אבל זה נשמע לי מטופש להפליא). בנוסף, הטופס אף דורש שתמסרו לו את הכתובת שלכם. לא את האימייל, את הכתובת. אחרי 10 דקות חיפוש אחר כפתור "הצבע" באנטי-ממשק שלהם, תוכלו גם לשלוח את הצבעתכם. סחתיין על הפרויקט, אבל אני יותר ויותר משתכנע שהנענע הזה הוא סתם סרפד.
—————–
"גיטרה במדבר", פסטיבל הגיטרה השני מיוזמתו של אלון אבוטבול יוצא לדרך בקרוב, בחוה"מ סוכות (15-17 לאוקטובר). עוד מוקדם לדבר על הליינאפ הסופי, עליו מופקד דודי לוי, אך ממה שידוע לי עד כה אני יכול רק לומר שיהיה מגוון, ושיהיה שילוב בין מיינסטרים לשוליים, אבל לאו דווקא השוליים שהבלוג הזה מרבה לעסוק בהם. השוליים הישראליים לא נעצרים ברוק המועדונים התל אביביים, ונראה שמארגני הפסטיבל רוצים לשקף את זה. מי שירצה את מנת האלטרנט-אינדי שלו, שיקפוץ עשרה ימים אח"כ ל"אינדינגב" (24-25 לאוקטובר).
בינתיים, כדאי לספר על אחד הפרויקטים המעניינים שיקרו במסגרת "גיטרה במדבר", מעבר לסדנאות האמן הרבות שיהיו בו: פרויקט "48 שעות דיסק" נולד בהשראת פרויקט הקולנוע הבינ"ל "48 שעות", שבמהלכו נוצרים בכל העולם סרטים קצרים במהלך 48 שעות בלבד. הרעיון בגרסתו המוזיקלית הוא, כמתבקש, ליצור אלבום ב-48 שעות בלבד, בהשתתפות קולקטיבית של אמנים שונים מתוך הקהל שיפקוד את הפסטיבל. דמיינו לכם אוהל שמוסב לכדי אולפן נייד, עליו מנצחת אונילי . מישהו אנונימי נכנס עם גיטרה ומקליט שיר. אונילי מקשיבה ומאתרת מתוך הקהל שמסתובב בפסטיבל את מה שהיא צריכה: זמרות ליווי, עוד גיטריסטים, כלי הקשה, או מה שלא יהיה. הפקה אינסטנט. זה יכול לצאת שטחי, אבל כשההפקה מופקדת בידיים כל כך כשרוניות, אני חושב שיכול לצאת מזה משהו ייחודי באמת.
הרעיון בגדול הוא לאתר את המוזיקאים במהלך הפסטיבל, אבל אפשר גם ליצור קשר עם אונילי מראש בכתובת 48@onili.com (לעזאזל, אני לא מצליח לכתוב את זה כמו שצריך. אינטרנט ארור).
—————–
ואגב פסטיבלים: פסטיבל "All Tomorrow's Parties" מתקיים בדצמבר באנגליה. כמו בפסטיבל המדברי שלנו, גם אצלם המנהל המוזיקלי מתחלף כל שנה. הדודי לוי שלהם הם מייק פאטון בשיתוף עם "Melvins", להבדיל. ומי מסתתרים בקצה הליינאפ? "מונוטוניקס" הישראלים. כבוד. אהבתי את מה שכתבו עליהם בתוכנייה, בייחוד את המשפט "מונוטוניקס מופיעים המון – לא כאילו אין מחר, אלא כאילו יש מחר שבו יש עוד כמה הופעות".
—————–
בכל פוסט חמישי בממוצע יוצא לי להמליץ על "קין והבל 90210". יש כאלה שהייפ זול מהסוג הזה עובד עליהם, אבל על הרוב זה בטח לא עושה רושם בלי לשמוע משהו להתרשמות. אלא שחברי הלהקה התעקשו שלא לפתוח מייספייס. למה? ככה. אז חדשות טובות: "קין והבל 90210" פתחו מייספייס ! למה? ככה. טוב, זה היה ברור שהם יישברו ויתמסחרו בסוף. בקצב הזה, אני לא אתפלא אם תוך שנה הם ילכו להופיע בפסטיגל.
למי שכן שמע אותם והתרשם שמדובר בסתם רעש עם פוזה, יש שם הקלטות שמאפשרות לשמוע גם את הדקויות המגניבות שלהם. בהשפעות שלהם הם רושמים את "Pantera" לצד "כוורת", מה שמסביר אולי את הביוגרפיה הקורעת מצחוק שהם כתבו. לכו לקרוא איך הם החליטו "להפסיק לעשות 'אלקטרו טכנו מגנום סווינג', ושהגיע הזמן לעשות 'פופ ג'אז נפוליאון מאסטרינג סינתי מטאל' עם נגיעות של מלאכים".
ושבן את יאיר מקלקל
(הביקורת הזו על "ויאיר את יאיר שואל", מופע ההוקרה למשורר יאיר הורביץ, הייתה אמורה להתפרסם היום בתרבות מעריב, אך ברגע האחרון היא זה לא קרה משיקולים שונים. זה אומנם לא כל כך קשור לאינדי, אבל לא בא לי לגנוז את הטקסט הזה)
אחרי מותי, אל נא תערכו לי טקס הוקרה.
ואם תערכו, אל נא תזמינו מוזיקאים לחלוק לי כבוד ראשון או אחרון.
ואם תזמינו, אל נא תפסחו על אלון אולארצ'יק.
הוא לא יוסיף דבר על חיי או על מותי,
הוא ישים את גופו לפני גופתי,
את גוף יצירתו לפני גוויתי.
אך לפחות כנות תהיה בו
לסדוק ולו במעט
את המסורת המסרסת:
"קטע הקראה – חברים מספרים על – והנה שיר שהלחנתי במיוחד",
שאחרי ככלות הכל אין היא מנציחה
אלא את אקט ההנצחה.
ואם תפסחו, לפחות נסו להביא את מקס.
כי הוא חתיך לאללה.
המשורר יאיר הורביץ נפטר לפני 20 שנה, ולכבוד הוצאת ספר המאגד את כל שיריו, התכנסו חברים להוקיר את זכרו. ידידו הקרוב והמו"ל שלו מנחם פרי הנחה וסיפר סיפורים יפים ומצחיקים, דרור קרן וקארין אופיר הקריאו בחן משיריו, שלומי שבן וערן צור ליוו ברגישות בפסנתר ובגיטרה, וכמה ידידים הגיעו להקריא שיר או לספר סיפור. היה באמת נחמד. ואז הגיע אולארצ'יק. לא, הוא לא הכיר את הורביץ לפני כן. ולא, הוא לא התחבר לשירתו של הורביץ. ועל כן לא, הוא גם לא הלחין שיר כמתבקש. במקום זאת, הוא בחר לבצע את "כל הליל אני בגנך" שהוא עצמו כתב, ולשזור בו דקלום של השיר "שומר הגן" של הורביץ, באסוציאטיביות אולארצ'יקית אופיינית. ולמרות שפתו השירית של אולארצ'יק, לפיוטים כמו "טעמם של החמציצים עם השפיצים" היה טעם חמוץ. אולי אפילו מעט שפיצי. ובעוד שורה 4 בצוותא מניחה יד משתוממת על סנטרה הקולקטיבי, ומנחם פרי נע באי נוחות בכסאו, חשבתי לעצמי שזה הרגע היחיד באירוע שהורביץ, כפי שלמדתי להכירו מהסיפורים שסופרו, היה באמת מעריך.
ראשית, כי נדמה לי שהמשורר הרגיש וחסר הבטחון הזה היה מעדיף להתחפר בתהום רצינית מאשר להקשיב לרצינות התהומית שבה התייחסו לשיריו. ושנית, כי שירתו של הורביץ, כך התרשמתי, היא קלה ומתמסרת ככדור עופרת. הכתיבה שלו מסתבכת, מתהפכת, משתרכת, ולהלחין אותה זה כמו לדחוס את הביקורת הזאת ל-400 מילה (משימה קשה, שלא תמנע ממני לבזבז מילים יקרות על דימויים זולים). לא במקרה רק מעטים משיריו הולחנו עד כה, בניגוד לשירים של משוררים בני זמנו כמו יונה וולך ומאיר ויזלטיר. אולארצ'יק וחמציציו אולי לא הבריקו, אך לפחות הייתה בהם כנות, דבר שאי אפשר לומר על הנסיונות המחופפים והקלישאתיים של שבן וצור להלחין את הורביץ. לא קל להלחין שירי משוררים, אך מאוד קל לקבל על זה קרדיט. האם החיבור בינם לבינו נולד באמת מהתוכן של השירים, או שמא מהתוכניה של האירוע, ששמה אותם בכפיפה אחת? (צור אף התעקש לכנותו "הוֹרוֹביץ" במקום "הוּרְביץ". אם יונה וולך הייתה יודעת, לא בטוח שהוא היה נשאר חברה שלה).
וכך נותרנו עם הורביץ האדם, כפי שהורכב משברי סיפורים: יוסי פולק הקסים כשסיפר על אדם מודאג אך חייכן שנהג לשוטט ברחובות בחוסר מעש בשעות הקטנות של הלילה; חברו מילדות יהודה בן מאיר ריגש כשתיאר איך הורביץ התייתם באחת מאביו שבארץ ומאביו שבשמיים; מנחם פרי שיעשע עם המתיחה בה הורביץ החליף את שם הרחוב של דוד אבידן ל"רחוב נתן זך", מעשה שכמעט גרם לאבידן לעבור דירה; ויוסי שריד היה יוסי שריד – משורר סטנד אפ מוכשר שהתבזבז בפוליטיקה. ובעודי מוריד את ממוצע הגיל באולם חשבתי לעצמי שעם הרווקות הנצחית, חוסר הבטחון, ההומור ההזוי, התסכולים והטיולים לפנות בוקר, הורביץ ראוי להפוך לדמות נערצת על התל אביבי המודרני. לויזלטיר אולי הייתה סימפטיה לתל אביב, אבל רק משורר שכותב באופן כל כך מדוייק על דירתו התל אביבית ("ורק הרצפה המצפה והשולחן \ יראו אותנו מכבים נחמות" – מתוך "לוח אוויר"), ראוי שתל אביב גם תסמפט אותו.
ויאיר את יאיר שואל – מחווה ליאיר הורביץ, צוותא, שישי 5.9.08
בין השורות 11.9.08
זה לא לגמרי קשור לאינדי ישראלי, אבל אי אפשר להתעלם מזה: החדשות הגדולות של השבוע הגיעו מהבלוג "Monocrave". האנשים הטובים שמאחוריו החליטו שלא מספיק להם לכתוב על מוזיקה, ושהם רוצים גם לדאוג שהיא תגיע לארץ. בפוסט נרגש הם הכריזו על פתיחת חברת הפקות שעושה דבר פשוט: שואלת אתכם את מי אתם רוצים לראות, כמה אתם מוכנים לשלם על זה, ואם זה כדאי – הם פשוט יגרמו לזה לקרות. נשמע נפלא, ולא במקרה זה מזכיר את האתר "בוא יא מניאק" – גם הם שותפים למיזם. אני כבר הוספתי את איבה ביטובה , "Jaga Jazzist" ו-"Sleepytime Gorilla Museum" (שאת כולם כבר ראיתי, אבל אשמח לראות שוב, בעיקר בארץ).
——————
תמיד כיף לפרגן לקולגות, אבל לפעמים זה ממש בלתי אפשרי: בעכבר העיר אונליין יזמו מדור חדש שאמור לתת במה גם למוזיקאים מהשוליים, ומה שיצא להם זה כתבונת על אמן השוליים המיסתורי והלא מוכר אסף אבידן (שמושמע בגלגל"צ, חימם את מוריסי והופיע בקיסריה בחסות פלאפון). למי שרוצה יש שם גם המלצה על הזמרת העולה והמבטיחה אסתר עופרים. אבל זה כלום לעומת הסקופ שלהם: "בשנים האחרונות חווה עולם המוזיקה הישראלי תופעה חדשה ולא מוכרת – אמנים והרכבים רבים בוחרים לשיר באנגלית". רואים שמדובר בתחקיר רציני שכנראה התחיל לפני שנים – וכנראה גם נעצר שם. אחרת קשה להסביר למה הם מפרסמים בכזו פומפוזיות משהו שכבר ב-2003 הפסיק להיות חדש (לידע כללי בשביל המדורים הבאים: כרגע הטרנד החדש הוא דווקא לחזור לעברית, או סתם לא לעשות עניין מבחירת השפה). זה אומנם המדור הראשון, והיוזמה מבורכת, אבל לפחות נכון לעכשיו, זה בעיקר מביך.
——————
"קרוזנשטרן ופרוחוד" נסעו לסיבוב הופעות ברוסיה, ונתקעו בשדה התעופה. יומן מצולם ומוסרט, ונראה שגם מתעדכן מפעם לפעם.
——————
ושבוע שעבר שאלתי האם גבע אלון חוזר ארצה – ומסתבר שיש אמת בשמועה. גבע יופיע לראשונה ב-15 לאוקטובר בפסטיבל הגיטרה, וימשיך משם לתל אביב, ירושלים, חיפה, קיבוץ דן ופסטיבל "אינדינגב", כך מספרים ב"הארץ".
——————
עדכון: מיותר לציין שחגיגות השנה של "לא דובים" אתמול היו אדירות? זה התחיל עם החימום של "קין והבל 90210" שהיה פואטי ומרגש ("לשיר הבא קוראים 'הרפתקאה', הוא מוקדש לאמא שלי, כולכם תאכלו זין", הקדיש שאול הבסיסט את שיר הסיום), והמשיך עם ההופעה הטובה ביותר של "לא דובים" שראיתי עד כה. ותאמינו לי שראיתי הרבה. הם אומנם פאוור-טריו של גיטרה-בס-תופים, אבל אתמול הם הפרו את השילוש הקדוש כמעט בכל שיר עם דובים אורחים. שנאמר, מרוב דובים לא רואים את היער: ברגע השיא היו על הבמה 8 אנשים (בנוסף לבסיסט אייבי ג'ונס, הגיטריסט רונן ברטן והמתופף דב רוזן, קרן דוניץ זימרה, ארז קריאל ביזק, ניב מג'ר דירבק, ליעד כהן חיצרר ואלון ברייר סימפל. הידעתם? אלון ברייר אחראי גם על חוברת הקומיקס המשעשעת שקראתי בפסטיבל "חוצמזה"). ומה שהיה הכי כיף – חלק גדול מהקהל כבר שר את המילים המשעשעות.מאחר ומדובר בחברים טובים שלי אני לא ארחיב בביקורת, ורק אמליץ לכם לא לפספס אותם בהופעה הבאה שלהם ב-26.9 בקוזה נוסטרה, עם "d3 radicalz" ו"הדוגמניות" .
אגב, הדובים הגיבו מהר לפוסט על דב חנין – שימו לב לחולצת I dov TA:
כן דובים (לראשות העיר)
ל"לא דובים" יש היום (רביעי) הופעה חגיגית בלבונטין, אבל למרות הכותרת, הפוסט הזה דווקא לא קשור אליהם.
ביום ראשון הייתי בהופעה של "מכולת" בריף ראף. היה מקסים ומי שלא הגיע הפסיד, אבל את זה כתבתי כבר בפעם הקודמת. הסיבה שאני כותב הפעם היא אחרת: מי שאחראי על ההופעות במקום, הלא הוא יוני כדן מהלייבל פית/קית, בישר לי שההופעות בריף ראף בסכנת הכחדה. הסיבה – זה נעשה פחות ופחות כלכלי לקיים הופעות במקום לאור הקנסות שעיריית תל אביב מקפידה לרשום מידי ערב. ואכן, לא עברה שעה, ובחצות ודקה, אחרי שהלהקה כבר סיימה לנגן, התייצבו פקחי העירייה בכניסה כדי לתת את הקנס היומי. האם מישהו מהשכנים באמת מתקשר מידי ערב, או שמא העירייה פשוט זיהתה מקור נוח למזומנים – את זה אני לא יודע. מה שאני כן יודע זה שהמצב הזה מוכרח ויכול להיפסק.
משחק צוללות
(פורסם לראשונה בתרבות מעריב, 5.9.08)
במילה אחת: צמרמורת.
בשתי מילים: צמר–מורת.
ובשלוש: עדיין, צמר–מו–רת.
לא משנה לכמה מילים אפרוט את זה, הן עדיין ינסו לבטא את אותו הדבר, לתאר את אותה תחושה שאי אפשר לתאר. זה מהמיקרים בהם לא נותר לך אלא להודות לבריאה ולעורך שלך על שזימנו אותך למקום הזה בזמן הזה. המקום הוא לבונטין 7 והזמן הוא 3 הדקות בהן אפרת בן צור וקרני פוסטל שרות ביחד את "שמש" של בן צור באופן מושלם ומרגש. הדבר היחידי שמקלקל במעט את הרגע הוא הידיעה שזהו רק השיר הרביעי בהופעה, ושלאחריו יבואו עוד שירים שלא בהכרח יעמדו ברף. ואכן, רובם העדיפו לשבת.
אבל אי אפשר להתעלם מהחיבור הייחודי בין השתיים. יש משהו בשילוב בין הקול הילדותי והשברירי של בן צור לבין הקול הנשי והעמוק של פוסטל שיוצר תחושה סכיזואידית, כאילו השירים מוגשים בו זמנית ע"י שני צדדים שונים של אותו האדם. זה כנראה לא מיקרי ששתיהן יצרו בעבר שירים עם שמות זהים ("שמש", "צוללת" ו"קח אותי"). וכשהן שרות "גם הים נסוג \ ויש לו אולי רגשי אשמה" קשה להחליט האם זה אחד מהדברים החמודים האלה שילדים אומרים כלאחר יד מבלי להבין את עומקם, או שזה הרהור נוגה של אישה שכבר עברה דבר או שניים בחייה. ואולי זה גם וגם.
אחת ההפתעות של הערב היא הבחירה לשלב בהרכב ויברפון. למרות שהוא משתייך למשפחת 'פון', הויברפון אינו מסרטן, לא דורש התחייבות לשלוש שנים, ובכלל לא אוהב כשמדברים לתוכו. אבל הוא כן עוטף כל שיר בצלילים פעמוניים וחלומיים, בעזרתו של גיורי פוליטי ("פאניק אנסמבל"), שניגן גם על תופים, כלי הקשה והרמוניום. לצידו טל הפטר ("ניסים צדוק והנפלאות", עליהם כתבתי כאן) על הפסנתר וברוך בן יצחק ("רוקפור") על הגיטרה תרמו גם הם לאווירה המכושפת, אם כי דווקא בן יצחק לפעמים הסתפק ב"תרמתי בעבודה". אבל הבחירה בהרכב של נגנים-יוצרים בעלי סגנון אישי ודומיננטי הוסיפה הרבה לקסם הרב שהיה גם ככה על הבמה. עוד טיפה יותר קסם מזה, ולבונטין היה נאלץ לשנות את שמו להוגוורטס.
ההופעה המשיכה, כשפוסטל מבצעת את "צוללת" שלה ובן צור את "צוללת" שלה, והקהל טובע עם שתי הצוללניות בים של צלילים סוחפים וענוגים. ובמשחק הצוללות הזה אין מפסידים. אז מה אם השיא כבר עבר? כמו באולימפיאדה, גם כאן הרוח יותר חשובה מהמדליות. ומאחר וההופעה הוקלטה, אני מקווה שבגרסת האלבום משחק קטן עם סדר השירים יזכה אותה בזהב.
(אפרת בן צור וקרני פוסטל, לבונטין 7, חמישי 28.8.08)
