ככה לא שוברים חומה
יום א, 4.10.09, 13:11 
עוד לא הספקתי להתאושש מפסטיבל חוצמזה, וכבר נכנסתי להלם כרך, פסטיבל האינדי התל אביבי שהתקיים בצוותא בסוף השבוע האחרון. הפעם אני לא רואה טעם לכתוב רשמים מהאירוע – היו הופעות טובות (כמו המחוה לרם אוריון) והיו הופעות רעות (כמו המחווה לברי סחרוף, ועל כך בשבוע הבא) – אבל במקרה הזה הביקורת הפרטנית היא זניחה ביחס לנושא העקרוני שהפסטיבל מעלה. כי הלם כרך הוא לא פסטיבל אינדי רגיל. בניגוד לחוצמזה או אינדינגב שצמחו בשוליים, הלם כרך הגיע מהכביש הראשי: הפסטיבל הוא פרי יוזמה של המון ווליום, שבימים כתיקונם מייצגים אמנים כמו אביב גפן, ברי סחרוף, אסף אמדורסקי ושלום חנוך. ולטוב ולרע, הלם כרך נברא בצלם הגוף שאירגן אותו.
מצד אחד, קשה להפריז בחשיבות של האירוע הזה. לא בכל יום קם אחד מעמודי התווך של תרבות המיינסטרים המקומית, עם הקשרים שלו, הכסף שלו ומערך היחצנו"ת שלו, מחליט לפרוש את חסותו על האינדי הישראלי. זה צעד שיכול לקרב בין השוליים למיינסטרים ולהפיל את החומות בינהם, צעד שמעיד על הבנה שהשוליים של היום הם המיינסטרים של מחר, ושתמיכה בשוליים היא תמיכה בעתיד של התרבות הישראלית. אבל מצד שני, עם כל הכבוד ל"מה", ה"איך" לא פחות חשוב. אני עדיין בהלם מכך שבהלם כרך עשו כמעט כל טעות אפשרית בדרך מהמרכז לשוליים.
אין דרך אחרת להציג את זה: כדי לתמוך באינדי, צריך להבין אינדי. יש לי הרבה דברים טובים לומר על היוזמה של המון ווליום ואני בטוח שכוונתם הייתה טובה. אבל כידוע, הדרך לגהינום רצופה ב(המון)כוונות טובות. ממגדל השן שבו המון ווליום חיים אי אפשר לראות את המוזיקאים הקטנים שחיים בשוליים, ועל כן אין להם סיכוי להבין את סצינת האינדי ואת הקהל שלה. וכך, למעט הליינאפ המוצלח (ועוד נגיע אליו), כמעט כל החלטה בפסטיבל הכושל הזה הייתה מוטעית.
כשמגיעים ליבשת חדשה ופוגשים שם אינדיאנים, צריך קודם כל ללמוד את השפה שלהם. להלן קווים לדמותו של האינדיאני המצוי:
- האינדי חי בלבונטין, באוזןבר, בסלון ברלין, לא בצוותא
- האינדי עולה 30 ש"ח או אפילו לא עולה דבר, ובטח שלא עולה 100 ש"ח ליום, גם לא בפסטיבלים
- האינדי אוהב את הקהל שלו עומד, או יושב עם כוס בירה, ולא נשען לאחור על כסאות מרופדים באולם שסדרנים מחוייטים אוסרים להכניס אליו שתיה
- האינדי לא אוהב שמקיפים אותו בדוכן מנויים למקומון ידוע, אלא מעדיף תרבות אלטרנטיבית, לא מסחרית ולא ממסדית
- האינדי לא מנסה לעשות קופה נוספת באמצעות דיסק אוסף של הפסטיבל, אלא מחלק את המוזיקה שלו בחינם לכל דיכפין, כי ההפצה שלה חשובה יותר מכל שורה תחתונה בטבלת אקסל
- והאינדי דווקא יודע לקבל סאונד גרוע (שלא לומר מחריד, כמו שהיה בצוותא), אבל רק בתנאי שהוא מביא עימו ערך מוסף כמו אינטימיות
בהלם כרך לא היה לכל זה זכר, והקהל הגיב (או יותר נכון – לא הגיב) בהתאם.
במחשבה נוספת עולה החשד שהמון, חרף הכוונות הטובות, בכלל לא באו להתחבר לאינדיאנים. כיאה לגוף מסחרי גדול שמכיר רק צורת חשיבה אחת, הם בעצם באו להשתלט עליו. הבחירה למקם את הלם כרך בשיא עונת הפסטיבלים הצפופה מידי גם ככה, לבנות ליינאפ שחומס חלקים נבחרים מפסטיבל חוצמזה שהתקיים שבוע לפניו, וליצור מתקפת יחסי ציבור שאף פסטיבל עצמאי לא יכול להתחרות בה – זו לא התנהגות של חבר. זו התנהגות של בריון.
(עדכון\תיקון: אוקי, בדיעבד אולי טיפה נסחפתי. את דעתי הטיפה שקולה יותר הבעתי בתגובות)
בעלי ממון, התעוררתם והחלטתם לתמוך באינדי? מצוין, תבורכו. עכשיו קחו בבקשה את הליינאפ שלכם למועדונים הפופולריים בעיר וסבסדו את הכרטיסים כדי להגיע לקהלים חדשים; תשתמשו במנגנונים העומדים לרשותכם כדי לדחוף את האינדי לתקשורת ההמונים; תתחברו לפסטיבל קיים ורק תתנו לו גב תקציבי (שמעתי שבחוצמזה ממש מחפשים תקציב פרסום); או שתיקחו כמה אמנים תחת חסותכם ותגדלו אותם. רק תשאירו את הגוף הגדול שלכם מחוץ לחנות החרסינה שלנו, כי אין לכם מושג מה אתם עושים ואתם רק גורמים נזק. היוזמה מבורכת, אבל להבא, את המשאבים שלכם תפנו בבקשה לאנשי שטח שמחוברים לסצינה ויודעים מה הם עושים. רמז – הם לא מסתובבים ליד הקוראסונים של צוותא.
תגיות: אינדי, הלם כרך, המון ווליום, מיינסטרים, פסטיבל, צוותא, שוליים