רותי רותי
יום א, 21.9.08, 21:16 
(הפוסט הזה נקרא "רותי רותי", על שם הפסנתרנית יונה פיפו)
רות דולורס וייס ![[myspace]](/wp-content/themes/earplugs_2.0/images/myspace.gif)
פוקחת עיניים ומביטה בקהל בפעם הראשונה. הגיע הזמן – אחרי הכל אנחנו כבר בשיר האחרון, בהדרן השני. חוסר התקשורת שלה עם הקהל מתחרה רק בחוסר התקשורת של רון חולדאי עם תושבי תל אביב, וכבר הפך לחלק בלתי נפרד מהופעותיה, בדיוק כמו הפסנתר הדרמטי, הקול הייחודי והקונטרה בס של יהוא ירון המדהים. ועכשיו, כשהיא שרה גרסת א-קפלה מקסימה של "פזמון ליקינטון" ומציעה לקהל להצטרף אליה, נראה כאילו משהו אצלה השתנה: היא גם מתקשרת, גם עושה זאת בלי פסנתר ובלי קונטרה בס, ואפילו הקול שלה נשמע צלול ועדין יותר מהרגיל. להמציא את עצמך מחדש בהדרן זה דיי נדיר.
הרגע הקטן הזה הכריע: למרות שלאורך ההופעה שיניתי את דעתי עליה פעם בשלוק בירה, כשהיא הסתיימה יכולתי לומר שהייתה הופעה טובה ומיוחדת, חרף הבעיות. זו פעם רביעית שאני רואה אותה בהופעה, וקודם כל אני חייב להבהיר: לרות דולורס וייס יש קול של פעם בדור. היא נשמעת כאילו שפכו לה נפט לתוך הגרון. מה שיוצא לה משם זה קול אנושי עטוף בזהב שחור, קול זך ואפל, עדין וגס, תמים ומפחיד. קול אוקסימורוני. אין לי אלא לברוח אל הקלישאה – היא נשמעת כמו גרסה נשית של טום ווייטס. זה משהו כל כך שונה ומשונה שקשה שלא להתענג ממנו.
והקול הזה מרגש וסוחף, והשירים יפים, והעיבודים המינימליסטיים יוצרים אינטימיות אפילו בחלל לא אינטימי כמו לבונטין 7. הבעיה היא שאחרי 5-6 שירים זה פשוט נמאס. הקול הייחודי מתחיל להישמע כמו אוסף מניירות, השירים היפים נשמעים דומים מידי האחד לשני, ופתאום אני חושב שאולי העיבודים הם לא אינטימיים, אלא סתם חסרי השראה. לדוגמה, בהרכב כל כך מינימליסטי (כשאופיר ונדר מצטרף על קלידים מידי פעם), דולורס וייס מחליפה בהרבה שירים את חטיבת הקצב כשהיא דופקת על הפסנתר בכבדות. לפעמים זה נותן דחיפה לשיר. ולפעמים הדחיפה הזו זה כל מה שחסר כדי לדרדר את השיר לתהום. אם היה בהרכב מישהו שתפקידו לתת קצב ועוצמה, בואו נאמר, לא יודע, מתופף, למשל, זה היה יכול לשחרר אותה ואותנו מהעול הזה.
אבל בסך הכל, אני שב ומזכיר לעצמי, גם עם הפגמים המוזיקה עדיין נהדרת. אלא שאז מגיע "משירי ארץ אהבתי", גרסת הכיסוי המטורפת של דולורס וייס לקלאסיקה של חוה אלברשטיין (להוריד מכאן, ומיד). והרבה דברים נופלים ברגע הזה: הלסת שלי, למשל. הקהל באופן כללי. וגם האסימון שהלחנים של דולורס וייס פשוט מחווירים אל מול השיר הזה, ושבדומה לאלברשטיין, היא מבצעת הרבה יותר טובה מאשר יוצרת.
במחשבה נוספת, דולורס וייס היא לא התשובה הנשית לטום ווייטס, אלא דווקא לאסף אבידן: תופעה ווקאלית אדירה וייחודית שכותבת שירים בינוניים במקום לבצע שירים שראויים לקול שלה. ולמרות ההסתייגות החריפה הזו, אני עדיין חושב שמדובר בהופעת חובה, לפחות פעם אחת. כמו עם הופעות של פול מקרטני, יש מיקרים בהם כל הביקורת מתגמדת אל מול הכשרון.
רות דולורס וייס, לבונטין 7, חמישי 18.9.08
תגיות: אסף אבידן, בחירות, גרסאות כיסוי, חוה אלברשטיין, טום ווייטס, רון חולדאי, רות דולורס וייס