ככה לא שוברים חומה
עוד לא הספקתי להתאושש מפסטיבל חוצמזה, וכבר נכנסתי להלם כרך, פסטיבל האינדי התל אביבי שהתקיים בצוותא בסוף השבוע האחרון. הפעם אני לא רואה טעם לכתוב רשמים מהאירוע – היו הופעות טובות (כמו המחוה לרם אוריון) והיו הופעות רעות (כמו המחווה לברי סחרוף, ועל כך בשבוע הבא) – אבל במקרה הזה הביקורת הפרטנית היא זניחה ביחס לנושא העקרוני שהפסטיבל מעלה. כי הלם כרך הוא לא פסטיבל אינדי רגיל. בניגוד לחוצמזה או אינדינגב שצמחו בשוליים, הלם כרך הגיע מהכביש הראשי: הפסטיבל הוא פרי יוזמה של המון ווליום, שבימים כתיקונם מייצגים אמנים כמו אביב גפן, ברי סחרוף, אסף אמדורסקי ושלום חנוך. ולטוב ולרע, הלם כרך נברא בצלם הגוף שאירגן אותו.
מצד אחד, קשה להפריז בחשיבות של האירוע הזה. לא בכל יום קם אחד מעמודי התווך של תרבות המיינסטרים המקומית, עם הקשרים שלו, הכסף שלו ומערך היחצנו"ת שלו, מחליט לפרוש את חסותו על האינדי הישראלי. זה צעד שיכול לקרב בין השוליים למיינסטרים ולהפיל את החומות בינהם, צעד שמעיד על הבנה שהשוליים של היום הם המיינסטרים של מחר, ושתמיכה בשוליים היא תמיכה בעתיד של התרבות הישראלית. אבל מצד שני, עם כל הכבוד ל"מה", ה"איך" לא פחות חשוב. אני עדיין בהלם מכך שבהלם כרך עשו כמעט כל טעות אפשרית בדרך מהמרכז לשוליים.
המלצות 2.10.09-9.10.09
בשישי חוגגים בפסטיבל הלם כרך עם מיטב התוצרת של אנובה ושאר התוצרת של רוק האינדי המקומי, בשבת ממשיכים עם הפסטיבל שעורך מחווה לרם אוריון וחבריו, בראשון יש הצצה לצפוי בפסטיבל אינדינגב המתקרב, בשני יש הופעה של התפוחים, בשלישי אלברט סופר מארח את רועי ריק באוזןבר, ברביעי רצים לתפוס את אריאל זילבר (!), בחמישי Dub LFO עושים השקה לא לאלבום, לא לסינגל, לא לקליפ, אלא לאתר החדש שלהם, ובשישי יש ערב Pאנק בבית פית/קית, שבלי קשר לטעם מוזיקלי זה תמיד כיף.
להמלצות בהרחבה...חצימזה
זו לא בדיוק ביקורת על פסטיבל חוצמזה 3, שהתקיים בסוף השבוע האחרון. קראתי לפוסט "חצימזה", כי בשל נסיבות אישיות פיספסתי את רוב היום הראשון והייתי רק בחצי מהפסטיבל, כך שאין לי רשמים מלאים ממנו. אבל באיזשהו מקום, הרגשתי שכל הפסטיבל היה קצת חצימזה. הקהל היה כמעט חצי מהצפי (המספרים הרשמיים מדברים על 1300 כרטיסים לעומת ה-1500 של הפעם הקודמת. העין שלי טוענת שהיו אפילו פחות. הצפי, בכל אופן, עמד על 2000-3000). הליינאפ, לפחות בחצי פסטיבל שאני ראיתי, היה חצי ממוחזר וכמעט שלא כלל שמות חדשים. מה שכן היה בו זה שמות גדולים – יהיו שיגידו שהפסטיבל כמעט היה חצי מיינסטרים (גם אם זה מיינסטרים "נחשב"). אבל מה שהכי הפריע לי – הפסטיבל לא כלל אפילו חצי מהשיאים של הפסטיבל הקודם.
כרטיסים בהפתעה
יום ו, 25.9.09, 13:16 - |
כללי, כרטיסים חינם- |
6 תגובות
איזו הפתעה נחמדה – My Second Surprise, סוג של להקה של איש אחד בשם אייל ניסטור, מפתיעה עם הופעה חד פעמית. למה חד פעמית? כי ניסטור חי בארה"ב, ואולי בגלל זה יש שטוענים שצריך להשוות אותו "ללהקות האינדי המובילות בעולם". אבל ניסטור לא בא לבד, אלא מקיף את עצמו בכמה שמות טובים, כמו איתי זנגי (הגיטריסט והמפיק של אלי רוזן), שיקו סיני (לשעבר המתופף של הבילויים) ואביחי טוכמן (שמקנטרבס עם אוי דיוויז'ן). ביחד הם ישיקו את האלבום החדש Time To Move On, לו אתם מוזמנים להאזין באופן חופשי. בקיצור, נשמע כמו הופעת חו"ל בתחפושת של אינדי ישראלי, לא? אז יאללה:
My Second Surprise מופיעים בבארבי
ביום שלישי 29.9.09 ב-22:00
ואתם יכולים לזכות ב-3 כרטיסים חינם!
אז איך זוכים?
חפש את הקקטוס
- יום ב, 21.9.09, 8:07
- |
- כללי, כרטיסים חינם
- |
- 35 תגובות
פסטיבל חוצמזה 3 מגיע בסוף השבוע, ואני כבר מתחיל להתרגש. שנה שעברה הוא היה תענוג צרוף, וגם השנה מובטח לנו ליינאפ מעולה. והפעם, אתם יכולים גם לזכות בכרטיס חינם לפסטיבל. אבל זה לא הכל… ברוכים הבאים למשחק חפש את הקקטוס!
יהוא גדול, יהוא גדול, יהוא גדול ובחינם! (7)
- יום א, 20.9.09, 11:18
- |
- כרטיסים חינם, מדיה
- |
- 10 תגובות
תחל שנה וברכותיה, תכלה שנה וקללותיה, ואם אפשר – שיהיו כמה דברים שרק ימשיכו את הקו שלהם משנה שעברה. למשל, חלוקות כרטיסים להופעות של יהוא ירון:
 |
יהוא ירון מופיע ב אז איך זוכים? |
מלאים מצוות כרימון – שי לחג
(שנה טובה! שי לחג לקוראי הבלוג מחכה בהמשך…)
למה בעצם החלטתי לעשות ספיישל על רימון לראש השנה? הכל התחיל לפני כמה שבועות, כשפרסמתי כאן ביקורת שכתבתי למעריב על מיכל גבע. כבר יצא לי לפרסם כמה ביקורות שנויות במחלוקת, אבל לא זכורה לי ביקורת שעוררה כל כך הרבה זעם – ולא על הדיעה שהבעתי בביקורת, אלא על עצם העובדה שבכלל פירסמתי אותה כאן. וכי מה למיכל גבע, יוצאת רימון שיוצרת פופ-רוק מהוקצע, ולבלוג שמתיימר לעסוק באינדי ומוזיקת שוליים? ממתי פופ זה אינדי? ויותר מהותי – ממתי רימון זה שוליים?
והתשובה היא מאז ומתמיד.
מלאים מצוות כרימון – סיפור לחג
העורך של הבלוג, שהוא במקרה אני, נכנס למשרדי בוקר אחד והטיח לוח שנה על השולחן. "החגים מתקרבים", הוא אמר לי, "צריך לחשוב על איזה ספיישל לראש השנה". זה תפס אותי לא מוכן. "תגיד", אמרתי, "מה נסגר איתך? זה נראה לך עיתון פה? זה בלוג, לא צריך לעשות שום דבר. כותבים כשמתחשק. ובכלל, ממתי התחלת לדבר לעצמך?". הייתה דממה לרגע, ואז: "זה לא רלוונטי", אמרתי לעצמי בטון סמכותי של העורך שתמיד רציתי להיות, "אני רוצה לראות ארבעה רעיונות על השולחן שלי עד הצהריים! מבין? אם לא – אתה עף מפה. גם ככה אתה הולך על חבל דק". מה יכולתי לעשות? קיללתי את פיצול האישיות שלי מתחת לשפם, בלעתי את הרוק (אנד רול) והתחלתי לעשות בריינסטורמינג.
