נערת הגבעות
יום א, 30.8.09, 8:55 
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 28.8.09)
אתם אולי עוד לא מכירים את מיכל גבע, אבל זה לא צריך להדאיג אתכם. עניין של שנה-שנתיים. גבע משתייכת לדור הבא של בוגרות רימון, שהביטוי "הולך ופוחת הדור" פשוט לא תופס לגביו – אלו בוגרות רימון מסוג חדש, מעודכנות, מאתגרות, בעלות סגנון אישי. הדבר היחיד שמשותף להן ולחבורת השעתוקים של קרן פלס הוא הסיכוי הגבוה שלהן לכבוש את המוזיקה הישראלית. צופי כוכב נולד כבר נחשפו לאיה זהבי פייגלין (סולנית כל החתיכים אצלי), חובבי שלומי שבן כבר מתוודעים לעינב ג'קסון כהן, אבל מתוך החבורה המוכשרת הזו יכול להיות שמיכל גבע תהיה זו שתפתח את הדלת לכולן.
במבט ראשון אפשר להתבלבל ולחשוב שלפנינו עוד רימונאית עם כשרון טכני ונשמה מכאנית. בשיר "זעם", כשגבע שרה "הזעם עולה", היא נשמעת קצת אנמית וקרה. אבל רגע לפני שהטמפרטורה יורדת מתחת לאפס, גבע שולפת הברקת עיבוד ומתפוצצת בפתאומיות, והמדחום מזנק בבת אחת לקצה השני של הסקאלה. הבס מתחיל לטפס ולטפס, הגיטרות מפציצות בדיסטורשנים וגבע משחררת את כל הרגש שהחזיקה בפנים. ועכשיו הזעם באמת עולה, על כך שגבע עדיין לא מככבת בשום פלייליסט. היא אולי פועלת כרגע בשוליים, אבל המוזיקה שלה היא הרי מהחומרים שמהם עשוי המיינסטרים. וזה לא נכתב כגנאי.
יחד עם הלהקה המהוקצעת שלה, גבע שומרת על איזון מדוייק בין פופ גלגל"צ שמלטף את האוזן ובין רוק חו"ל שמכה ישר בבטן. זה לא פורץ דרך, אבל זה עובד מעולה. הרבה מהקרדיט מגיע לנגנים נהדרים כמו גיל לואיס, גיטריסט עם טאץ' נדיר שכיף לשמוע גם כשהוא נחבא אל הכלים ומסתתר בין המילים, או עינב ג'קסון כהן שהוזכרה לעיל, שממחישה את השורה "עכשיו אני אפול" בטיול במורד הקלידים, ומרביצה להם כשגבע "חושפת שיניים". וגבע עצמה, יש בה משהו ישיר שלא דופק חשבון. חוסר הבטחון הקל שתוקף אותה בקטעים שקטים מתחלף במהרה בעוצמתיות מהזן הנינטי (וזו מחמאה, שיהיה ברור) כשהיא לוחצת על הגז, והשילוב הזה בין ילדה שברירית לדיווה שחצנית, בין לוליטה לפאם פטאל, זה אלמנט שהיא משחקת איתו היטב. ב"פה השמש" היא שרה "יש לך ריח של אלוהים", שורה שרק ילדה יכולה לכתוב ורק אישה יכולה לשיר. ובין השירים היא שותלת פרובוקציה קטנה: "היה לי פטיש מטורף לגברים מבוגרים", היא מספרת בחיוך מבוייש, "הם היו צריכים להיות בני 40 כדי שאני אגנב. אז היה כיף ברימון".
אתם אולי עוד לא מכירים את מיכל גבע, אבל אתם תכירו. זה פשוט בלתי נמנע.
מיכל גבע בלבונטין 7, 20.8.90
תגיות: בוגרי רימון, גיל לואיס, מיכל גבע, עינב ג'קסון כהן, תרבות מעריב
...ובאותו עניין:
- מלאים מצוות כרימון – שי לחג - (שנה טובה! שי לחג לקוראי הבלוג מחכה בהמשך...) למה בעצם החלטתי לעשות ספיישל על רימון לראש השנה? הכל ה...
- רימון נפץ - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 23.1.09) ונפתח בחדשות הטובות: יש סיכוי שהביטוי "בוגרות רימון", שהפך בזמן ...
- איה, צורם - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 26.6.09) על הכסא מתיישבת איה כורם למסור עדות. מולה בהיכל הצדק של קפה ביאל...
- סימנים של חלטורה - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 9.10.09) האלבום "סימנים של חולשה" של ברי סחרוף יצא ב-1993, וגם היום, מקץ ...
- בין השורות 3.7.09 - רסס, שינוי כתובת ושאר עניינים טכניים איה זהבי פייגלין וכוכב נולד כבר לא תפתחו תרבות מעריב של היום. ...
אני מצטער, מה בדיוק מעודכן ומאתגר במיכל גבע? הפופ שלה אולי מצלצל בןזונה ונכון שיש לה את גיל לואיס שבאמת אין עליו, אבל מבחינת כתיבת שירים, סאונד מקורי וקונספט… נו. מבין כל החבורה שהזכרת (איה-עינב-וכו'), לגבע יש את הסביבה הכי פורייה (להקה מצויינת והפקה נקייה שנשמעת טוב) אבל דווקא פחות מה להציע מבחינה מוזיקלית.
בתור בלוג למוזיקת אינדי… קצת קשה לי להבין מה זה עושה פה… לא שזה רע… זה פשוט…וואללה… לא משהו. אני בכיף רואה את זה מיתנגן בטירוף בגלגל"צ או משהו כזה, אבל בחייאת, יש לך פה כח להשפיע, תן כבוד ללהקות קצת יותר מעניינות, אין פה כמעט כלום חדשני, מהשמיעה הראשונית לפחות, הכל נשמע שיושב טוב וסבבה ויש לה אחלה קול… אבל וואללה… זה פשוט לא מעניין מוזיקלית.
מצטער אם אני קצת קשה, אבל יש אמנים אחרים בארץ הזו שצריכים ומגיע להם את הפירסום שאתה נותן, מאשר שאר הלהקות שאתה ממליץ בדר"כ, שבכל מקרה הן יצליחו בדרך זו או אחרת.
אבל זה בלוג שלך, מי אני שאחליט בשבילך מה לפרסם.
תודה בכל מקרה (:
אולי די כבר עם הקופי-פייסט הזה של הביקורות.
הבנתי שאתה כותב במעריב, באמת סבבה, כל הכבוד (בלי ציניות).
אבל יש סיבה למה יש עיתון מכובד עם מוסף תרבות ולמה יש בלוג עצמאי ועוד ממשפחת העונג היקרה.
אולי כדאי שתבדיל בין הנושאים המסוקרים ולא תזרוק כל מילה שאתה כותב לבלוג שלך.
הרי קהל הקוראים של שתי המדיות הוא כל כך שונה שלרוב מה שמעניין את האחד לא יעניין את השני, או במקרה דנן, אותי.
לאחר שזה נאמר, הרשה לי לציין שזה עדיין אחל'ה בלוג, גם אם לאחרונה נראה כי נשבר לך קצת ואולי יש צורך להוציא לרגע את האטמים ולהעביר חוטר באוזניים.
אחד ורחת לאקום:
1. זה בלוג מוזיקת שוליים ומוזיקת אינדי. מיכל גבע, מעצם היותה אנונימית יחסית שלא מוחתמת בשום מקום, נופלת תחת ההגדרות האלה.
2. הבלוג עוסק במוזיקה שאני אוהב. אני אוהב את המוזיקה של מיכל גבע. סוף הסיפור.
3. זה הבלוג שלי. אני כותב בו על דברים שמעסיקים אותי. הכתיבה במעריב מעסיקה אותי, ועל כן כל מה שאכתוב למעריב (או לכל גוף אחר, כל עוד זה קשור למוזיקה), יתפרסם פה.
4. אי אפשר לדבר על שוליים מבלי לדבר על המרכז, מאחר והאחד מגדיר את השני. כך שאם תהיה לי ביקורת על קרן פלס, גם היא תתפרסם פה.
5. לא טוב לכם – תדלגו לפוסט הבא. או שתתחילו לשלם לי משכורת, ואז אני אכתוב על מה שתבקשו ממני, בדיוק כפי שאני עושה עם מעריב. אבל עד אז, הפידבק הזה שלכם לא תורם לאף אחד.
אני מקווה שבזאת סיימנו לחודשים הקרובים עם דיוני "אחי, מי נתן לך רשות לכתוב בבלוג שלך על דברים שלא מעניינים אותי".
בחור מזוקן – ההגדרות "מעודכן, מאתגר" וכו' נכתבו על הדור הזה באופן כללי. זה לא בהכרח אומר שגבע תואמת את כולן, אבל יש רוח רעננה מהכיוון של המחזור הזה. בכל מקרה, אני מציע שתלך להופעה הבאה שלה. יש שם כמה יציאות עיבוד והפקה שאולי ישנו את דעתך (גם בסינגל "קרח" אפשר לשמוע חלק מזה).
מעניין שבחרת להשתמש דווקא במילה "מעסיק".
מעסיק יכול להיות מה שמכלה את זמנך (לאו דווקא מתוך עניין אלא מתוך רצון להשתכר כראוי כדי שתוכל לשבת ולהשתכר כראוי במנזר), ומאידך זה יכול להיות מה שמעניין אותך (ולכן מטריד את מחשבותיך, מלבה את יצרייך ולבסוף נשפך על הדף).
נדמה כאילו לפעמים הפירוש הראשון הוא המנחה אותך.
נ.ב- לא הייתה כבר ביקורת על קרן פלס… אה, כן, זה היה על איה כורם. התבלבלתי.
רחת לאקום וחבר מרעים, הריני לעדכן כי אהבתו של לזרבוי למיינסטרים מטרידה רבים מן המוחות המשועממים ביותר כבר שנים ארוכות,
וניסיון לטעון כי שיקול רציונלי כמו בצע כסף הוא שמדריך את כתיבתו הוא מופרך ומגוחך מיסודו.
עניין ידוע הוא כי טעמו של לזרבוי, החורג מן ה'בון טוון' השוליימי, הנו קלוקל באופן כנה לחלוטין.
הידד למשמיצים!
נו טוב, יכולת לכתוב שהיא היורשת הישירה של מדונה.
אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה.
אני חושב שהפוסט הזה הוא קשקוש אחד גדול.
מנסיוני , אם תהיה צודק תוכל לומר "אמרתי לכם"
ואם טעית … מי יזכור ?
ככה זה כל בלוגר, מכתיר מגלה, חושף וכולי.
.
טוב חלאס.
צחוק צחוק, אבל אין מיותר מדיון "הבע דעתך על הבלוגר ופעלו"
יש מיליון בלוגרים שמתים לשמוע מה דעתכם עליהם.
רוצו
רובנס
יותר מתאים ללזר לכתוב שהיא היורשת הישירה של נינט
רחת לאקום – בנאדם, הפעם עברת את הגבול עם התגובה שלך – כבר שנים שאני לא יושב במנזר.
רציתי לתקן
עד כמה שידוע לי מיכל חתומה בנענע דיסק.
בכל מקרה,
חייב להגיב פה ולומר שהייתי בהופעה שלה עם הלהקה ובהופעה אקוסטית.
הבחורה מרגשת ושובת לב.
המוזיקה שלה מעניינת ומפרקת אותך מבפנים ובאותו זמן היא מתקשרת, כנראה שזאת מילה גסה אצל רוב חובבי האינדי..
חבל!
ממליץ מאוד ללכת להופעה שלה ולהיווכח בכמה שאתם טועים וממליץ באותה נשימה על נעם נבו, עינב ג'קסון ודניאלה ספקטור.
בקיצור, חברים, תוציאו את האטמים מהאוזניים…
דניאלה ספקטור נמצאת ברמה אחת מעל כל אלו, אם אתה שואל אותי.
בחור מזוקן:
רוב חובבי האינדי מתייחסים לכמה שיותר הזו י- ככה יותר שווה לאהוב ולהעריך את זה…
תהרוג אותי, לא מבין למה.
דווקא את היוצרים והיוצרות שמגיע להם להיות במיינסטרים אבל נשארים בשוליים, אותם אנחנו צריכים לחזק.
הקהל האינדי ברובו אוהב להשאיר את האמנים שלו בצל אור הזרקורים וזאת טעות תרבותית.
זו לא בהכרח טעות תרבותית. לי לא חשוב לחנך את כל עמישראל לשמוע דניאלה ספקטור או מכולת, למרות שהם יחסית נגישים. חשוב לי שתהיה מוזיקה טובה שאני יכול לצרוך, זה הכל.
לדעתי, הרבה פעמים בדרך אל ההכרה הציבורית דברים מתעוותים (אם כי לא בהכרח) וכמו שאני מעדיף לקנות מצרכים בחנויות פרטיות/בוטיקים למינהם, ופחות ברשתות גדולות, כך כרגע טוב לי לדעת שהדברים הטובים בסצנה בתל אביב נשארים גדולים בתוך העיר, ושם זה נעצר.
אני בטוח שרובם של האמנים האלה שהזכרת, שוליים-מתקשרים, היו שמחים להתברג לכל טלוויזיה ובית בחולון, טבריה וערד. זה לא סותר את מה שאני אומר.
בחור מזוקן, בסופו של דבר רוב האמנים שאתה אוהב חייבים להצליח כדי להמישך ליצור.
אני מציע שתבדוק מחדש בינך לבין עצמך מה אתה אוהב יותר – מוזיקה טובה או צרכנות אקסקלוסיבית
"המרכז מגדיר את השוליים.." זה לאו דווקא במובן הגיאומטרי, כלומר מה שלא במרכז הוא בשוליים אלא מבחינת דינמקיה, השוליים משתחררים מהמרכז, בחשיבה, בכוונה, וכו'.. סוג של הפרייה.
אני חושב שהדבר זהה בדיוק ליחסי הגומלין שבין כותב לבין הקהל שלו, ובוודאי זה חריף יותר כאשר מדובר בבלוג, (גם אם הבולגר הוא עיתונאי, ויש לכך דוגמאות רבות..)
כלומר – עצם זה שיש קוראים שרואים לנכון להעיר על מה שכתבת, ולא משום שזה יהיה מגניב לריב באתר גדול אלא פשוט להעביר עלייך ביקורת, באופן ישיר, אין דבר נהדר מזה ומפרה יותר. וחוץ מזה ברגע שהתחלת לפרסם ולאפשר לאחרים לקרוא את שאתה כותב, במיוחד במרחב כמו בלוג, זה כבר לא דבר פרטי שלך אלא יש לך קהל שעלייך להתמודד איתו, ונראה שזכותו להביע את דעתו גם על נושאי הכתיבה.
mark – אין לי בעיה עם ביקורת (שנאמר judge not lest ye be judged). להפך, אני שמח לשמוע כל ביקורת. אבל כמו שזכותו של הקהל לבקר, זכותי להחליט מה מהביקורת אני מפנים, מה אני דוחה, ומה אני חושב שהוא פשוט לא רלוונטי.
לכתוב לבלוגר "אל תכתוב על זה ועל זה" זו ביקורת לא רלוונטית לדעתי. זה הבלוג שלי, ואני אכתוב כאן על מה שבא לי. מי שזה לא טוב לו, לא יקרא. אם זה היה מגזין או אתר מסחרי שנועד לשרת קהל ספציפי או לרצות משקיעים – הייתה לזה חשיבות. אבל בבלוג פרטי, שאני כותב בשביל הכיף שלי? זה גובל בחוצפה לדעתי.
ביקורת היא רלוונטית מבחינתי רק כשהיא נוגעת לנושאים בהם עוסק הבלוג. הבלוג עוסק במוזיקה, ולא בשיקולי העריכה שלי כבלוגר. מי שזה ממש בוער בעצמותיו מוזמן מבחינתי להקים בלוג בנושא ולחפור שם. אני מבטיח לבוא לקרוא מידי פעם.