T-Shirt Time
יום א, 26.10.08, 19:46 
הרשת כבר מתמלאת בביקורות על פסטיבל "אינדינגב", כולם מתעסקים במוזיקה המצויינת ובבלאגן עם הכרטיסים (ולפחות בחור מתלהם אחד לוקח את זה קצת יותר מידי רחוק), ומארגני הפסטיבל מפרסמים מכתב הבהרה מרגש. ואני, עד שאעלה את הביקורת המלאה שלי (ספוילר בשתי מילים: היה כיף), הנה אנקדוטה פסטיבלית מתחום הביגוד דווקא:
אני אוהב חולצות שאומרות משהו על מי שלובש אותן, ובפרט חולצות של להקות. אחי הגדול חגי החדיר בי את התודעה לכך שכל אחד מאיתנו הוא לוח מודעות מהלך, ושעל כן מה שאנחנו לובשים (ובמקרה שלו, גם מה שהוא מקעקע לו על הגוף) צריך לשדר משהו אותנטי אודותינו. ועל כן, בין חולצת מעצבים יפה לבין הטי-שירט של "אטליז" שהחתול שלי חורר, שנושא את הלוגו שלהם שאני ממש לא אוהב, אני אבחר באופציה השניה. כי זה יותר אני.
———————
ביום הראשון של פסטיבל "אינדינגב" הסתובבתי עם חולצה של להקת "Cardiacs" הבריטית, אחת הלהקות האהובות עלי ביותר בתבל. מה שנחמד בחולצות של להקות קאלט אנונימיות יחסית זה שהן מחברות מיידית בין המעריצים. אם אתה בעצמך מעריץ ואתה רואה מישהו עם חולצה כזו, אתה חייב לומר משהו. להגיד שגם אתה בעניין. שגם אתה חבר בחבורה הסודית שגילו את הקסם הזה. ואכן, כמה וכמה אנשים הצביעו לי על החולצה ואמרו כמה מילים, אבל אחד מהם נחקק בזכרוני.
אני אפילו לא ראיתי אותו כשהוא צץ מולי לפתע, הצביע על החולצה ואמר בהתרגשות: "Cardiacs!". הרמתי מבטי והסתכלתי עליו, ופתאום קלטתי: "רם אוריון!", אמרתי. הוא חייך. "ביננו, מה יותר מרגש?", שאלתי. "ברור", רם ענה, "Cardiacs".
———————
ביום השני של הפסטיבל החלפתי לחולצת "לא דובים". זו חולצה אפילו יותר נדירה – זה העותק היחיד שלה שקיים כרגע. גם היא משכה קצת תשומת לב בקרב יודעי דבר, מישהי אפילו זיהתה אותי בתור "הקלידן של 'לא דובים'". אבל עם בחור אחד שזיהה את החולצה קשרתי שיחה מפתיעה באמת:
אחרי שדיברנו קצת על "לא דובים", הוא התחיל לספר לי על בלוג מוזיקה שאולי יעניין אותי. אני עדיין ניסיתי להבין אם הוא מתבדח על חשבוני כשהוא המשיך לספר לי על "אטמי אוזניים", "בלוג מצויין שמוקדש למוזיקת אינדי". וכך אני המשכתי להיתמם והוא המשיך לספר לי שאת הבלוג כותב מישהו בשם נדב לזר, שמנגן גם בכל מיני להקות, "הדוגמניות" למשל. אני התחלתי לחפש את המצלמה הנסתרת, והוא סיפר לי בינתיים שהנדב הזה אפילו ניגן פסנתר בהופעה האחרונה של "לא דובים". זה כבר היה יותר מידי. "היית בהופעה הזאת?", שאלתי. "כן", הוא ענה. עכשיו כבר לא יכולתי להתאפק. "ותגיד, אני דומה לנדב לזר הזה שניגן שם?", שאלתי.
אחר כך הוא טען להגנתו שהוא לא זיהה אותי בלי חוברת הפורנו (ששימשה בתור חוברת התווים שלי בהופעה).
בכל מקרה, איש נחמד שיודע מי הוא, עשית לי את הפסטיבל. תודה! 🙂
(ותודה לגרבולון ולשרון פלורנטין על התמונות!)
תגיות: cardiacs, אינדינגב, בגדים, חולצה, לא דובים, משהו אישי, סיפור, רם אוריון