היה געגוע
יום ב, 30.3.09, 9:58 
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 27.3.09)
"רוצים לשמוע קצת מוזיקה?", שואל חמי רודנר. הקהל שואג ואיפה הילד מיד ממשיכים מהנקודה בה הם עצרו לפני עשור. "זמן סוכר" הוא השיר וגם השיא הראשון בהופעה, ואחריו מגיעים לא פחות מ-25 שירים נוספים וכמות דומה ומפתיעה של שיאים. הם לא עושים הנחות לקהל – זו ממש לא מכונת הלהיטים הגדולה. שירים נשכחים כמו "יושב בכורסא", "כוכב חדש" ו"אמצע הקיץ" ("שיר ששווה איחוד", במילותיו המדוייקות של רודנר) מעוררים חשק לחזור לאלבומים הישנים. שירים חדשים כמו "מוזיקה אהבה" ו"מנסה" פותחים תיאבון לקראת האלבום העתידי עליו הם הכריזו מעל הבמה. מי שעומד מספיק רחוק יכול לדמיין שאיפה הילד עדיין בני 20 ומשהו, ולא רק בגלל הביצועים הנאמנים למקור – זו גם הרוח החיה שלהם שנראה שלא הזדקנה ביום. חבל על הזמן, חבל על הסוכר ועזבו אותי מאנכרוניזם – איפה הילד רק התאחדו וכבר אפשר להכתיר אותם בתור הלהקה הכי טובה בארץ.
החיבור בין רודנר לאסף שריג, הצלע השקטה יותר בלהקה, משדרג את שניהם. רודנר אומנם עומד בחזית, אבל ניכר שהוא לקח צעד מתבקש אחורה כדי לפנות מקום לשאר חבריו, וזה עושה לו רק טוב. שריג שר לא מעט, מנגן חלק מהסולואים, מקבל הרבה קרדיט וחום מרודנר, וזוכה סוף סוף לכבוד הראוי לו. כמעט התבקש להפוך את "רק בשביל לקבל חיבוק" לדואט סימבולי ומפייס בין השניים. כי כשהם ביחד, אז השמיים הם באמת הגבול.
הזאפה מלא בבני הנוער של שנות התשעים שגדלו והפכו למפוטרי הייטק, אבל באופן מפתיע יש בו גם לא מעט מבני הנוער של שנות האלפיים. מישהו שאל איפה הילד? אז הנה הוא. אבל השאלה האמיתית היא לא איפה הילד, אלא מה לעזאזל גרם לו להוציא 130 ש"ח על להקת ניינטיז שהוא בקושי מכיר. כשלהקה מתאחדת קל לומר שחבריה חיים בעבר או צריכים את הכסף. זה אולי נכון, אבל במקרה של איפה הילד, יותר משהאיחוד שלהם מעיד עליהם, הוא מעיד עלינו. הזאפה מפוצץ בצעירים כי מסתבר שאיפה הילד הספיקו להפוך לאגדה – אגדה על ימים בהם היה כאן רוק אמיתי, מושחז, סקסי, ופוליטי. אחרי ביצוע סוחף ל"אחד אלוהים" רודנר מעיר: "היינו צעירים, יפים וצודקים, ועכשיו אנחנו זקנים, מכוערים – ועדיין צודקים". מי יעז היום לשיר שהפוליטיקאים שלנו הם "אנשים קטנים"? בפרפראזה על יוסי שריד, יש משהו מדאיג בכך שלהקה שהתפרקה ב-1998 היא עדיין הדבר הכי נוקב שיש לנו. הלו, מישהו שומע אותי?
איפה הילד בזאפה, 20.3.09
תגיות: איפה הילד, אסף שריג, חמי רודנר
...ובאותו עניין:
- הילד חולם - "תל אביב הרוקיסטית הסתובבה אז סביב הזנב של עצמה. רוב הלהקות שרו באנגלית וחיו בניתוק מוחלט מהמציאות ...
- האריה השואג - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 2.1.09) לראות את חמי רודנר בהופעה בזאפה מיוזיק רום זה כמו לבקר בגן חיות. ...
- בין השורות 27.12.08 - ספיישל בגל"צ עם "1:1", אסף שריג אומר את כל האמת רגע לפני האיחוד של "איפה הילד?", צלמת הרוק פז בונפיל...
- רוקנרול הולך טוב עם אלכוהול - דווקא עכשיו, בתחילתו של עשור חדש, מתחשק לי לחזור שני עשורים אחורה לתחילת שנות התשעים. אני משער שבימי...
- מועדון הסלבס הבודדים של יואב קוטנר - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 22.5.09) פסטיבל הביטלס בחולון נשמע כמו רעיון הזוי. כמה הזוי? לוסי ברקיע ע...
ומשהו אישי – מבחינתי הביקורת הזו היא סגירת מעגל. אומנם אולי טיפה הפרזתי (בכל זאת, "איפה הילד" הם לא הלהקה הכי טובה בארץ. מקסימום הלהקה הכי טובה במיינסטרים), אבל כפי שניתן להבין מאוד נהניתי בהופעה הזו. היה בה את כל מה שהיה חסר לי בהופעת הסולו של חמי רודנר, שרבים העירו לי שהביקורת עליה הייתה קטלנית במיוחד (לרבות מקורבים לרודנר ולהקתו).
עוד מוקדם לומר מה יצא מהאיחוד של "איפה הילד". אולי זה יהיה סתם איחוד בשביל הפרנסה (כפי שאסף שריג אמר בראיון גלוי לב במיוחד, אבל אולי עם האוכל בא התיאבון ובאמת הייתה שם אמת (כפי שנדמה לי שהייתה). ובמקרה כזה, בו הם ימשיכו לפעול, ואולי גם יצליחו ויוכיחו שהקהל שוב צמא לרוק שאינו "סינרגיה", מי יודע לאן זה יוביל.
"מי יעז היום לשיר שהפוליטיקאים שלנו הם 'אנשים קטנים'?"
?
למה אתה מתכוון? איפה הסיכון פה? מה יעשה לאיש אשר "יעז" לקרוא לפוליטיקאים קטנים?
לא יעשה לו כלום. הוא לא יוחרם, לא ידברו נגדו בתקשורת, הכנסת לא תתכנס לדון בשיקוץ, אם לזה אתה רומז. הבעיה היא שיקרה בדיוק ההיפך – יתעלמו ממנו. כי עורכי הפלייליסט של גלגל"צ לא רוצים לאתגר את מאזיניהם עם מסרים פוליטיים, וכנ"ל גם לגבי תוכניות הבידור בטלוויזיה (תזכיר לי בכמה תוכניות "הבילויים" התארחו אחרי "שכול וכשלון", היצירה הפוליטית הכבירה ביותר שנעשתה כאן בשנים האחרונות?).
היצירה המוזיקלית המודרנית (בתחום המיינסטרים לפחות) נעצרת בדרך כלל בד' אמותיו של היוצר. שלומי שבן שר על אריק, גם אריק ברמן שר על אריק (אחר), אסף אמדורסקי שר על אקסתו, ובל נזכיר את קרן פלס. יצירה פוליטית (ועל אחת כמה וכמה נקיטת עמדה פוליטית) הפכה למוקצית מחמת מיאוס במוזיקה ובתרבות הישראלית.
להגיד שפוליטיקאים הם "אנשים קטנים" זאת לא בדיוק נקיטת עמדה, ובטח לא נקיטת עמדה מוקצית מחמת מיאוס. שלמה ארצי כתב בשנים האחרונות כמה שורות ברוח מאוד דומה, לא ראיתי שמישהו טרק עליו את הדלת הגלגלצית. מסכים איתך שמחאה פוליטית היא אורח לא רצוי במיינסטרים המוזיקלי שלנו; בדיוק בגלל זה חשוב לעשות את ההבדלה בין מחאה פוליטית ובין… לא מחאה פוליטית.
טוב, אני כתבתי שאין כאן כתיבה פוליטיות כהכללה עקרונית, ואתה מתייחס ספציפית לציטוט הנ"ל. וזה סבבה – אבל אז אתה צריך לקחת אותו בקונטקסט.
"אחד אלוהים" הוא טקסט שאם יופיע כיום, הוא ייזרק מכל מדרגות הפלייליסט. הוא לא סתם לועג לפוליטיקאים – הוא כורך איתם גם את הגנרלים (וטוב, גם את העיתונאים… 🙂 ), ומתאר איך ממשלות הגנרלים המיליטנטיות מביאות עלינו חורבן. זו נקיטת עמדה פוליטית פר אקסלנס, ולא סתם אמירה פוליטית שהיא בגדר הקונצנזוס. ומה עם "העם התגייס, העם משפחה אחת" הסרקסטי?
אני אתנסח בזהירות: אם שיר כמו "אחד אלוהים" לא עובר היום את תנאי הסף הטקסטואליים של הפלייליסט, אג'נדת הסימום המוזיקלי של ישראל כנראה עלתה עוד שלב אחד למעלה מאז הפעם האחרונה שטרחתי להתעדכן בדברים האלה. אני מחבב את השיר, אבל הטקסט שלו לא ספציפי, לא רדיקלי ובאופן כללי נעצר קצת לפני תכנים של, נניח, פרק ממוצע ב"ארץ נהדרת". במילים אחרות: וואלה, אולי אתה צודק, מאוד יכול להיות שהוא יותר מדי פוליטי-לא-קונצנזואלי בשביל הרדיו, אבל זה לא בהכרח אומר שהוא באמת פוליטי או באמת לא קונצנזואלי.
אני עם גונקל.
בקלות אפשר לדמיין את אביב גפן שר (וכותב) את השיר הזה.
נראה לי שלדבר על מחאה פוליטית ברוק ישראלי ולהזכיר את איפה הילד והבילויים באותה נשימה, זה לא רציני.
מסכים עם שניכם. ובדיוק בגלל זה טענתי שזה מדאיג.
גונקל – בוא נעשה ההיפך – תביא לי דוגמא ליוצר שפועל כרגע ומעז להיות פוליטי, ולו ברמה הארצנהדראית. אני אהיה גאה בך פי כמה עם תמצא מישהו צעיר שעושה את זה (להזכירך, "אחד אלוהים" הוא השיר הראשון ש"איפה הילד" הוציאו).
גם אני חושבת שהתאמת את המציאות קצת יותר מדי לתזה שלך. אם איפה הילד היו פוליטיים או מחאתיים, זה היה בצורה מאוד מתונה ומקובלת.
איפה הילד היא בטח לא להקה פוליטית כמו הבילויים, אבל מי שהיה בהופעה ושמע את הדברים שרודנר אמר אחרי "אחד אלוהים" יכול להבין למה לזרבוי מייחס להם חתרנות.
"היינו צעירים, יפים וצודקים, ועכשיו אנחנו זקנים, מכוערים – ועדיין צודקים" לא נאמר כמין אנקדוטה מחוכמת שגוררת אחריה "וואלה" מהורהר של אחד הבורגנים. זה נאמר בתיסכול שגורר תגובה בסגנון "סססאמק" (שזה גם מה שרודנר אמר אח"כ) וגורמת לדם לפעפע קצת בעורקים ולקהל הצעיר שטרם הספיק להתברגן אולי גם להחליט שהם לא מוכנים לאכול את החרא הזה יותר.
אלו ילדי גלגל"צ וזאת להקה עם הכרה תקשורתית רחבה. והמוסיקה שלהם לא מתבכיינת או מתחכמת, היא עצבנית ובועטת.
יום שישי בצהרים בצפון תל אביב לא יכול להיות יותר חתרני מזה.