איה, צורם

(פורסם במקור בתרבות מעריב, 26.6.09)

על הכסא מתיישבת איה כורם למסור עדות. מולה בהיכל הצדק של קפה ביאליק כבר יושבים המושבעים. הם ידונו אותה לשבט או לחסד, כנראה שלחסד – הם הרי מעריציה, המושבעים. ואני – אם הייתי יכול הייתי צועק אובג'קשן. ובחזרה למציאות: לא ברור אם זה מזל או חבל שהופעה חיה אינה דומה באמת לדיון בבית משפט. הרי אם איה כורם הייתה צריכה לפתוח את ההופעה ב"אני נשבעת לשיר את האמת, את כל האמת ודבר מלבד האמת", היא הייתה מואשמת בזילות בית הקפה.

יש חשק עז לחבב את איה כורם. היא כותבת את שיריה שלה, היא מנגנת אותם בעצמה, יש לה קול קריסטלי צלול ומדוייק, היא מצטיינת בעיניים בורקות, במבט אינטליגנטי, בתלבושת מושקעת ובגיל לואיס, האקססורי האופנתי ביותר כרגע בתחום נגני הליווי. אבל את הדבר החשוב ביותר היא תולה על הקולב בכניסה – אמינות. היא אולי לא מזייפת לרגע, אבל היא בעצם מזייפת כל הזמן. אי אפשר להאמין למילה ממה שהיא שרה.

"נומי", שיר שנכתב לביתה שטרם נולדה, נשמע תחת שפתיה כמו תרגיל טכני בחוג לכתיבה יוצרת. גם "אתה זורם אצלי בדם" לוקה באנמיה, חרף מאמצי הגיטרה של גיל לואיס להחיות אותו. ב"אוטוביוגרפיה", שמשרטט חיים של דמות פיקטיבית, גם הרגש הוא פיקטיבי. היא שרה בסטריליות על בחור ש"ניסה לשלוח ידיים", כאילו היא בסך הכל מתארת איך הוא עזר לה לבחור ספר בספריה ולא כאילו הוא הטריד אותה מינית. אניה בוקשטיין המקסימה שמצטרפת לכמה שירים מוסיפה להופעה קצת חום ורגש נחוצים מאוד, אבל זה לא מספיק. השורה הכי אמינה בכל ההופעה מגיעה בפזמון של "אוטוביוגרפיה", כשהיא שרה "הוא אמר שצריך לחפש את האמת, לא ידעתי שאיבדנו אותה". סוף סוף, יש סיכוי שהיא באמת מתכוונת למשהו שהיא שרה. איה, צורם.

יש מקום להופעות כאלו, של שירים מפלסטיק ארוזים בצלופן, אבל המקום הזה הוא לא בית קפה קטן. הפורמט האינטימי של שתי גיטרות ועיבודי קומזיץ חושף את השירים במערומיהם, ויש להם צלוליטיס. דווקא שירים חסרי יומרה כמו "שיר אהבה פשוט" ו"יונתן שפירא" מראים פוטנציאל, אבל גם הם היו נהנים יותר מבמה גדולה, להקה מלאה והפקה נוצצת. בסופו של דבר, רצועת הגיטרה הצהובה של כורם, עם הכיתוב באנגלית "זירת פשע – לא לחצות!", היא כנראה יותר מסמלית: איה כורם לא הצליחה לעבור את הגבול, ולגעת.

איה כורם בקפה ביאליק, 20.6.09

תגיות: , ,

...ובאותו עניין:

  • נערת הגבעות - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 28.8.09) אתם אולי עוד לא מכירים את [מיכל גבע], אבל זה לא צריך להדאיג אתכם...
  • שליש נחמה - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 13.3.09) יש הופעות שהן כמו טיול מהיר ברחבי העולם ובנבכי הזמן, רק במחיר יו...
  • המדריך: למה לא להוציא אלבום. עדיין. - מידי שבוע נוחתים על שולחני אלבומים של מוזיקאים בתחילת דרכם, וזה כל פעם מפתיע אותי מחדש. קודם כל מפתי...
  • משחק צוללות - (פורסם לראשונה בתרבות מעריב, 5.9.08) במילה אחת: צמרמורת. בשתי מילים: צמר-מורת. ובשלוש: עדיין, צמר-מו...
  • אמנותו אמונתו - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 6.2.09) הוא מגיח מתוך הערפל שעל הבמה: חליפה שחורה, כובע, זקן. הקהל מתחיל ...



יש כבר 9 תגובות, יא אללה:

  • 1
    Chicko Morecko says:

    OUCH!…
    Don't know the chick or her music, but the review is very, very well written.
    Good on u mate!

  • 2
    יונתן קוטנר says:

    תגיד

    אם הטיעון העיקרי שלך הוא שהבחורה "לא אמינה", וכנראה שזה מתבטא בעיקר במילים, למה הציטוט היחיד שאתה מביא הוא דווקא ציטוט שבעיניך מבטא דווקא ההפך?

    ממה בעצם נובע הפגם באמינות שאתה מדבר עליו?

    בהמשך הביקורת נראה שאתה טוען שעצם קיום ההופעה בפורמט אינטימי יוצר את פגם האמינות המדובר. נשמע שאתה מצפה משירים "כאלה" להיות מלווים בהפקה נוצצת.
    משתמע שאם איה היתה מופיעה עם להקה מלאה – היית מאמין לה יותר?

    לא לגמרי מבין את הביקורת הזו, תכלס.
    אבל היי – שיחקת אותה עם הטייטל!
    "איה, צורם".
    גאוני.
    לגמרי הרווחת את ה*** שקל שלך מתרבות מעריב עם הטייטל הזה.

  • 3
    לזרבוי says:

    זה לא רק המילים. זה השילוב של המילים וההגשה, ששניהם היו פלסטיקיים לדעתי. בוא נשים רגע את המילים בצד ונדבר על הגשה נטו: כשיש לך שורה אלימה כמו "האחד ניסה לשלוח ידיים", יש לך שתי אופציות עיקריות – לנסות לרגש עם זה (ראה "עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף" של יהודית רביץ), או לנסות לא לרגש עם זה בכוונה תחילה, כדי ליצור דיסוננס (ראה "דם מקומה מעל זורם לי על החלון" של אביתר בנאי). איה כורם פשוט ישבה על הגדר ולא עשתה עם זה כלום. ההרגשה הייתה שלא ממש מזיז לה מה המילים שיוצאות לה מהפה. זה נשאר טכני וריק.

    העובדה שהטקסטים שלה הם לא מהמבריקים בטח שלא מוסיפה.

    אם היא הייתה מופיעה עם להקה מלאה, זה לא שהייתי מאמין לה יותר – פשוט עניין האמינות היה כנראה פחות צורם, לפחות היה ערך מוסף של הפקה, של שואו, של עיבודים ונגנים. זה היה עובד (אולי) במישורים אחרים. בפורמט מינימליסטי לעומת זאת אתה חייב לדעת איך לגעת באמצעים הכי פשוטים. ולדעתי היא פשוט לא לא הצליחה לעשות את זה.

  • 4
    שלמה says:

    כשקראתי את זה בעיתון גם אני כמו קוטנר לא לגמרי הבנתי את הביקורת. ליתר דיוק הבנתי את המסר אבל הוא היה בעייני לא מנומק. דווקא בתגובה שהוספת הסברת את עצמך בצורה ברורה ומובנת. הייתי מציע לך להתקד בכתיבה ישירה יותר ולהמעיט בהתחכמויות, עקיצות ומשחקי מילים מיותרים. אם יש לך משהו מעניין לומר, זה יעבור מצויין.

  • 5
    דוב בילן says:

    אני מצטרף לתגובה של שלמה מעלי, בעיקר כביקורת כללית על סגנון הכתיבה שלך. אני מעריך את ההשקעה שלך בבלוג, גם הזמן והמאמץ לכתוב וללקט מידע וגם המתנות והצ'ופרים שאתה מספק, בחלק מהתכנים יש לי עניין, ובזכותך הגעתי לכמה הופעות שאולי לא הייתי יודע עליהן בלעדיך. זהו בלוג חיובי ובעל ערך. אבל יש לך נטייה להרבות במשחקי מילים וב"השתננויות" – כמעט ואין כותרת לרשימה בלי חוכמות ממין זה – וזה נראה מתחכם, מאולץ, ובעיקר מעיק וגורע.

  • 6
    לזרבוי says:

    שלמה ודוב – אני מקבל את הביקורת (דוב, תודה על צמר הגפן, למרות שהוא לא כזה נחוץ). אני יכול לתלות את האשם בילדותי העשוקה ובאופן שבו ההומור הסנדרסוני עליו גדלתי השחית את נפשי לנצח, אבל אני יכול גם לומר שאני מודע לזה ומנסה לעדן את זה קצת.

    גלישה לאופטופיק – אני מניח שהנטייה שלי למשחקי מילים נובעת מההרגלים שלי, הן ככותב והן כקורא. ככותב – אני מודה שלכתוב זה לפעמים מעייף ומתיש, ואני כנראה מנסה שיהיה לי קצת כיף בכתיבה. כקורא – כמות הטקסטים חסרי ההשראה שאני קורא מידי יום מתסכלת אותי. ברור שאפשר להעביר את המסר באופן פשוט ובלי משחקים, אבל אם הייתי רוצה סתם לשמוע דיעה לא מושחזת הייתי שואל מישהו ברחוב מה הוא חושב על החיים, ולא קורא את הכותבים האהובים עלי, שיודעים גם לנסח אמירה ברורה, וגם להשתמש בשפה באופן שמוסיף עליה רבדים נוספים. זה פשוט פחות משעמם לקרוא, ויותר מאתגר אותי כקורא.
    (זה המקום לציין שהכותב האהוב עלי בעיתונות הישראלית נכון ל-2009 הוא יוסי שריד, שכל טור שלו בהארץ הוא אוסף להטוטי לשון גאוניים ומרובדים עם סטירה מצלצלת בסופם)

    האם הלהטוטים באים על חשבון המסר? יכול להיות, וכאמור אני מנסה לעבוד על האיזון הזה. האם זה מאולץ? לפעמים, וגם מהנטייה הזו אני מנסה להיפטר. אני יכול רק לקוות שאני משתפר ביכולת לאזן, כי הסיכויים שהמשחקים האלו יעלמו לגמרי הם לא גבוהים. זה סגנון הכתיבה שלי, לטוב ולרע.

    בכל מקרה, תודה על הפידבק.

  • 7

    אתה מודע לזה שיונתן שפירא ושיר אהבה פשוט הם שני הלהיטים הגדולים שלה, נכון? כנראה שלא במקרה הם אלו שהכי דיברו אליך…

  • 8
    One Inch Man says:

    דוב אני לגמרי לא מסכים איתך ולזרבוי, אני לא מבין למה אתה כ'כ ממהר להתנצל ולהתחרט.
    הרי את מי בכלל מעניינת ביקורת? זה בסך הכל אוסף מילים שמישהו שבדרך כלל אני לא מכיר כתב על משהו שהוא ראה/שמע/אכל וכיוב, ובה הוא מביע את דעתו הסוביקטיבית לחלוטין על הנושא. ביג פאקינג דיל!
    או כמו שהדוד ליבובסקי אמר:
    "…WELL…THAT'S LIKE ONLY YOUR OPINION, MAN"
    למי אכפת מה אותו בנאדם שאני לא מכיר חושב על העניין??
    אם נשליך על הנושא המדובר, איה כורם לא מעניינת אותי בשיט כך שאתם יכולים לדמיין את מה מעניינת לי ביקורת עליה ועדיין הביקורת הזו שקראתי (בגלל שהיא כאן בבלוג המצויין) היתה אחד הדברים הטובים שקראתי בבלוג לאחרונה! למה? כי היא כתובה נהדר, קולחת, שוטפת ומצחיקה, כשהדימויים והמטאפורות הוציאו אותה לגמרי מעולם הביקורות המשעמם (בו אותו מישהו שאני לא מכיר מביע את דעתו וכולי…) והפכו אותה למשהו אחר הרבה יותר כייפי ומעניין.
    רוב הדברים הנכתבים כל יום ובכל מקום הם כ'כ משעממים וחסרי השראה כמו שלזרבוי אמר, וכשיש סוף סוף מישהו עם קצת יותר דמיון, השראה והכי חשוב כישרון, צריך לטפח ולשבח אותו ולא להיפך.
    יישר כח לזרבוי, אני מבסוט ממך.

  • 9

    אישלאינץ'אחד, בגדול אתה צודק לדעתי, אבל אל תשכח שכן קיימת אפשרות להתחכמות יתר ולמשחקי מילים בכמות גדולה מדי שמאפילה על העובדה שלמבקר אין ממש מה להגיד. וזה מבאס גם אם מדובר באיה כורם או ביוני בלוך. יש מליון ביקורות בעיתונים שעושות את זה כל הזמן (רק עם שנינויות פחות טובות).

גם לך יש מה להגיד? יופי.