יהוא גדול, יהוא גדול, יהוא גדול ולא דובים!
יום ב, 15.6.09, 12:16 - |
כללי, כרטיסים חינם- |
12 תגובות
מידי פעם אני מחלק כאן כרטיסים ליהוא ירון. מידי פעם אני מחלק כאן כרטיסים גם ללא דובים. הוא כנראה היוצר המבריק ביותר בעיר. הם מן הסתם הלהקה המגניבה ביותר במזרח התיכון. תמיד כיף לי לעזור לחשוף אנשים למוזיקה שלהם, אבל הפעם, שוד ושבר, דילמה קשה – שניהם מופיעים באותו יום ובאותה שעה! על מי מהם להמליץ? למי מהם עלי לחלק כרטיסים? זו הייתה יכולה להיות שאלה קשה מנשוא, ומזל שהם מצאו לה פתרון נהדר.
 |
יהוא ירון ולא דובים מופיעים ביחד בלבונטין 7 אז איך זוכים? |
רימון נולד
לפני שבוע נתקלתי בשתי זמרות-יוצרות שונות מאוד וגם מעט דומות. האחת מירושלים, השניה תל אביבית. האחת מפלרטטת עם אלקטרוני, השניה קורצת לשאנסונים צרפתיים. האחת היא חלק מלהקה, השניה מופיעה תחת שמה שלה. האחת מנגנת עם כמה מנגני השוליים הבולטים, לשניה יש את המתופף של אריק ברמן. אז מה בכל זאת משותף להן? שתיהן יצאו משני מהמוסדות המוזיקליים הכי מושמצים בארץ – האחת מכוכב נולד, והשנייה, להבדיל, מרימון – ושתיהן מנפצות אחת ולתמיד את הסטיגמות עליהם. קבלו את עדי אולמנסקי ולהקת לורנה_בי, ואת סיון יחיה.
צליל מכוון
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 12.5.09)
כשהגיטרה שלה יוצאת מכיוון, היא מעבירה אותה לגיטריסט שיושב לימינה ומסבירה לקהל: "זה סיפור של כיוון. כשזה יוצא מכיוון, אין מה לעשות, אני עוצרת ומחכה שמישהו יכוון". לכו תתרגלו איתה, עם אתי אנקרי החדשה. יש עכשיו מי שמכוון אותה – שיערה נתון בשביס, כולה אומרת פיוס ושקט פנימי. היא עדיין הופכת רגעים קטנים לדימויים עוצמתיים בין רגע, אבל הכיוון החדש שלה בחיים מחייב צניעות, צניעות בכל מובן, ועל כן גם העוצמה שלה מגיעה במנות קטנות. "מה שהייתי שוב אינני, מה שהנני לא נשמר", היא שרה בפתיחת ההופעה, במילים שנכתבו הרבה לפני התקרבותה לדת. וכיאה לטקסט מוצלח, המילים האלו מקבלות עכשיו משמעות חדשה.
המלצות 12.6.09-19.6.09
בשישי יש מלא הופעות צהריים וגם מרתון Pאנק צהריימי, שמנסיוני זו חוויה גם למי שלא משתגע על Pאנק, בשבת יעל דקלבאום תקרע את לבונטין וכדאי גם לקפוץ למייק'ס פלייס, בראשון תמר איזנמן מופיע בחינם, בשני השלוליות מזכירות שפעם היה פה חורף, בשלישי רן כהן מופיע בשבלול דווקא, ברביעי איפה שלא תזרקו מטבע תיפלו על הופעה טובה (כולל הופעה נדירה יחסית של שרית שצקי המלכה ומחווה מצחיקה לפול מקרטני בהשתתפות עבדכם הנאמן), בחמישי יהוא ירון ולא דובים מופיעים ביחד ומשלבים בס עם קונטרבס, ובשישי מרסדס בנד סוף סוף משיקים את האלבום שלהם באופן רשמי.
להמלצות בהרחבה...אם היא תלך
"אני רוקרית"
— נינט אצל ליאור שליין, 10.6.09
לפני קצת יותר משנה כתבתי פה אגב החיבור המפתיע בין רוקפור ונינט, שזה עומד להיות מהלך מרחיק לכת. "חכו ותראו מה זה יעשה לה. חכו ותראו מה זה יעשה לנו", כתבתי אז. כמה חודשים מאוחר יותר כבר נתתי לזה כותרת: אם אפילו נינט אוחזת גיטרה, סימן שהרוק חוזר. מאז פקעו לא מעט מיתרים, איפה הילד התקמבקו בהצלחה, ד"ר קספר שבו לפוצץ אולמות, אפילו משינה הכריזו שהם חוזרים ל"מפלצות התהילה", פורטיס הפך ליקיר התקשורת, מרסדס בנד הכניסו שיר לפלייליסט של גלגל"צ, תמר איזנמן הוחתמה ב-NMC ואסף אבידן קיבל אלבום זהב. ועכשיו נינט שוב לוקחת את כל הסיפור עוד כמה קילומטרים קדימה.
בזמן שחבריי בתרבות מעריב מכתירים (באיחור אופנתי של כמה שנים) את הזמר המזרחי בתור המושל בכיפה, מגיעה לה הנינט, אולי הדמות המפורסמת ובעלת התהודה הגדולה ביותר בעולם הבידור הישראלי, ובעזרת רוקפור מוציאה תחת ידיה יצירת רוק מופתית בשם "אם אני אלך". והיא הולכת, אין כאן שום שאלה של "אם". הולכת רחוק מאוד אפילו. השאלה היא לאן זה יוליך אותנו.
על גייז ועל די-ג'ייז
העיר הלבנה התקשטה לה בורוד. החודש הזה הוא חודש הגאווה – מידי יום יש אירוע של קהילת הלהב"ט (שזה לסביות-הומואים-בי-טראנס, למען המאותגרים מגדרית בין הקוראים), בין אם זה מסיבה, פאנל, הרצאה, הקרנת סרטים, הצגת תיאטרון, הופעה או מצעד הגאווה שיתקיים ביום שישי הזה. מבט חטוף בתוכניית חודש הגאווה מעלה שאלה בלתי נמנעת: האם יתכן שכשכל החבר'ה יצאו מהארון, הם השאירו שם את הטעם המוזיקלי שלהם?
עץ אלון
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 5.6.09)
ב-1969, כשאריק איינשטיין חיפש סאונד חדש, הוא שלף ממועדון שוליים מעושן את להקת הצ'רצ'ילים, והרומן הזה הסתיים בלא פחות מאשר לידת הרוק הישראלי. והנה לרגע נדמה שההיסטוריה חוזרת – אם כי בפרופורציות מעט שונות. גבע אלון, אחת הדמויות הדומיננטיות והמוערכות על התפר שבין השוליים למיינסטרים, מי שהושווה בגיל צעיר לניל יאנג וזכה לכינוי "גיבור גיטרה", חזר לאחרונה מסיבוב הופעות אינסופי בארה"ב וחיפש את הצ'רצ'ילים שלו. הוא מצא אותם בדמות שלושה רבעים מלהקת [Tree], אחד הסודות השמורים ביותר של המוזיקה הישראלית. זו להקת ג'אמים פסיכדליים מעולה, שאם היא הייתה מופיעה ב-1969 במועדונים של רחוב המסגר, מיקי גבריאלוב וחיים רומנו היו נותרים ללא עבודה.
אחד ועוד אחד הם תמיד שניים, ועל הנייר החיבור בין גבע אלון (שהוא אחד, אבל לא סתם אחד) ו-Tree (שהם לא אחד, אלא שלושה, וכל אחד מהם הוא תותח בזכות עצמו) – החיבור הזה שווה לא מעט. אבל כנראה שבמוזיקה לא דופקים חשבון לשיעורי חשבון – כשהם עולים ביחד על במת הבארבי, מתגלה לפנינו מקרה מפתיע של שלם ששווה פחות מסכום חלקיו. החיבור בין כל האנשים המוכשרים האלו פשוט לא עובד. הוא קל מידי ולא מספיק מפרה, ולוקח את המוזיקה של גבע אלון לטיול ברחוב הצפוי פינת הבנאלי. כולם מנגנים נהדר, ההגשה עדיין סוחפת והשירים עדיין טובים, אבל כמעט בכולם נדמה שכבר שמענו אותם בעבר. בעבר הרחוק, הכוונה. כפי שאפילו הפוליטיקאים שלנו מתחילים להודות, מה שהיה טוב לסוף שנות השישים לא תמיד עובד אחרי 40 שנה, ולמרות שאפשר וצריך לומר גם דברים טובים על ההופעה הזו, קשה שלא להתאכזב ממנה: במקום לקבל את הופעת הרוק הטובה ביותר בארץ, קיבלנו מוזיקה מיושנת היטב בחבית עץ אלון.
התחושה הזו מתחדדת באחד מרגעי השיא הבודדים של הערב, כשחברי Tree יורדים מהבמה וגבע אלון מבצע את The Wall of Sound שלו לבד עם הגיטרה האקוסטית. 1969 או 2009, לוירטואוזיות שלו אין תאריך תפוגה, והביצוע שלו לא פחות ממושלם. כשהוא מוותר על קלישאות הסיקסטיז-סבנטיז של הלהקה, קל להיזכר עד כמה השירים שלו יפים בבסיסם. בסיום ההופעה גם הלהקה מספקת רגע קטן של חסד – Relaxation, שיר שהלחן המנצח שלו חזק יותר מכל תחושת רטרו, זוכה לביצוע מרשים, אבל זה מעט מידי ומאוחר מידי. למרות ש-Tree היא להקה מצויינת, כדאי שמישהו יביא לגבע אלון סולם – יכול להיות שזה עץ אחד שמוטב לו לרדת ממנו.
גבע אלון בבארבי, 28.5.09
