ולהלן התחזית: הרוק חוזר
יום ה, 23.10.08, 7:28 
כולם היו עסוקים לאחרונה בסיכומי שנה. אבל בגלל שהמוח שלי הוא גבינה שוויצרית ואני בקושי זוכר מה עשיתי לפני 5 דקות, אני מעדיף לא להסתכל אחורה, אלא לצד השני, נו, איך קוראים לו? הייתה פעם מפלגת שלטון קיקיונית על שמו… אה, נזכרתי – קדימה!
ולהלן התחזית – נראה לי שתשס"ט תהיה השנה שבה הרוק הישראלי יחזור לאופנה.
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי — אריק איינשטיין
"משינה", "איפה הילד", "המכשפות", "מופע הארנבות של ד"ר קספר", "זקני צפת", "נקמת הטרקטור", "מוניקה סקס", "נושאי המגבעת", "החברים של נטאשה", "רוקפור", "תערובת אסקוט", "כרמלה גרוס ואגנר" ועוד – אלו להקות שיצרו רוק ישראלי מעודכן ומצויין, להקות שהכתיבו את סדר היום המוזיקלי של המדינה, להקות שהוכיחו באופן סופי שאפשר לעשות רוק טבעי בעברית, אי שם בסוף-האייטיז-תחילת-הניינטיז (רוק בעברית נשמע יופי, אבל מניין העשורים שלו עדיין נשמע לי יותר טוב באנגלית. ל"ניינטיז" יש ארומה של מועדון קטן עם הדים של דיסטורשן שלביטוי "שנות התשעים" פשוט אין). אפילו להקות שוליים שכיום אף אחד לא זוכר כמו "הרידינג ג'", "אלגנט" או "דברים שעשיתי עם אחותי" זכו אז לתהודה מסויימת. להקות רוק היו לרגע הסחורה הכי חמה במוזיקה הישראלית – עובדה, אפילו מעריצי שלמה ארצי החליפו את ה"כרטיס ללונה פארק" שלהם בכרטיס לפסטיבל ערד.
אבל פסטיבל ערד הסתיים באסון כידוע, ואת המטאפורה תשלימו לבד. מאחר וזו התקופה שבה גדלתי אני לא אתיימר להבין איך תור הזהב הרגעי הזה בכלל קרה מלכתחילה, האם מועדון רוקסן היה בועה או לא, והאם קוטנר ראוי לפרס ישראל על חלקו בסיפור (אם כי מבחינתי קוטנר ראוי לפרס ישראל בלי שום קשר. למישהו בא להתחיל קמפיין?). אבל אני יכול לומר דבר אחד: התנאים הבשילו כדי שזה יקרה שוב.
וכשאני מתפרק את יותר שלֵמה — ברי סחרוף
אבל קודם, כתב אישום קטן: הרוק הישראלי מת כי הרוקרים הישראלים הרגו אותו. "זקני צפת" צרחו פעם על "הזונה מפרנסיסקו", אבל מהר מאוד כיבו את הדיסטורשן ועברו לקשקש על "יום הבוחר". "משינה" ידעו לגנוב מהלהקות הכי טובות מעבר לים, עד שהם התעייפו והתחילו לגנוב מלהקות בינוניות ליד חוף פרישמן. "תערובת אסקוט" הביאה לנו את ג'נגו, ירמי קפלן ואסף אמדורסקי, אך הראשון עבר לשוליים עם הקמת מועדון הפטיפון והלייבל "פאסט מיוזיק", לשני היו כמה יציאות אבל בגדול העדפתי אותו ב-"Neighbours", והשלישי "מכר את הגיטרה וקנה סמפלר", אם לצטט את קוואמי. "מוניקה סקס" הלכו להיכשל בארה"ב, "רוקפור" עברו לאנגלית, "נושאי המגבעת", "ד"ר קספר" ו"נטאשה" התפרקו, "המכשפות" ספגו מוות טראגי, "נקמת הטרקטור" נדחקו לשוליים. "איפה הילד" לפחות ניסו, אבל כל הסצינה כבר איבדה מומנטום.
אנחנו מדברים על הימים שאחרי רצח רבין. אנשים רוצים קצת שקט. להתקבץ סביב המדורה. סופשבוע רגוע. וכמו עם הסופשבוע האבוד של ג'ון לנון, גם הסופשבוע שלנו נמשך יותר מידי זמן. מי שתפס בינתיים את מקומם של הרוקרים הם יוצרי אמצע הדרך שבעים ומשועממים (שלמה ארצי וחבריו), חובבי פופ עלק-מעודכן ואלקטרוניקה רכה (עברי לידר ושותפיו), קצת פופ רוחניקי כל ישראלי (עידן רייכל ופרוייקטיו) והתוספת של השנים האחרונות – כוכבים שנולדים בלידת עכוז וזמרות מלאות מרימון. פה ושם צץ איזה שלומי שבן או "היהודים", אביתר בנאי או "הדורבנים", רונה קינן או "הבילויים", אבל מהשורה התחתונה אי אפשר להתעלם: המיינסטרים הישראלי הופקר.
אנחנו דור מזוין — אביב גפן
מה קרה בינתיים? קם דור חדש של יוצרים שלא ראה סיכוי להשתלב במיינסטרים המנוון. במקביל, ההתפתחויות הטכנולוגיות הפכו את ההקלטה וההפצה של מוזיקה למשחק ילדים, ושני האלמנטים האלו הובילו את היוצרים החדשים להתחפרות: במקום לחתור לכיוון המרכז, הדור החדש בחר להרחיב את השוליים. סצינת הPאנק התפוצצה עם מועדון משלה ("הפטיפון") ואינספור להקות, המטאל והרוק האלטרנטיבי גדלו ביחס ישר לחצ'קונים של המעריצים שלהם, סצינת הפולק והמוזיקה האקוסטית נולדה ואף הצמיחה את פסטיבל "פולק'לה", להקות משובחות ויוצרים אישיים מרתקים צצו ליד כל חנות תקליטים רעננה וחנות דיסקים ברעננה, וחלק גדול מהם עשה את זה בשפה שעליה הוא גדל, מבחינה מוזיקלית – באנגלית. ומסביב למוזיקאים התפתחו לייבלים שמתעסקים במוזיקת שוליים ויודעים איך להפיץ אותה, מועדונים הומי אדם שמתמקדים במוזיקה שפעם נחשבה לזניחה, ותחנות רדיו איזוריות שמשמיעות מוזיקה שפעם חשבו שאין לה קהל.
מצד אחד, זה תהליך נפלא. מצד שני, זה רק העמיק את הקיטוב בין המיינסטרים לשוליים, בין הרדיו הארצי למועדונים התל אביביים. ככל שהשוליים נעשו יותר איכותיים ומקוריים, כך המיינסטרים נעשה יותר רדוד ושבלוני, כי הכוחות הכי טובים במוזיקה הישראלית לא התקרבו אליו, וגם אם היו מתקרבים, הדינוזאורים בחברות התקליטים לא היו יודעים מה לעשות איתם. התוצאה של זה הייתה עגומה: כבר כתבתי את זה בפוסט השני בתולדות הבלוג – כשקם בחור צעיר בשם עמית ארז והחל לכתוב שירים באנגלית, הרווחנו יוצר אינדי מוכשר, אבל איבדנו יוצר מיינסטרים חשוב.
החומה שהלכה ונבנתה בין המיינסטרים לשוליים, עשתה את מה שחומות במזרח התיכון עושות הכי טוב: היא גרמה לצד החזק להפוך לשאנן ולהתבשל במיץ של עצמו, והיא גרמה לצד המדוכא להתעצם ולגבש זהות חזקה שאי אפשר יותר להתעלם ממנה. וכמו בחיים, המתח הזה בין שני הצדדים שמעבר לחומה היה חייב להגיע לכדי פיצוץ.
תגיות: TimeOut, אטליז, איזבו, אינדי, אינדינגב, איפה הילד, אנגלית, אסף אבידן, אסף אמדורסקי, בוגרי רימון, ג'נגו, גיטרה במדבר, החברים של נטאשה, המכשפות, הפטיפון, זקני צפת, חברות תקליטים, ידיעות אחרונות, יואב קוטנר, ירמי קפלן, כוכב נולד, מוניקה סקס, מופע הארנבות של ד"ר קספר, מיינסטרים, משינה, נושאי המגבעת, נינט, נקמת הטרקטור, סלקום, עברית, עמית ארז, פולקל'ה, פלאפון, פסטיבל ערד, קהל, קוואמי, רוק, רוקסן, רוקפור, שוליים, שיווק, שפה, תחזית, תערובת אסקוט