T-Shirt Time
הרשת כבר מתמלאת בביקורות על פסטיבל "אינדינגב", כולם מתעסקים במוזיקה המצויינת ובבלאגן עם הכרטיסים (ולפחות בחור מתלהם אחד לוקח את זה קצת יותר מידי רחוק), ומארגני הפסטיבל מפרסמים מכתב הבהרה מרגש. ואני, עד שאעלה את הביקורת המלאה שלי (ספוילר בשתי מילים: היה כיף), הנה אנקדוטה פסטיבלית מתחום הביגוד דווקא:
אני אוהב חולצות שאומרות משהו על מי שלובש אותן, ובפרט חולצות של להקות. אחי הגדול חגי החדיר בי את התודעה לכך שכל אחד מאיתנו הוא לוח מודעות מהלך, ושעל כן מה שאנחנו לובשים (ובמקרה שלו, גם מה שהוא מקעקע לו על הגוף) צריך לשדר משהו אותנטי אודותינו. ועל כן, בין חולצת מעצבים יפה לבין הטי-שירט של "אטליז" שהחתול שלי חורר, שנושא את הלוגו שלהם שאני ממש לא אוהב, אני אבחר באופציה השניה. כי זה יותר אני.
———————
ביום הראשון של פסטיבל "אינדינגב" הסתובבתי עם חולצה של להקת "Cardiacs" הבריטית, אחת הלהקות האהובות עלי ביותר בתבל. מה שנחמד בחולצות של להקות קאלט אנונימיות יחסית זה שהן מחברות מיידית בין המעריצים. אם אתה בעצמך מעריץ ואתה רואה מישהו עם חולצה כזו, אתה חייב לומר משהו. להגיד שגם אתה בעניין. שגם אתה חבר בחבורה הסודית שגילו את הקסם הזה. ואכן, כמה וכמה אנשים הצביעו לי על החולצה ואמרו כמה מילים, אבל אחד מהם נחקק בזכרוני.
אני אפילו לא ראיתי אותו כשהוא צץ מולי לפתע, הצביע על החולצה ואמר בהתרגשות: "Cardiacs!". הרמתי מבטי והסתכלתי עליו, ופתאום קלטתי: "רם אוריון!", אמרתי. הוא חייך. "ביננו, מה יותר מרגש?", שאלתי. "ברור", רם ענה, "Cardiacs".
———————
ביום השני של הפסטיבל החלפתי לחולצת "לא דובים". זו חולצה אפילו יותר נדירה – זה העותק היחיד שלה שקיים כרגע. גם היא משכה קצת תשומת לב בקרב יודעי דבר, מישהי אפילו זיהתה אותי בתור "הקלידן של 'לא דובים'". אבל עם בחור אחד שזיהה את החולצה קשרתי שיחה מפתיעה באמת:
אחרי שדיברנו קצת על "לא דובים", הוא התחיל לספר לי על בלוג מוזיקה שאולי יעניין אותי. אני עדיין ניסיתי להבין אם הוא מתבדח על חשבוני כשהוא המשיך לספר לי על "אטמי אוזניים", "בלוג מצויין שמוקדש למוזיקת אינדי". וכך אני המשכתי להיתמם והוא המשיך לספר לי שאת הבלוג כותב מישהו בשם נדב לזר, שמנגן גם בכל מיני להקות, "הדוגמניות" למשל. אני התחלתי לחפש את המצלמה הנסתרת, והוא סיפר לי בינתיים שהנדב הזה אפילו ניגן פסנתר בהופעה האחרונה של "לא דובים". זה כבר היה יותר מידי. "היית בהופעה הזאת?", שאלתי. "כן", הוא ענה. עכשיו כבר לא יכולתי להתאפק. "ותגיד, אני דומה לנדב לזר הזה שניגן שם?", שאלתי.
אחר כך הוא טען להגנתו שהוא לא זיהה אותי בלי חוברת הפורנו (ששימשה בתור חוברת התווים שלי בהופעה).
בכל מקרה, איש נחמד שיודע מי הוא, עשית לי את הפסטיבל. תודה! 🙂
(ותודה לגרבולון ולשרון פלורנטין על התמונות!)
המלצות 24.10.08
–> ההופעות של השבוע <– פסטיבל אינדינגב, מצפה גבולות, שישי-שבת 24-25.10, 80 ש"ח –> ההבטחות של השבוע <– "הפשרות" באוזן בר, חמישי 30.10 ב-20:30, 40 ש"ח "השלוליות" בבלום בר, שישי 31.10 ב-22:00, חינם שישי 24.10 –> ההופעה של השבוע <– "ג'ירפות", אסף אבידן ו"המוג'וז", גבע אלון, רות דולורס וייס, "Midnight Peacocks", "Geisha No", יהוא ירון ושני […]
להמלצות בהרחבה...ולהלן התחזית: הרוק חוזר
כולם היו עסוקים לאחרונה בסיכומי שנה. אבל בגלל שהמוח שלי הוא גבינה שוויצרית ואני בקושי זוכר מה עשיתי לפני 5 דקות, אני מעדיף לא להסתכל אחורה, אלא לצד השני, נו, איך קוראים לו? הייתה פעם מפלגת שלטון קיקיונית על שמו… אה, נזכרתי – קדימה!
ולהלן התחזית – נראה לי שתשס"ט תהיה השנה שבה הרוק הישראלי יחזור לאופנה.
בין השורות 20.10.08
יש ליינאפ לפסטיבל "אינדינגב", הבלום בר נסגר בגלל התנכלויות העירייה, חדשות ראשונות על פסטיבל "פולקל'ה 5", ודיווחים על ההופעות של עמית ארז, "אטליז" ואסף אבידן בכנס "Popkomm" בגרמניה.
הרבה יותר סבבה
אלנבי רחוב כוּס
קדוש! קדוש! קדוש!
כבוד הוא לי לעלות לארץ
כבוד הוא לי לרדת לך
אלנבי רחוב כוס
רחוב ארוך ולח
מתוך "אלנבי רחוב כוס", מאת "פיסוק רחב"
תקראו את השיר הזה. עכשיו תנסו להקריא אותו בקול רם, עם מבטא צרפתי כבד ומחרמן. רק תדאגו למשוך את המילה "כוּס" – "כוּוווווווס". אם עשיתם את זה כמו שצריך, סביר להניח שהאוזניים שלכם יכולות לחסוך לי את כתיבת הביקורת על ההופעה הזו – אני משער שהן כבר קלטו לבד ש"פיסוק רחב" עושים משהו יוצא דופן, משהו שאסור לפספס. שהשילוב שלהם בין קודש לחול, או בין הארץ לחו"ל, הוא נדיר.
ולמקרה שזה לא עבד, הנה 10 סיבות בגללן ההופעה של "פיסוק רחב" ביום שישי הייתה אדירה:
- הסולן ג'רמי פוגל הוא "הבן של בודהא", הוא נאהב ותיק של ישוע ואוהב "ללקק לו את הפצעים", חתכו לו את העורלה "כדי שיהיה הרבה יותר סבבה", והוא לא מפסיק להזכיר ש"אללה הוא אכבר".
- עם שפת גוף גדולה מהחיים וצעקות שבר דרמטיות, הוא מתנהג כמו מטיף דתי שהמיר את שורות הקודש בשורות קוק.
- כמות הסקסאפיל שנוטפת ממנו הייתה יכולה להספיק ל-5 מופעים של מדונה בתקופת הזוהר שלה.
- נועה רימר שרה בעצב על הבחור ש"תקע בשופר" ושבר לה את הלב, ואז פוצחת בריקודי בטן סוערים.
- רביד זיגדון מנגן על מרימבה. מרימבה! וזה כשהוא לא מדקלם בסנסקריט ברכוֹת על מלפפונים.
- הקלידן ירון אלוש נראה כמו מכשף כשהוא מנגן על תרמין, הכלי שהפך כל כך הרבה סרטי מד"ב משנות ה-50 למגניבים.
- סער יכין שוזר בין חילולי הקודש חילולי חליל מהפנטים, שזורקים את הקהל אל אמצע המדבר הלפנהס"י.
- אריאל ערמוני. פשוט לא יאומן שיש מתופפים כאלה.
- יש מעט מאוד הופעות עם פוטנציאל קאלט כל כך גבוה במזרח התיכון כרגע.
- המוזיקה. האקסטזה. הטרנס. הרוחניות. העושר. המיניות. הטינופת. הקדושה. וזה עוד בלי ג'ון זורן, שיתארח באלבום הממשמש ובא.
(פיסוק רחב, לבונטין 7, 17.10.08)
שוקו, לחמניה וגיטרה
לג'ימי הנדריקס לא היו ילדים. לפחות לא בימי חייו – בנו היחיד דניאל צץ אי שם בשוודיה רק אחרי מותו. ככה זה ברוקנרול: אם יש ילדים בסביבה, כנראה שמשהו כאן כבר מת.
בפסטיבל "גיטרה במדבר" לא חסר כלום: מתחם אוהלים למשפחות, שירותים ומקלחות, פיצות אישיות על המקום, פעילויות לילדים, אפילו הבטיחו מתחם גיטאר הירו. את הגיטרה אתם יכולים להשאיר באוטו, אלא אם ממש בא לכם להצטרף לג'ם סשן המטורף שרץ כאן על "נגעה בשמיים", על כל שלושת האקורדים ומיליון הילדים שבו. בקיצור, ברוכים הבאים לקייטנה של אלון אבוטבול. היום בתוכנית: שוקו, לחמניה וגיטרה.
הגיל הממוצע כאן הוא 22, למרות שכמעט ואין בני 22 בסביבה. קהל עייף של משפחות וילדים יושב מנומנם בכסאות, כאילו הוא צופה בחבורות הזמר של פסטיבל ערד '89 ולא במה שאמור להיות חוד המפרט של אמני הגיטרה הישראלים. לאורך היום יש סדנאות של אמנים שתמיד רציתם לראות, כמו שלמה עוז ונעם עקרבי, ורק ההופעות בערב מצילות במעט את כבודו של הפסטיבל.
אחרי שרונית שחר מסיימת לנגן את אותו שיר ב-Repeat במשך שעה (כשהיא עלתה להדרן היא הקדימה ואמרה: "עכשיו אני אעשה שיר שאתם לא מכירים". נחמד מצידה), מגיעים מיקה שדה וגבע אלון. הם מקסימים ומוכשרים, אבל לא מצליחים להעיר את הקהל. דודו טסה מפתיע עם הופעה סוחפת, ומחמם את הקהל לקראת המנה העיקרית: טריו של שלושה מהגיטריסטים האדירים ביותר שצמחו פה – חיים רומנו ("הצ'רצ'ילים", מתי כספי), שמוליק בודגוב (להקת "ברוש", "ששת") וארז נץ (דני סנדרסון, שלום חנוך). השלישיה הזו מבזבזת את כל הארטילריה שלה בקטע הפתיחה, שמציג מחרוזת כיפית של הרגעים הגדולים שלהם, ומתקשה להתאושש אחר כך. גם הביצוע השחוק של רומנו ל"מחול החרבות" של חאצ'טוריאן או הקשקוש שארז נץ הלחין לזכר סבא שלו (או לזכר סבא של סטיב וואי, קשה לומר) לא עוזרים. בכל מקרה, נחמד היה לראות שגם הם צריכים לכוון את הגיטרות על הבמה בין שיר לשיר, ושגם להם יש בעיות בכבל מידי פעם, כאילו לא מדובר פה במפגש פיסגה היסטורי של גדולי הגיטריסטים אלא בהופעה של "השרוט" בבלום בר. יאמר לזכותם שלפחות בהופעה שלהם הקהל הואיל בטובו לקום מהכסאות.
(מסר לארז נץ: לא כל שיר שמכיל את המילה "גיטרה" הוא בהכרח "שיר אהבה לגיטרה". לא יזיק לקרוא את המילים של "While My Guitar Gently Weeps" פעם)
מה שעזר לצלוח את ההופעות היא הבירה, שנמכרה ב-18 ש"ח לחצי, מחיר סביר מאוד אם רק מתעלמים מכך שכרטיס לפסטיבל עלה לא פחות מ-349 ש"ח. לא ברור לי איך אנשים מעזים להרים אירועים במחירים כל כך מופקעים, ועוד בהפרש של שבוע מפסטיבל "אינדינגב", שעולה 70-80 ש"ח בלבד, ומציג תוכנית שווה ועדכנית פי כמה.
אחרי ההופעות, הילדים בוכים בלילה, וקולם דווקא נשמע ועוד איך: מי שנשאר לישון בפסטיבל מספר שהלהיט "אבא, אני רוצה הביתה!" התנגן תחת כל אוהל רענן. אנחנו העדפנו לחתוך. את הורידים. כמה שעות מוקדם יותר, באחת הסדנאות, אב מודאג שאל את חיים רומנו האם לתת לבנו ללמוד גיטרה חשמלית. לרומנו הייתה תשובה נחרצת, שאולי מוטב אם גם מארגני הפסטיבל יאמצו להבא: "שלח אותו ללמוד מחשבים. הכי טוב".
(פסטיבל "גיטרה במדבר", 15-17.10.08)
תכלה שנה וסיכומיה
הפוסט הזה היה אמור לעלות לפני שבוע, אני יודע. החגים הארורים האלה. בכל אופן, דרך הבלוג הנפלא כתמיד "העונג" הגעתי לשלל סיכומי השנה במוזיקה הישראלית. אלו המעניינים שבהם לדעתי:
ב-Ynet אור ברנע ממליץ על ההבטחות של השנה הקרובה – למשל עינב ג'קסון כהן, "M.E.S.S.", וביציאה מפתיעה למדי "רדיוגרם", להקה חביבה שלא צברה אפילו רבע מהקילומטראז' של שאר השמות בכתבה. אבל שיהיה, פרגון זה בחינם (ואם כבר "M.E.S.S.", בכתבה מספרים שחברי הלהקה הם "תמר אריאל, ליאור מאיר, עודד עידן ורפי פרח". מישהו יודע מי מהם זה גוצי? אני מהמר על עודד). ושימו לב לטוקבקים – הרבה שמות טובים (ופחות טובים) מוזכרים שם (אהבתי במיוחד את טוקבק 22. תודה למטקבקת האנונימית).
ברנע גם מסכם עם תימורה לסינגר מגמות במוזיקה הישראלית של השנה היוצאת, ומגיע לשניהם צל"ש – לא כל יום יוצא לי לקרוא סיקור כל כך מחובר לסצינת השוליים בכלי תקשורת גדול. בהקשר של האינדי, הם מדברים על המעבר בחזרה מאנגלית לעברית (אם כי אני הקדמתי אותם בחצי שנה 🙂 ), על טשטוש הגבולות בין השוליים למיינסטרים (אני חושב שהם קצת נסחפים עם הטיעון שלהם, אבל ברור שקורה שם משהו), ועל סצינת הPאנק העצבנית.
ובעוד שב-Ynet רואים באסף אבידן את מי שמפיל את החומות בין השוליים למיינסטרים, עינב שיף מ"וואלה!" מחליט לצאת נגד הקונצנזוס (סוף סוף) ולהיכנס בו בסיכום שלו. "סגנון מיושן וארכני, גימיק ווקאלי" הם רק חלק מהדברים שהוא מטיח באבידן. האמת, אני נוטה להסכים, אבל לדעתי זה לא מבטל את הטיעון של אנשי Ynet – אבידן אחראי למשהו מאוד מיוחד שעובר על המוזיקה הישראלית.
ומה עם סיכום שלי? הוא יעלה בסופ"ש, והוא לא יהיה בדיוק סיכום. חכו ותראו.
אנחנו לא דובים, אנחנו חבושים
יום ג, 14.10.08, 20:23 - |
הופעות, המוזיקה שלי- |
7 תגובות
(לא, הפעם זה לא קשור לדב חנין)
מכירים את הקטע הזה שלאחד הילדים בכיתה יש סרטן, אז כל שאר הילדים מגלחים את הראש כדי שהוא לא ירגיש שונה?
אייבי ג'ונס, הבסיסט של "לא דובים", שבר את היד בנסיבות הירואיות במיוחד אשר השתיקה יפה להן. הטיימינג לא אידאלי – מחר (רביעי) יש להם הופעה באוזן בר ב-22:00, ובשבת בבוקר הם מופיעים בפסטיבל "בראשית". הדובים החליטו לשמור על סולידריות עד הסוף, והלכו מכות עד שהם שברו האחד לשני כל עצם בגוף. והכל כדי שאייבי ג'ונס ירגיש בנוח. מרגש, לא?
ככה זה נראה אחרי שהם השתחררו מחדר מיון:
(כפי שניתן ללמוד מהתמונה, גם אני אצטרף אליהם באוזן בר על תקן דב אורח)
דב חנין בחוג צימר
כשאנשים הולכים לצימר, הדבר האחרון שהם מצפים לפגוש בו זה דב. וזה נכון בין אם מדברים על צימר מפנק ליד הכינרת או על "הצימר", חלל ההופעות האלטרנטיבי ליד הזונות של רחוב צ'לנוב. אבל השמועה עשתה לה כנפיים, ואף התבררה כאמת לאמיתה – דב חנין הגיע לצימר להופעה של "ערופי שפתיים" ואלי לס, מבית הלייבל "פית/קית".
(מי זה דב חנין? למה זה קשור למוזיקה? מה אני רוצה מהחיים שלכם? כל התשובות פה)
לא, הוא לא לקח גולדסטאר מהמקרר ונענע את ראשו לפי הקצב. אבל הוא כן טרח להגיע למעוז האלטרנטיבי ביותר בעיר, להופעה של שתי להקות שוליים קטנות, כדי לדבר עם הקהל שלהן, וזה לא דבר של מה בכך. זה לא יהיה מופרך להניח שזו הפעם הראשונה בה מועמד לראשות העירייה, ועוד חבר כנסת מכהן, מגיע לאירוע כזה.
