למה הפסקתי לכתוב במעריב
יום ב, 9.11.09, 12:10 
לפני כשנה התגלגלה אלי הצעה להתמנות למבקר ההופעות של תרבות מעריב. זה היה מרגש – בשנות התשעים גדלתי על המוסף הזה, ורבים מכותביו הותירו בי את חותמם. נעניתי מיד. התאים לי לככב בסיפור סינדרלה על הבלוגר שהפך לעיתונאי, זו הייתה הזדמנות נהדרת מבחינתי להחדיר סוס טרויאני למערכת: אני אכתוב בכיף על עברי לידר, איה כורם, עמיר בניון, עלמה זהר ואהוד בנאי, אבל בתמורה תנו לי להגניב פנימה את יעל דקלבאום, דפנה והעוגיות, התפוחים, עינב ג'קסון כהן ומיכל גבע (והרבה ריספקט מגיע לעורך שלי במעריב, שי להב, שתמך בגישה הזו ואף יזם אותה לעיתים).
בשבוע שעבר הודעתי על עזיבתי. מעבר לסיבות הצפויות כמו שחיקה, עייפות או סלידה מדברי הבלע ההומופוביים של מנחם בן שהתפרסמו בעמוד לידי, הייתה לכך סיבה נוספת, שהפכה ליותר ויותר מהותית עם הזמן – ניגוד אינטרסים. כשהתחלתי לכתוב ניסחתי לעצמי חוק פשוט כדי למנוע בעיות: אני לא אכתוב ביקורת על מי ששתיתי איתו בירה. מבחינתי, זה הגבול בין מכר לחבר, והחוק הזה הבטיח שאם לא נעים לי לכתוב על מישהו ביקורת שלילית – אני לא כותב עליו בכלל, לטוב ולרע. אז יתכן שאני מכיר כיום יותר אנשים; אולי אני שותה כיום יותר בירה ("אולי", עלק); מה שבטוח זה שבהדרגה, החוק הזה הפך את הכתיבה לבלתי אפשרית.
פעם היה קל לכתוב. אם בביקורות על השוליים השתדלתי לבחור מוזיקאים שאני לא מכיר אישית, הרי שבמיינסטרים הייתי פשוט כותב על הכל ללא היסוס. אבל דברים השתנו. ההפרדה בין השוליים למרכז הלכה והיטשטשה. כשמרסדס בנד, אסף אבידן ונערות ריינס מחלחלים לפלייליסט, כשיהוא ירון משתף פעולה עם גלעד כהנא, עמית ארז מתחיל לנגן עם קרן פלס ואפילו אני מוצא את עצמי מנגן אצל סיון יחיה לצד המתופף והמעבד של אריק ברמן, גם כתיבה על המיינסטרים נעשית בעייתית (והנה עוד הוכחה למנטרה הקבועה שלי שהשוליים של היום הופכים לבסוף למיינסטרים של מחר).
מול המהמורות האתיות האלו הקפדתי להזכיר לעצמי מה הביא אותי למעריב מלכתחילה – הרצון לקדם את השוליים בתוך תקשורת המיינסטרים. אבל ככל שהכרתי יותר מוזיקאים מהשוליים, וככל שהפעילות שלי כמוזיקאי בעצמי הלכה וגדלה, התקשיתי יותר ויותר להמשיך. איך אני יכול להכניס סוסים טרויאנים למערכת כשאני חולק עם הסוסים האלו את אותה אורווה, שותה איתם מאותה השוקת ורץ לידם באותו המירוץ? הלכתי והתקרבתי למבוי סתום.
בסופו של יום, אם עלי לבחור האם להיות עיתונאי או מוזיקאי, אני בוחר במוזיקאי. אני נהנה גם מכתיבה, אבל אם כבר לכתוב – אני מעדיף קוטנריזם. אני פה כדי לפרגן יותר מאשר לבקר. במעריב אין לי את האפשרות לפרסם רק ביקורות טובות. בבלוג יש. וזה לא שאני פתאום נגד ביקורת שלילית, אני פשוט מעדיף להפנות אותה נגד מגמות מסויימות ולא נגד אמנים ספציפיים. לשמור אותה לתופעות, לא להופעות.
היה לי נחמד במעריב. זו הייתה תקופה קצרה אך משמעותית, ובין ביקורת הביכורים על פסטיבל חוצמזה לבין ביקורת הפרידה על פסטיבל אינדינגב (כמה הולם) כתבתי שם כמה מהטקסטים שלי שאני הכי גאה בהם: על יענקל'ה רוטבליט שמילותיו השנונות חסכו ממני את הצורך להיות שנון בעצמי, על פסטיבל הביטלס בחולון שאיפשר לי לדחוס מקסימום רפרנסים לביטלס ב-350 מילה, על שולי רנד שהחזיר אותי אל המקורות, על איזבו שהוציאו ממני סיפור קצר ועל ערב המחווה למשורר יאיר הורביץ שגרם לי לנסות את כוחי בשירה. ועצם הידיעה שפיסקת הסיום שכתבתי על פסטיבל אינדינגב התפרסמה בעיתון בעל תפוצה ארצית, מצדיקה לבדה מבחינתי את כל החוויה הזו. אבל עכשיו הגיע הזמן לתלות את כובע המבקר בכניסה לחדר החזרות וללכת לנגן קצת עם החבר'ה.
תגיות: ביקורת, יואב קוטנר, כתיבה, משהו אישי, שי להב, תרבות מעריב