הילד חולם
"תל אביב הרוקיסטית הסתובבה אז סביב הזנב של עצמה. רוב הלהקות שרו באנגלית וחיו בניתוק מוחלט מהמציאות הישראלית… להקות רוק (…) לא הוחתמו על חוזים בחברות תקליטים ממוסדות… לדור שלם של הוזים ויוצרים [נמאס] מהבינוניות ששלטה במוזיקה, בקולנוע ובתיאטרון הישראלי… [משם] יצאה הבשורה של 'הרוק התל אביבי הצעיר'… אפשר לעשות רוק אינטיליגנטי ,עדכני ומסחרי – בעברית! …מסביבנו החלו חברות התקליטים (…) להחתים כל מה שזז ומנגן בגיטרה"
זה אולי נדמה שהמילים האלו לקוחות מרב המכר של שנת 2019 "מהפטיפון לקיסריה – איך מוזיקת השוליים של שנות האלפיים כבשה את ישראל", אבל האמת היא קצת שונה. אומנם יש בטקסט הזה דברים שמזכירים את מה שקורה כאן ועכשיו בין הפטיפון ללבונטין, אבל למעשה הוא מדבר על עשור אחד אחורה, על הניינטיז. אז מאיפה הוא הגיע?
המלצות 21.11.08
–> ההופעה של השבוע <– "מקהלת גבעול" בבית העמודים, שבת 22.11 ב-17:00, 19:00 ו-21:30, 50 ש"ח –> ההבטחה של השבוע <– נילי פינק בלבונטין, שני 24.11 ב-22:30, 40 ש"ח שישי 21.11.08 קודם כל, סליחה על האיחור בהעלאת הפוסט. כל מיני אירועים משמחים שאכתוב עליהם בשבוע הבא תופסים לי את מעט הזמן הפנוי שיש לי. אבל […]
להמלצות בהרחבה...היי הקליפ, היי הקליפ
Watch more cool animation and creative cartoons at aniBoom
והנה כמה מילים וציורים שנראה לי שיעניינו אתכם.
על מה זו הרוח נושבת?
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 14.11.08)
מידי סתיו מנשבות הרוחות, ובמדינה שבה החורף הוא לא יותר מאשר סתיו ארוך מהרגיל, עושים רוח פי כמה. וכידוע, רוחות נושבות עם בוא הסתיו, ואחר כך שוכחות. וגם אנחנו. ובמקרה של עלמה זהר, על מה זו הרוח נושבת לא לגמרי ברור, וגם לא כזה משנה. כי מוכשרת ככל שתהיה, וכשרון דווקא יש לה בשפע, כרגע היא בעל כורחה סוג של פיקציה תקשורתית.
והיא לא אשמה בזה. עלמה זהר היא מוזיקאית טבעית ומבצעת מחוננת עם כמה שירים מצויינים, שכבשו את הרדיו ובצדק. הבעיה היא שההופעה שלה חושפת ששאר השירים שלה, שהם במקרה גם רוב השירים שלה, הם בינוניים למדי. לא רעים חלילה. סתם בינוניים. נהנים מהם כששומעים אותם, אבל לא זוכרים אותם כשהם מסתיימים. כמו הקדנציה של אולמרט, רק להפך. אבל בסיפור ההצלחה שנקרא עלמה זהר לא מספרים לכם שיש לה גם שירים מביכים כמו "ארבעים מעלות בצל". ההצלחה שלה נובעת מהמאמץ של אנשי ניהול, שיווק ותקשורת להסתיר מכם את האמת. והאמת היא שהמלך אומנם אינו עירום, אבל נראה שהמלכה קונה את בגדיה אצל גדעון אוברזון.
אלא שמישהו דואג שם למעלה להסתיר מכם שהיא לא תמיד מוצלחת, וגם לא עד כדי כך מצליחה. העליה המטאורית של זהר, אלבום הזהב שקיבלה והקונצנזוס הביקורתי על איכויותיה יצרו מראית עין שיש לה קהל מעריצים הולך ומתרחב. אך בהופעה מגלים שהמעריצים אינם ושהמראית אין. מעריצים אמיתיים לא יושבים במשך הופעה שלמה בשקט ופוצחים בשירה רק כשמגיע הלהיט מהרדיו. מעריצים אמיתיים לא רצים אחרי ההופעה לקנות את הדיסק שכבר אמור היה להישחק אצלם עד דק. מי שעושה דברים כאלה זה קהל עדר, שאתמול העריץ איזו בוגרת רימון טריה ומחר יעריץ איזה כוכב נולד רקוב, וישאיר בסופו של דבר את העלמה ללא הזהר.
האמת הפשוטה היא שעלמה זהר היא לא פרי טרי ולא פרי רקוב, אלא פשוט פרי בוסר, ועל כן ההצלחה המוקדמת שלה מצערת – היא יוצרת ייחודית מכדי להיות כאן אורחת לרגע ולהתנדף כשהפוטנציאל המסחרי שלה ימומש. שירים כמו "עם הגב" ו"המופלאה בנשים" מעידים על הכשרון הגדול שלה, שהיה משתבח לו היא הייתה טורחת להשתפשף קצת לפני הפריצה, לסנן את השירים החלשים מהרפרטואר ולשפר את הנוכחות הבימתית הטבעית כעץ וחזקה כעלה.
ממישהי שכתבה את "גלות בבל השניה" ו"אגו טריפ", שמתארים כל כך יפה את השטחיות והזיוף של עולם הזהר (סוג של מדרש שם?) אני מצפה להרגיש לא בנוח כשהיא עצמה הופכת למוצר ארוז ומשווק היטב. ונראה שהיא מודעת לבעייתיות – לאורך ההופעה היא העירה על ההצלחה של "שיר אהבה אינדיאני (מיגל)" (להיט דבילי"), על המראה המלאכותי שלה ("הלבישו אותי בפלנלית") והתעקשה להזכיר כמה פעמים שנגניה המוכשרים אינם נגני הפקות שכירים ("כולם חברים שהבאתי מהבית"). אז אם היא מודעת לזה, והיא לא מרגישה עם זה בנוח, למה היא עושה את זה? הרי זה אגו טריפ. היא כתבה על זה שיר. אז למה היא לא בוכה?
(עלמה זהר, צוותא, 5.11.08)
לא דובים, לא משלמים! (2)
יום ד, 19.11.08, 1:20 - |
כללי, כרטיסים חינם- |
29 תגובות
אתם כבר מכירים את הנוהל, עשינו את זה בעבר: לא דובים, להקת הFאנק-הארדקור-מזרחי המעולה, מופיעה באוזןבר ביום ראשון 23.11 ב-22:00, והבלוג מציע לכם 5 כרטיסים חינם, מתנת הדובים וה
.
אבל הפעם כדי לזכות עליכם לעמוד במשימה קשה במיוחד!
ערופי אנטיביוטיקה
יש הרבה מה לכתוב על ההופעה הכיפית של אנטיביוטיקה בריף ראף הערב. אני יכול לכתוב איך הם החזירו אותי לפינגווין (שנסגר כשהייתי בן 12, ושעל כן מעולם לא הייתי בו). אני יכול לומר שכל מי ש"נושאי המגבעת" עושים לו משהו צריך ללכת לשמוע אותם בהופעה הבאה שלהם. אני יכול לספר איך נקרע להם המיתר בבס, ומי שהציל אותם היה לא אחר מאשר רם אוריון, שבמקרה היה בריף ראף עם גיטרה בס. אבל הזמן קצר ומחר יש לי דדליין לביקורת אחרת שאני כותב ל"מעריב", ועל כן אתמקד במשהו אחר:
באחד הרגעים ההזויים בהופעה, חברי "אנטיביוטיקה" ניגנו גרסת כיסוי לשיר של ערופי שפתיים. זה היה אפילו יותר הזוי בהתחשב בכך שיוני כדן, המתופף של "ערופי שפתיים" והסאונדמן של הריף ראף, ישב מטר מהם ועשה להם סאונד. ואני תוהה: האם זה רק ממחיש עד כמה סצינת השוליים היא בועה שמתכתבת עם עצמה, או שמא זה דווקא מרמז שהסצינה כבר מספיק גדולה ועשירה כדי שאמנים יעשו גרסאות כיסוי האחד לשני? מה אתם אומרים?
(ובלי שום קשר: פצ'ה קוצ'ה היה מעולה. מי שלא בא הפסיד)
רגש עמיתי
אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה עמדו לי דמעות בעיניים במשך הופעה שלמה, אבל סביר להניח שזה היה בהופעה של עמית ארז. זה כנראה היה בימים בהם הוא עוד היה בגדר סוד של כמה עשרות אנשים בפאב קטן, כשהבתוליות והראשוניות שלו היו יותר אפקטיביים מכל מופע מוקפד וגדוש פירוטכניקה. הוא התרגש על הבמה, ואני התרגשתי בקהל. עמית עדיין מופיע נהדר עד היום, בין אם לבד או עם הלהקה שלו, אבל הראשוניות הזו שריגשה אותי כל כך בעבר נעלמה, ולקחה איתה את הדמעות. בההופעה שלו בפסטיבל "אינדינגב" לא מכבר הרגשתי שהוא שר על טייס אוטומטי, שהוא מבצע את השירים שלו במקום לחוות אותם. אבל ההופעה שלו בפסטיבל הפסנתר החזירה את הסומק ללחייו ואת הדמעות לארובות עיניי. סוף סוף, נדמה היה שהוא מגלה את השירים של עצמו מחדש. ובשבילי, זה הרגיש כמו לגלות אותו שוב בפעם הראשונה.
בין השורות 13.11.08
הצצה ראשונה לקליפ החדש של "אטליז" \\ ההרכב שהוליד את "אטליז" מתאחד \\ הפלייליסט של גלגל"צ נחשף \\ שירות חדש הופך את הפצת הסינגלים לנגישה לכולם \\ "טאטו" מתאחדים בגל"צ \\ התשובה הישראלית ל-"Secret Chiefs 3" מחפשת קלידן \\ כמה להקות טובות מתפרקות \\ "מקהלת גבעול" המופלאה של מאיה דוניץ ומיכל אופנהיים מתאחדת
ערב דב
ראיתי הרבה הופעות בחצי השנה בה הבלוג הזה קיים, אבל ההופעה של דב חנין ולהקת "עיר לכולנו" הייתה מהמרגשות ביותר שנכחתי בהן.
נכתב כבר רבות על תרבות האיחורים של ההופעות בתל אביב, ובהתאם לכללים, גם ההופעה של חנין ולהקתו התחילה בשעה וחצי איחור. אבל היה שווה לחכות. ב-2 וחצי לפנות בוקר חברי "עיר לכולנו" המוכשרים הפתיעו עם גרסת כיסוי להמנון הלאומי ופצחו מיד בשירת הלהיטים "עיר לכולנו, אולה אולה אולה!" ו"הו, הא, מה קרה? חולדאי אכל אותה!". דב ניגש אל הבמה, אחז במיקרופון, ופצח בשירה גם הוא. נכון, אוזן בלתי מזוינת הייתה עשויה לחשוב בטעות שהוא מדבר, אבל מי שהקשיב היטב שם לב שהוא למעשה שר: שירים על תקווה, אמונה, דרך, חזון, אהבת אדם ויושרה. דב הוא פרפורמר נדיר, שחודר אליך ללב. אין מה לומר – הוא פשוט מרגש.
אבל אתם יודעים איך זה עובד בתל אביב של רון חולדאי – הופעות טובות, אנשים שמחים, מסיבות ספונטניות ורוח חופשית אלו דברים שהעיריה מעדיפה לדחוף למתחמים סגורים. לא עבר זמן רב לפני שהגיעו פקחים (או שוטרים?) והורו לסגור את ההופעה. אם לשפוט על פי הדוגמאות של הריף ראף, הבלום בר ואחרים, יש חשש שההתנכלות הזו עוד תוביל בסוף לסגירת המקום. אולי בבחירות הבאות זה ישתנה. אך בינתיים, אל דאגה, נראה לי שמטה "עיר לכולנו" יסתדר גם בלי היתר לילה.
הופעה של דב חנין היא בגדר הופעת חובה. נדמה לי שהופעתו הבאה תהיה בירושלים, ואני ממליץ שלא לפספס אותה. יש מעט מאוד הופעות שיכולות לגרום לקהל להרגיש שכל מילה בחלל האוויר נולדת במיוחד בשבילו. ההופעה של חנין היא כזו. הופעה לכולנו.
(דב חנין ו"עיר לכולנו", 11.11.08, מטה הבחירות של "עיר לכולנו")
