מלאים מצוות כרימון – סיפור לחג
יום ג, 15.9.09, 12:07 
העורך של הבלוג, שהוא במקרה אני, נכנס למשרדי בוקר אחד והטיח לוח שנה על השולחן. "החגים מתקרבים", הוא אמר לי, "צריך לחשוב על איזה ספיישל לראש השנה". זה תפס אותי לא מוכן. "תגיד", אמרתי, "מה נסגר איתך? זה נראה לך עיתון פה? זה בלוג, לא צריך לעשות שום דבר. כותבים כשמתחשק. ובכלל, ממתי התחלת לדבר לעצמך?". הייתה דממה לרגע, ואז: "זה לא רלוונטי", אמרתי לעצמי בטון סמכותי של העורך שתמיד רציתי להיות, "אני רוצה לראות ארבעה רעיונות על השולחן שלי עד הצהריים! מבין? אם לא – אתה עף מפה. גם ככה אתה הולך על חבל דק". מה יכולתי לעשות? קיללתי את פיצול האישיות שלי מתחת לשפם, בלעתי את הרוק (אנד רול) והתחלתי לעשות בריינסטורמינג.
האסוציאציות החלו לרוץ: ראש השנה – שנה חדשה – שנהיה לראש – מלאים מצוות כרימון – תפוח בדבש – רגע! עצור. אחד אחורה – מי אמר רימון? אצתי לשולחנו של העורך שלי, שהוא במקרה גם השולחן שלי, עובדה שחסכה לי את המאמץ שבריצה ממושכת, והצעתי לו לעשות ספיישל בוגרות רימון לראש השנה (הוא אוהב משחקי מילים, הנודניק הזה). בהתחלה הוא התלהב. אחר כך הוא התלהב קצת יותר מידי. "שמע", הוא אמר לעצמי, "זה רעיון כה מוצלח שחבל שיתבזבז על הבלוג שלך. הבנות האלה ראויות לחשיפה ארצית. את זה אני מעביר למעריב" (כן, גם אנגראמות עושות לו את זה).
מעריב לקחו את הסיפור, ושבוע לפני ראש השנה פרסמו ראיון עם שלושת בוגרות רימון הבולטות ביותר. הסתכלתי על העורך של הבלוג בזמן שהוא קרא אותו ואת הטוקבקים הארסיים שצצו למרגלותיו – מזמן לא ראיתי אותו כל כך שבור. "איזה בזבוז, איזה בזבוז", הוא מלמל, "כמה משחקי מילים הם היו יכולים לעשות פה אם הם רק היו דוחים את הפרסום בשבוע!". וגם התוכן לא לגמרי עשה לו את זה. אולי אלו הבנות, שעוד לא לגמרי למדו איך להתנהל מול התקשורת. אולי אלו החברים במעריב, שבאו עם כוונות טובות אבל גם הפעם לא לגמרי ידעו איך לעניין את הקהל הרחב במשהו חדש. מה שבטוח, הכתבה הזו לא ממש עשתה חשק למישהו לרצות ולהכיר את המוזיקה הנהדרת שמאחוריה. העורך של הבלוג היה חד משמעי: "קבל שינוי בתוכניות: עד הערב אתה מביא 365 מילה על בנות רימון". מזל, גם ככה לא היו לי רעיונות חלופיים לספיישל ראש השנה.
בסוף השבוע בבלוג, ספיישל רימון לראש השנה, עם מתנה מיוחדת לחג!
בבקשה להגיע בבגדי חג ובלי דעות קדומות.
תגיות: בנות רימון, מעריב, משהו טיפשי, סיפור, ראש השנה, רימון
...ובאותו עניין:
- מלאים מצוות כרימון – שי לחג - (שנה טובה! שי לחג לקוראי הבלוג מחכה בהמשך...) למה בעצם החלטתי לעשות ספיישל על רימון לראש השנה? הכל ה...
- האח הגדול באמת שומע הכל - (סוג של סיפור לחג שלא קשור לחג בשום צורה) דיאלוג בין שני מוזיקאים שבמקרה הייתי עד לו השבוע: א': ...ו...
- אנחנו לא דובים, אנחנו חבושים - (לא, הפעם זה לא קשור לדב חנין) מכירים את הקטע הזה שלאחד הילדים בכיתה יש סרטן, אז כל שאר הילדים מגלחי...
- רימון נולד - לפני שבוע נתקלתי בשתי זמרות-יוצרות שונות מאוד וגם מעט דומות. האחת מירושלים, השניה תל אביבית. האחת מפ...
- המלצות לשבוע הקרוב 7.6.08 - השבוע יש הכל מהכל: קצת סטודנטים בתחילת הדרך, קצת אינדי, קצת חו"ל, קצת כוכבי עבר ואפילו קצת מיינסטרים...
חג שמח,שנה טובה 🙂
בוגרות ובוגרי רימון הייצוגיים ( לא פליטי רימון )
לא ראויות לכיסוי בבלוג אינדי
אם כן אז זה לא בלוג אינדי
הגיע הזמן להזכיר שהמושג אמור לתאר מהות מסוימת
מספיק זה שצריך להתמודד עם מקרים גבוליים דוגמאת להקת ילדי העשירים קרוסלה שמקדמת גישה אובר אצ'יברית
ומתייחסת לאומנות כמו אל ספורט או קרקס
בוגרות רימון בוודאי ובוודאי לא שייכות
מה גם שהמוסיקה שלהם פשוט לא טובה
במקום בו מהלכים הרמוניים מנופנפים אל אזנינו כאילו היו הצהרת הון ריקה, אין טעם להגדיל חשיפה
אם רוקנרול היא צורת אמנות בה האמן הוא הנושא, בוגרות רימון בוחרות להציג את עצמן מחופשות לעצמן בצורה חיוורת אנמית ושיקרית
ואוו, מנחם, איפה אתה רוקד? אני רוצה גם!
נראה לי שקצת נסחפת… מה זה בדיוק גישה אובר-אצ'יברית בקרוסלה?
אולי לגבי גישת רימון אני איתך (גם לי אין סבלנות לקשקשנות הזו בדרך כלל, והקשר לאינדי אכן רופף, אולי חוץ מכל החתיכים אצלי), אבל טיפה'לה נסחפת.
אחי באמת חלאס עם רימון טחנת לכולם את המח
מה יותר גרוע מלגלות תולעת בתפוח?
– לגלות חצי תולעת בתפוח?
לא. השואה..
ומה פחות מצחיק מהשואה? הבלוג של נדב.
שנה טובה
זה בגלל סוף הקיץ שפתאום יש כאן משבי קור כאלה?
ממתי יש כאן שומרי סף שקובעים את הטעם המוזיקלי הנכון? ומה הלאה? פלייליסט שכולם צריכים להתיישר לפיו?
שנה טובה נדב, ותכתוב על מה שאתה רוצה (כמובן).
תגובה למנחם ולשאר המקטרגים:
מדוע בוגרי רימון לא יכולים להיות מכוסים בבלוג אינדי? הם יותר מסחריים? מה הקשר? ההגדרה של מוסיקאי אינדי היא מוסיקאי לא מלומד שלא יודע לנגן? לא נראה לי. כמו כן, 95% מבוגרי רימון עם תעודה הם נגנים ולא זמרים-יוצרים. (לכו תבדקו במזכירות ביה"ס). מתוך הרשימה הבאה אף אחד הוא אינו בוגר רימון רשמי, אלא פליט רימון: מירי מסיקה, קרן פלס, אריק ברמן, מיכל גבע, עינב כהן, איה זהבי פייגלין. ההבדל: השלושה הראשונים כבר הצליחו מסחרית, לכל פעולה מוסיקלית שלהם יש גב ותמיכה של חברות תקליטים, יחצנים, ותקשורת המונים, הם אינם עצמאיים יותר ולכן לא ראויים לכיסוי בבלוג אינדי, זה נכון. לעומתם- מיכל גבע, עינב ג'קסון, ואיה זהבי, שאני מאמין שבהם רוצה נדב להתמקד, עדיין עושות הכל בעצמן, וזה שעברו ברימון לא מוריד מאיכותן וממקוריותן – כל אחת בסגנונה האישי. אם הבנתי נכון- מהותה של מוסיקת אינדי היא מוסיקה עצמאית, איכותית של אמנים שלא מתפשרים על יצירתם ולא מנסים למלא חלל של רייטינג כלשהו. לכן אני חושב שראוי יהיה להתייחס בבלוג מעין זה לשלושת ה"בוגרות" מהכתבה במעריב (ואולי לעוד כמה מחברותיהן ל"ספסל הלימודים"), ומהיכרותי את כתביו של בעל הבלוג אני גם סומך עליו שיעשה עימן חסד ויעסוק במוסיקה ולא בהפרשות צהובות נוסח תרבות מעריב.
אני כמו הבחור המזוקן תוהה לגבי התיאורים של מנחם מנחם לגבי קרוסלה (אני מקווה שאתה יודע שמנחם מנחם האמיתי מההרקדה נפטר בטרם עת ממחלה קשה… השם ייקום שפמו..)
גם אם אתעלם מעניין הגישה ה-"אובר אצ'יברית" (השם יודע מה רצית שם..) עדיין לא אבין את עניין "להקת ילדי העשירים".
אני מכיר בערך חצי מחברי הלהקה ועד כמה שאני זוכר הם חבורת תפרנים… (השם שמור במערכת..)
אובר אצ'יברי זה השחור החדש.
כל פוסט שני שלך הוא על בוגרות רימון, אז מה זה בדיוק הספיישל ? לקט? תעשה פוסט ארוך שמורכב מחלקי פוסטים נבחרים על בנות רימון?
מנחם מנחם – השאלה אם אינדי זה סגנון או מהות, ואם כן מה היא אותה מהות, היא שאלה סמנטית עתיקה ובלתי פתירה. מבחינתי אינדי זו מילה כוללת לכל דבר שפועל באופן עצמאי או עצמאי למחצה בשוליים, עם כמה סטיות למרכז (הבילויים למשל התחילו בשוליים ועברו למרכז. אז הם כבר לא אינדי, למרות שהמוזיקה שלהם רק נעשתה יותר מאתגרת?).
הקריטריונים שאתה מציע למה צריך לזכות לסיקור בבלוג ומה לא נשמעים לי בעייתיים. שים לב לטיעון שלך: "בוגרות רימון בוודאי ובוודאי לא שייכות (למהות שתיארת), מה גם שהמוסיקה שלהם פשוט לא טובה". כלומר, לדעתך המפתח צריך להיות קודם כל מה שעומד מאחורי המוזיקה, ורק אח"כ המוזיקה עצמה. זה נשמע לי הזוי. קח למשל את הלייבל פית/קית (סתם דוגמה אקראית שקפצה לי לראש משום מה) – את המהות שאתה מתאר יש שם בשפע. יש שם גם הרבה מוזיקה גרועה לצד כמה פנינים. אז המהות שאתה מתאר מעניינת, אבל לא רלוונטית. אני פה בשביל המוזיקה. וזה כבר עניין של טעם. אני באופן אישי אוהב הרבה מהדברים שבנות רימון עושות, ואני לא לבד.
עברתי לטחינה ו-droriko – בא לכם אולי למנות בשביל כולנו את כל הפוסטים הרבים בהם התעסקתי בבוגרי רימון? כי אני זוכר שלושה, כשרק אחד מהם הוא מהחודש האחרון.
ואם אלו התגובות עד עכשיו, מעניין מה יקרה פה בסופ"ש.
קודם כל בואו תסבירו לי מה זה אינדי.
שנית בואו תסבירו לי למה משוייכי האינדי חושבים שהם סוג של עילית (הכוונה למאזינים של הז'אנר הזה)
באשר לבוגרות רימון, או במיוחד לחופרת הזאתי גברת עינב כהן. ריבונו של עולם, היא כזו נודניקית על הרשת שלא היה כדבר הזה מאז הולדת המייספייס/פייסבוק או כל רישות חברתי אחר.
לגברת כהן ג'קסון, אני חושב שהשירים האלה לא טובים, וכל השאר סתם חארטה בארטה זמני ביותר.
אגב, יהוא ירון זה מקרה דומה של חפרנות, אלא שבשבילו אחרים עושים את החפירה.
מקרה קלאסי דומה שאנחנו עוד מרגישים את פירוריו המתכלים הוא עמית ארז. הוא נהנה מתקופת הראשוניות של כל סיסטם האינדי (פורומים, בלוגרים, "כל אחד מביע דיעה" וכו', אבל סימני הזמן כבר מראים שההייפ לא כיסה מהות עצמאית (שזו המוזיקה). למרות שיש לו כישרון אגב.
השניים האחרונים לא בוגרי רימון ככה שההתנפחות וההתפוצצות קטנים יותר בהכרח.