רותי רותי

(הפוסט הזה נקרא "רותי רותי", על שם הפסנתרנית יונה פיפו)

רות דולורס וייס [myspace] פוקחת עיניים ומביטה בקהל בפעם הראשונה. הגיע הזמן – אחרי הכל אנחנו כבר בשיר האחרון, בהדרן השני. חוסר התקשורת שלה עם הקהל מתחרה רק בחוסר התקשורת של רון חולדאי עם תושבי תל אביב, וכבר הפך לחלק בלתי נפרד מהופעותיה, בדיוק כמו הפסנתר הדרמטי, הקול הייחודי והקונטרה בס של יהוא ירון המדהים. ועכשיו, כשהיא שרה גרסת א-קפלה מקסימה של "פזמון ליקינטון" ומציעה לקהל להצטרף אליה, נראה כאילו משהו אצלה השתנה: היא גם מתקשרת, גם עושה זאת בלי פסנתר ובלי קונטרה בס, ואפילו הקול שלה נשמע צלול ועדין יותר מהרגיל. להמציא את עצמך מחדש בהדרן זה דיי נדיר.

הרגע הקטן הזה הכריע: למרות שלאורך ההופעה שיניתי את דעתי עליה פעם בשלוק בירה, כשהיא הסתיימה יכולתי לומר שהייתה הופעה טובה ומיוחדת, חרף הבעיות. זו פעם רביעית שאני רואה אותה בהופעה, וקודם כל אני חייב להבהיר: לרות דולורס וייס יש קול של פעם בדור. היא נשמעת כאילו שפכו לה נפט לתוך הגרון. מה שיוצא לה משם זה קול אנושי עטוף בזהב שחור, קול זך ואפל, עדין וגס, תמים ומפחיד. קול אוקסימורוני. אין לי אלא לברוח אל הקלישאה – היא נשמעת כמו גרסה נשית של טום ווייטס. זה משהו כל כך שונה ומשונה שקשה שלא להתענג ממנו.

והקול הזה מרגש וסוחף, והשירים יפים, והעיבודים המינימליסטיים יוצרים אינטימיות אפילו בחלל לא אינטימי כמו לבונטין 7. הבעיה היא שאחרי 5-6 שירים זה פשוט נמאס. הקול הייחודי מתחיל להישמע כמו אוסף מניירות, השירים היפים נשמעים דומים מידי האחד לשני, ופתאום אני חושב שאולי העיבודים הם לא אינטימיים, אלא סתם חסרי השראה. לדוגמה, בהרכב כל כך מינימליסטי (כשאופיר ונדר מצטרף על קלידים מידי פעם), דולורס וייס מחליפה בהרבה שירים את חטיבת הקצב כשהיא דופקת על הפסנתר בכבדות. לפעמים זה נותן דחיפה לשיר. ולפעמים הדחיפה הזו זה כל מה שחסר כדי לדרדר את השיר לתהום. אם היה בהרכב מישהו שתפקידו לתת קצב ועוצמה, בואו נאמר, לא יודע, מתופף, למשל, זה היה יכול לשחרר אותה ואותנו מהעול הזה.

אבל בסך הכל, אני שב ומזכיר לעצמי, גם עם הפגמים המוזיקה עדיין נהדרת. אלא שאז מגיע "משירי ארץ אהבתי", גרסת הכיסוי המטורפת של דולורס וייס לקלאסיקה של חוה אלברשטיין (להוריד מכאן, ומיד). והרבה דברים נופלים ברגע הזה: הלסת שלי, למשל. הקהל באופן כללי. וגם האסימון שהלחנים של דולורס וייס פשוט מחווירים אל מול השיר הזה, ושבדומה לאלברשטיין, היא מבצעת הרבה יותר טובה מאשר יוצרת.

במחשבה נוספת, דולורס וייס היא לא התשובה הנשית לטום ווייטס, אלא דווקא לאסף אבידן: תופעה ווקאלית אדירה וייחודית שכותבת שירים בינוניים במקום לבצע שירים שראויים לקול שלה. ולמרות ההסתייגות החריפה הזו, אני עדיין חושב שמדובר בהופעת חובה, לפחות פעם אחת. כמו עם הופעות של פול מקרטני, יש מיקרים בהם כל הביקורת מתגמדת אל מול הכשרון.

רות דולורס וייס, לבונטין 7, חמישי 18.9.08

תגיות: , , , , , ,

...ובאותו עניין:

  • בין השורות 20.10.08 - יש ליינאפ לפסטיבל "אינדינגב", הבלום בר נסגר בגלל התנכלויות העירייה, חדשות ראשונות על פסטיבל "פולקל'ה...
  • ערב דב - ראיתי הרבה הופעות בחצי השנה בה הבלוג הזה קיים, אבל ההופעה של דב חנין ולהקת "עיר לכולנו" הייתה מהמרגש...
  • מוזיקאים למען דב - הבחירות לרשויות המקומיות פה עוד 10 ימים בדיוק (ב-11.11.08), וזה אולי הפוסט הלפני אחרון על מערכת הבחי...
  • דב חנין בחוג צימר - כשאנשים הולכים לצימר, הדבר האחרון שהם מצפים לפגוש בו זה דב. וזה נכון בין אם מדברים על צימר מפנק ליד...
  • בין השורות 9.10.08 - יום כיפור עבר, אבל לרון חולדאי כבר יש על מה להתנצל בשנה הבאה: פאב הריף ראף שאירח הופעות חיות מידי יו...



יש כבר 8 תגובות, יא אללה:

  • 1
    melquiadess says:

    שמע, אני אמנם משוחד.
    אבל אני נאלץ לא להסכים איתך.

    למה משוחד? כי פשוט גם תחת האיומים הכבדים ביותר של משטר האייתולות, הק.ג.ב. והשטאזי ביחד, יהיה קשה להוציא ממני מילה רעה על רות.

    אז לדעתי אתה בהחלט צודק בכל הקשור לקול ולכשרון.
    אבל לדעתי גם השירים שלה עומדים יפה בכבוד של לצד הקאברים המדהימים שהיא מבצעת.
    הדבר היחיד שאני אסכים עליו הוא שבחלק מהשירים החדשים בעברית הלחנים קצת פחות טובים.
    אבל שירים כמו island of faith, lets dance, או not in heaven but here מהווים עבורי נקודות שיא בהופעות שלה לא פחות מאשר הביצועים המדהימים שלה ל here comes the sun, או feelin good.
    וגם בעברית יש שירים כמו "באר שבע" שמדהימים אותי כל פעם מחדש.

    ובתחום העיבוד, אני דווקא חובב של העיבוד המינימליסטי. למעשה אפילו בחלק מהשירים חשבתי שהתוספת של הקלידים של אופיר ונדר קצת גורעת, ומסתירה את הקול הנפלא של רות.

    אבל כמו שאמרתי אני משוחד.
    אבל כפי שאמר חכם סיני אחד פעם, "זה שאתה משוחד, לא אומר שאתה לא צודק".

    היום אפילו נתתי ל"חיית המיינסטרים" שאיתי בעבודה לשמוע קצת מהדיסק החדש שלה, ותגובתו הייתה:
    "איך זה שעוד לא משמיעים את הדבר הזה ברדיו?!"

  • 2
    עומר says:

    היי, סוף סוף גוגל קאלנדר. והנה אני הבטחתי לעצמי שאנסה ליצור לך אחד כזה ברגע שיהיה לי זמן. בשעה טובה.

  • 3
    לזרבוי says:

    כן, קאלנדר. רעיון ויוזמה של ליאור, אני מוכרח להודות שאני הייתי ספקן בקשר לזה, אבל אני מתחיל להתרגל. ואם רק אמצא מתכנת שיהיה מוכן לעזור לי קצת עם ההתאמה האישית של זה, אז בכלל יהיה יופי (תזכורת לעצמי: לפרסם קול קורא למתכנת חובב מוזיקת אינדי).

  • 4
    יונה פיפו says:

    לא אעמיק בהשוואה, כי את רות דוורס וייס אני לא כל-כך מכיר.

    את אסף אבידן ראיתי בהופעה פעם אחת בלבד והתרשמתי שיש לו קול מיוחד מאוד אבל כאן זה נגמר, כי כמו הלחנים, הטקסטים והעיבודים – גם יכולת השירה שלו לא מי-יודע מה. מאוד בלט לי שהוא מפספס הרבה פואנטות של משפטים מוסיקליים, בעיקר כשהן מגיעות אחרי רצף צווחות-ג'ופליניות. המניירה הזו בתכלס החזיקה את רוב ההופעה, קשה לי אפילו לזכור איך הקול שלו נשמע כשהוא לא צווח. מהר מאוד השתעממתי.

    לקול יפה אשר דל במניירות הרבה יותר קשה להחליק זיופים.

  • 5
    עברתי לטחינה says:

    מסכים עם כל מה שכתבת ובמיוחד עם ההשוואה לאסף אבידן.
    הרבה מאוד "קול" (שזה מגניב) ופחות מידי תוכן במוסיקה.
    הייתי בהופעות של שני הנ"לים (בהשקה של רות בלבונטין ובהופעה של אסף בצוללת מול קהל ביתי ואוהד) ובשתיהן יצאתי החוצה כי פשוט השתעממתי והגוף לא קיבל מהבמה את זריקת האנרגיה שהיה זקוק לה בשביל להשאר לעמוד על הרגליים.
    במקרה של רות גם לא הייתי היחיד ופגשתי בחוץ עוד אנשים שהתבאסו מההופעה.

  • 6
    בחור מזוקן says:

    ראיתי בקלנדר שיש לרד"ו (רות דולורס וייס מעכשיו?) הופעת *פרידה* ב29 לאוק'? ממי היא נפרדת בדיוק ולאן? רק עכשיו היא התחילה להסתובב…

  • 7
    לזרבוי says:

    רד"ו מתגוררת בקנזס, אם אינני טועה.

  • 8
    פרצוף של תחת says:

    אני מסכים, לא עם הכל, אבל מסכים.

גם לך יש מה להגיד? יופי.