למה הפסקתי לכתוב במעריב

עמליה קליה אקונומיקה על המרבץ החדש שלהלפני כשנה התגלגלה אלי הצעה להתמנות למבקר ההופעות של תרבות מעריב. זה היה מרגש – בשנות התשעים גדלתי על המוסף הזה, ורבים מכותביו הותירו בי את חותמם. נעניתי מיד. התאים לי לככב בסיפור סינדרלה על הבלוגר שהפך לעיתונאי, זו הייתה הזדמנות נהדרת מבחינתי להחדיר סוס טרויאני למערכת: אני אכתוב בכיף על עברי לידר, איה כורם, עמיר בניוןעלמה זהר ואהוד בנאי, אבל בתמורה תנו לי להגניב פנימה את יעל דקלבאוםדפנה והעוגיות, התפוחיםעינב ג'קסון כהן ומיכל גבע (והרבה ריספקט מגיע לעורך שלי במעריב, שי להב, שתמך בגישה הזו ואף יזם אותה לעיתים).

בשבוע שעבר הודעתי על עזיבתי. מעבר לסיבות הצפויות כמו שחיקה, עייפות או סלידה מדברי הבלע ההומופוביים של מנחם בן שהתפרסמו בעמוד לידי, הייתה לכך סיבה נוספת, שהפכה ליותר ויותר מהותית עם הזמן – ניגוד אינטרסים. כשהתחלתי לכתוב ניסחתי לעצמי חוק פשוט כדי למנוע בעיות: אני לא אכתוב ביקורת על מי ששתיתי איתו בירה. מבחינתי, זה הגבול בין מכר לחבר, והחוק הזה הבטיח שאם לא נעים לי לכתוב על מישהו ביקורת שלילית – אני לא כותב עליו בכלל, לטוב ולרע. אז יתכן שאני מכיר כיום יותר אנשים; אולי אני שותה כיום יותר בירה ("אולי", עלק); מה שבטוח זה שבהדרגה, החוק הזה הפך את הכתיבה לבלתי אפשרית.

פעם היה קל לכתוב. אם בביקורות על השוליים השתדלתי לבחור מוזיקאים שאני לא מכיר אישית, הרי שבמיינסטרים הייתי פשוט כותב על הכל ללא היסוס. אבל דברים השתנו. ההפרדה בין השוליים למרכז הלכה והיטשטשה. כשמרסדס בנד, אסף אבידן ונערות ריינס מחלחלים לפלייליסט, כשיהוא ירון משתף פעולה עם גלעד כהנא, עמית ארז מתחיל לנגן עם קרן פלס ואפילו אני מוצא את עצמי מנגן אצל סיון יחיה לצד המתופף והמעבד של אריק ברמן, גם כתיבה על המיינסטרים נעשית בעייתית (והנה עוד הוכחה למנטרה הקבועה שלי שהשוליים של היום הופכים לבסוף למיינסטרים של מחר).

מול המהמורות האתיות האלו הקפדתי להזכיר לעצמי מה הביא אותי למעריב מלכתחילה – הרצון לקדם את השוליים בתוך תקשורת המיינסטרים. אבל ככל שהכרתי יותר מוזיקאים מהשוליים, וככל שהפעילות שלי כמוזיקאי בעצמי הלכה וגדלה, התקשיתי יותר ויותר להמשיך. איך אני יכול להכניס סוסים טרויאנים למערכת כשאני חולק עם הסוסים האלו את אותה אורווה, שותה איתם מאותה השוקת ורץ לידם באותו המירוץ? הלכתי והתקרבתי למבוי סתום.

בסופו של יום, אם עלי לבחור האם להיות עיתונאי או מוזיקאי, אני בוחר במוזיקאי. אני נהנה גם מכתיבה, אבל אם כבר לכתוב – אני מעדיף קוטנריזם. אני פה כדי לפרגן יותר מאשר לבקר. במעריב אין לי את האפשרות לפרסם רק ביקורות טובות. בבלוג יש. וזה לא שאני פתאום נגד ביקורת שלילית, אני פשוט מעדיף להפנות אותה נגד מגמות מסויימות ולא נגד אמנים ספציפיים. לשמור אותה לתופעות, לא להופעות.

היה לי נחמד במעריב. זו הייתה תקופה קצרה אך משמעותית, ובין ביקורת הביכורים על פסטיבל חוצמזה לבין ביקורת הפרידה על פסטיבל אינדינגב (כמה הולם) כתבתי שם כמה מהטקסטים שלי שאני הכי גאה בהם: על יענקל'ה רוטבליט שמילותיו השנונות חסכו ממני את הצורך להיות שנון בעצמי, על פסטיבל הביטלס בחולון שאיפשר לי לדחוס מקסימום רפרנסים לביטלס ב-350 מילה, על שולי רנד שהחזיר אותי אל המקורות, על איזבו שהוציאו ממני סיפור קצר ועל ערב המחווה למשורר יאיר הורביץ שגרם לי לנסות את כוחי בשירה. ועצם הידיעה שפיסקת הסיום שכתבתי על פסטיבל אינדינגב התפרסמה בעיתון בעל תפוצה ארצית, מצדיקה לבדה מבחינתי את כל החוויה הזו. אבל עכשיו הגיע הזמן לתלות את כובע המבקר בכניסה לחדר החזרות וללכת לנגן קצת עם החבר'ה.

תגיות: , , , , ,

...ובאותו עניין:

  • על מה הביקורת? - לפני שבוע נתקלתי בחבר, מוזיקאי מוכר מקו התפר שבין האינדי למיינסטרים, שגילה בדיוק שאני כותב גם ב"תרבו...
  • רשימות לא מרשימות - רשימות זה דבר מסוכן. כך למדתי על בשרי בימים האחרונים. תקציר הפרקים הקודמים: בשישי האחרון עלה בתרבות ...
  • שנון במחלוקת - מאז שהפכתי למבקר-מטעם-עצמי, וביתר שאת מאז שהתחלתי לכתוב במעריב, אני מזכיר לעצמי מידי טור את מה שהפך ...
  • קוטרמן - לכאורה זה סיפור פשוט על אמנות מול ציניות, על כשרון מול נצלנות, על מקוריות מול העתקה. בצד אחד - [קותי...
  • תופים הם לפעמים געגועים - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 30.1.09) נהוג לומר שז'אן ז'אק גולדברג הוא מהמתופפים הגדולים שהיו פה בשנות...



יש כבר 19 תגובות, יא אללה:

  • 1
    דפנה says:

    ברכות על שיחרורך מאימת הדדליין..

  • 2
    fixi says:

    אוהבים אותך נדי
    נמשיך להזמין אותך לארוחות על חשבון שגרירויות אירופה השונות

  • 3
    רוני כהן says:

    המון בהצלחה בהמשך , נהנתי לקורא.

  • 4
    לזרבוי says:

    תודה חברים.
    אני חוגג את השחרור מהוירוסים, ממעריב וממה שבינהם הערב (שני) בתקלוט ישראלי בפרוזדור, כולם מוזמנים!

  • 5
    אודיני says:

    פששש, עצוב,
    אבל מעודד לדעת שיש עוד אנשים כמוך בעולם הזה.
    יישר כוח איש חזק.. ובהצלחה..
    יאללה, עכשיו שאתה מוזיקאי – תתחיל להפגיז אותי בחומרים

  • 6
    דוב בילן says:

    הבעיה שהזכרת קיימת אצל כל כותב ומבקר, אם הוא מתייחס לנעשה בסביבתו – בין אם הוא כותב על מוסיקה, קולנוע, ספרות, או תיאטרון. תמיד מכירים אנשים מהתחום באופן אישי.
    מה שצריך להיות מסוגל לעשות זה להפריד בין היחסים האישיים להתייחסות האמנותית והמקצועית. יש שיטענו שזה בלתי-אפשרי בכלל, אבל זה לא נכון. זה תלוי באדם ובתנאיו, ויש שמסוגלים לכך, לפחות באופן כללי. אבל נכון שזה לא קל, ויש כאלה שזה לא מתאים להם. במקרה כזה יש לבחור, כפי שאתה בחרת.
    שיהיה בהצלחה בהמשך.

  • 7
    ג'קסון says:

    !GoOd LuCk mAn

  • 8
    דנסקי says:

    ואם עליך לבחור האם להיות חידונאי או סמרטוטאי?
    (סליחה, לא יכלתי להתאפק)

    ברכותי על המהלך. אני יותר אוהב אותך בשוליים!

  • 9

    צעד מאוד מרשים של יושרה עיתונאית (ומוסיקלית), מאוד שונה מתופעה רווחת של כותבים שכותבים על חברים וקולגות.
    סחתיקה.

  • 10
    שירה says:

    אכן סחה וכבוד על היושרה!

    שיהיה בהצלחה!

  • 11
    Jack says:

    אני מבין אותך.
    תזכור שכל הבלוגים כותבים רק חיובי, רק על חברים רק על מכרים. חוסר יושרה לגיטימי בשם הפירגון.
    יש חוקים חדשים מה לעשות.
    תראה כמה ביקורות שתולות של "יושבי השורה הראשונה" יש בפורומים על הופעות של (רק) עמית ארז וכן (רק) על גבע אלון.
    כל אחד רואה את זה.

    אין תמימות, עזוב אותך.

    בכל אופן תמיד תוכל לכתוב מה שאתה רוצה בבלוג שלך. רק אל תציין "גילוי נאות" זו הצביעות הכי גדולה.

  • 12
    איש הפלסטיק says:

    חבל.
    הפסד למעריב, אבל הפסד גם לקוראי הבלוג.
    נו, אפשר לקוות שתמשיך לבקר בהופעות מיינסטרימיות ולכתוב גם עליהן מדי פעם, אפילו אם זה בלוג אינדי.
    זה לא פחות חתרני.

  • 13
    פסטרנק says:

    עדיף לא לשרת את בעלי ההון

  • 14
    בועז says:

    שיהיה בהצלחה.

  • 15
    יונתן קוטנר says:

    סחתן. תמיד מעדיף לשתות בירה עם בלוגרים מאשר עם עיתונאים.

  • 16
    ריס פרדל says:

    כל מה שאתה צריך זה פסבדונים

  • 17
    אור says:

    סלח לי, אבל זה קצת דבילי, כן?
    אתה טוען שכביכול בשם היושרה אתה לא מסוגל לכתוב על מי שאתה מכיר, אבל כמו שמישהו כתב כאן למעלה, בדיוק בגלל אותו היושרה אתה צריך לדעת להפריד בין יחסים אישיים לבין מקצועיים.

    ואגב, קוטנריזם- איך אנשים עדיין יכולים להתחבר לגישה הזו? זה כמו גלגלצ רק ברוחב ידיים
    אין לה שום נקודת השקה לעידן של ימינו.

  • 18
    לזרבוי says:

    דוב בילן – (נו, באיחור קל) – זה לא מדוייק, לא *כל* המבקרים נמצאים בקשרי ידידות עם מושאי הביקורת שלהם, וטוב שכך. יש מעורבבים יותר, יש מעורבבים פחות. וכפי שכתבת, יש מי שבוחר להתמודד עם הקונפליקט הזה, ומי שמעדיף להשקיע את מרצו במקומות אחרים.

    מה שמביא אותנו לאור – שאלה טובה. יושרה היא רק מיתווה, שאומר לא לתת ליחסים אישיים להשפיע על הדיעה המקצועית. איך מפרשים את המיתווה הזה זו כבר שאלה אחרת. אז אפשר באמת לנסות ללכת בין הטיפות ולהמשיך לכתוב. באופן אישי, כשיורד עלי גשם כל כך כבד שהוא מרטיב אותי עד לשד עצמותיי, אני מעדיף לא לצאת לרחוב מלכתחילה.

    לגבי קוטנריזם – אני לא מבין את הטענה שלך. יש ביקורת מוזיקה נטולת פניות, ויש כתיבה על מוזיקה מתוך אג'נדה. אני בוחר באחרונה, יותר מתאים לי בנקודה הזו בחיי. מה לזה ולנקודות השקה?

  • 19
    שחף says:

    ממש חבל שהפסקת במעריב, נגה גילעם עושה את זה… אחרת.. אבל העיקר שאתה שלם עם החלטותיך, תמשיך במה שאתה אוהב! בהצלחה!

גם לך יש מה להגיד? יופי.