חבילה הגיעה
יום ו, 11.9.09, 13:23 
בועידת המוזיקה של היינקן שהתקיימה מסביב להופעות של Faith No More ו-MGMT, נערכו פאנלים שונים בנושאי מוזיקה, תרבות ושיווק. זו הייתה הפתעה מרעננת: נכון, חלק מהפאנלים היו קצת משעממים. חלק היו ארוכים מידי, וחלק היו שטחיים ולא חידשו דבר (וזה מבלי להזכיר את "כיתת האמן" ההזויה של ג'יי מסקיס, הגיטריסט הסטלן של Dinosaur Jr.). אבל היופי בפאנלים היה נעוץ בעצם קיומם – אולי נאמרו שם דברים שכולם יודעים, אבל עצם הדיאלוג עליהם היה משחרר וחשוב (סיקור שלהם ניתן למצוא בבלוג של Dice Marketing)
גם עמי שלו, הסולן המופרע של מונוטוניקס, השתתף באחד הפאנלים. טוב, אולי "השתתף" זו מילה טיפה גדולה מידי: לאורך כמחצית מהפאנל הוא ישב ושתק, הינהן במרץ במקומות הנכונים (ולפעמים גם בלא נכונים), ובאופן כללי נראה כאילו הוא עדיין בהאנגאובר מליל אמש, מנסה להבין מה הוא עושה בסיטואציה הזאת, ובעיקר חושב מתי ואיך הוא מגיע לשירותים. אבל כשלבסוף הוא פתח את הפה, הוא אמר לא מעט דברי טעם.
אותי תפס דווקא נושא שהוא העלה לקראת הסוף, בהערת אגב: "צריך להשריש את המסורת של כמה הופעות בערב", הוא אמר, וסיפר שבחו"ל נהוג שכל אירוע כולל יותר מלהקה או אמן אחד. "זה לא חייב להיות חימום", הוא הדגיש – הרעיון הוא שהקהל משלם כרטיס, ובתמורה מקבל הרבה מוזיקה שונה, ולא רק את מה שבשבילו הוא בא. כך הקהל נחשף ליותר מוזיקה, ומוזיקאים מגיעים לקהלים חדשים, שלא לדבר על מוזיקאים בראשית דרכם שמקבלים הזדמנות. "הרעיון הוא להגדיל את העניין, לשתף עוד אנשים", אמר שלו והוסיף בטון דתי כמעט ש"זו זכות וחובה לעזור לאחרים לעשות את הדבר שלהם".
אז נכון, זה לא כזה פשוט להנהיג בארץ מסורות מחו"ל. בתעשייה כה קטנה חלק מהמועדונים מקיימים שני סטים של הופעות מידי ערב מטעמי ריווחיות, וזה מקצר את הזמן שמוקצב לכל להקה לסאונדצ'ק ולא ממש מאפשר לשלב כוחות. אבל אם מוזיקאים היו תופסים ביחד ערבים שלמים ומחנכים את הקהל שלהם שככה זה עובד, שהופעות הן עסקת חבילה – דברים היו נראים אחרת. ואם מועדונים היו מקפידים להציע כרטיס משולב ומוזל לשתי ההופעות שהם מארחים בכל ערב (וחלקם אכן עושים את זה מידי פעם) – אולי אנשים היו נענים לזה. וכך כולם היו יוצאים מורווחים – המועדונים, המוזיקאים והקהל.
כבר קרה לי לא פעם שבאתי להופעה אחת ונפלתי דווקא מההופעה השניה, ואין תחושה כיפית יותר מאשר לגלות משהו חדש לגמרי במקרה. אני עם עמי שלו – ערבי הופעות עדיפים על הופעות בודדות, ואמן מוכר שלא דוחף הופעות חימום של אמנים קטנים ממנו יורק על המגבר שהוא מנגן דרכו (אגב, בקהל בועידה ישבו כמה וכמה מוזיקאים מוכרים מהשוליים, שלא ידועים בחיבתם המיוחדת להופעות חימום. מעניין מה הם חשבו על הדברים שנאמרו). אבל תגידו אתם, בתור קהל – מה דעתכם על כל זה? הופעות חימום? דאבל פיצ'רים? אולי טריפל פיצ'רים? האם במסעדה הזו שנקראת "מוזיקה ישראלית" אתם רוצים לקבל רק את המנה ששילמתם עליה, או שמתאים לכם לקבל גם מתאבן או קינוח על חשבון הבית?
תגיות: heineken music conference, דאבל פיצ'ר, הופע, הופעת חימום, מונוטוניקס, מועדו, מועדון, סולידריות, עמי שלו, קהל
...ובאותו עניין:
- בין השורות 17.8.09 - אסף אבידן הוחתם בסוני. מה שקראתם פסטיבל המוזיקה של היינקן מתקרב, הריר מתחיל לטפטף בום פם משנים הרכב...
- כרטיסים חינם לועידת המוזיקה של היינקן - לפני שנה התקיימה לראשונה ועידת המוזיקה של היינקן, שכללה פאנלים ראשונים מסוגם בארץ על הפנים השונות של...
- בין השורות 2.6.09 - הודעות מנהלה ושאר שטויות האינדי הישראלי כובש את הפריים טיים סדרה חדשה עם פסקול משובח קליפ של יונתן ...
- המדריך: איך לשתף פעולה עם מוזיקאים - השאלה האמיתית במקרה הזה היא לא "איך", אלא "למה". לאורך סדרת המאמרים הזו הזכרתי יותר מפעם אחת את החשי...
- לחתוך את הסצינה - "כל האינדי שלך - זה לא מוביל לשום מקום!", הטיח בי חבר. אומנם שמחתי שהוא העניק לי את כל האינדי הישראל...
דבל פיצ'רים או אפילו שלושה יכולים להיות כיף גדול, תלוי במשתתפים. צריך שיהיה איזשהו קו משותף בין ההופעות המדוברות – חשבתי על זה לא מזמן כשהייתי בהופעה של שלום גד באוזן השלישית וההופעה שאחריו היתה של הרכב דאב. לו היו שמים ליין-אפ של הופעה יותר משיקה מבחינת הז'אנר, נניח יהוא ירון ואחריו גד, אני מניחה שזה היה מפתה את הבאים להופעה אחת לשלב את השנייה.
כשהשילוב בין ההרכבים חורק, זה לא עובד. הקהל יעדיף לחפש הופעה נפרדת של ההרכב האהוב עליו.
דבר שני: דבל-טריפל פיצ'רים הם כיף, אבל לא כשאתה מסתכל על השעון בחרדה ועייפות. רוצה לומר, ההופעות בארץ מתחילות בשעות מאוחרות ומתאחרות מדי, במיוחד באמצע השבוע. כשהופעה מתחילה ב-23:00 וצפונה ולמחרת אתה צריך לקום לעבודה בשש-שבע בבוקר, שלא לדבר על כך שההופעה היא מחוץ לעיר (כי הלא עבור רוב אמני האינדי אין ערים בישראל למעט ת"א), תעדיף לוותר על ערב עמוס מדי בהרכבים. למעשה, חלק גדול מהקהל הפוטנציאלי יעדיף לוותר על כל היציאה מהבית בכלל.
כן, בתנאי שההופעה מתחילה מוקדם, בזמן, והתחלופה בקצב סביר.
גם היום אני נמנע כמעט לגמרי מהופעות באמצע השבוע, כי אני עובד למחרת.
הבעיה שלי עם כמה הופעות בערב אחד זה שרוב (כל?) האולמות שיש בהם הופעות בארץ הם לא נוחים במיוחד, השתייה יקרה להחריד (אפילו המים) ואם בכלל יש אוכל הוא גם כן מאוד יקר ובד"כ מגעיל. בתנאים כאלה אני מעדיף להיות שם כמה שפחות זמן.
אישית מעולם לא ארגנתי ערב עם להקה אחת. תמיד הרגיש לי כמו לרמות את הקהל. שלוש להקות זה הגיוני, בתנאי שכל אחת עושה 30-40 דקות סט, ולא שעה וחצי (קרה בעבר, גרר שבירת המצילות של הלהקה שעשתה שעה וחצי, אחרי שהסאונדמן שלה לא היה מוכן לכבות את הקונסולה). אני חושב שהחוכמה היא לחלק את הערב ללהקות שהן בפירוש לא מאותו ז'אנר – במטרה להרחיב את הסצנות.
על הנייר זה רעיון טוב. בפועל לא ברור. בפטיפון למשל היה נהוג לעשות את זה המון. בגלל שהלהקות היו מאוד קטנות, מה שהיה קורה זה שברגע שלהקה סיימה להופיע אז כל החברים והמעריצים של הלהקה יצאו מהאולם (יותר נכון מהחדר) ורובם לא חזרו מהפסקת העישון. בודדים היו נשארים כל הערב (למשל אני). אפילו רוב המוזיקאים היו הולכים ברגע שהגיג שלהם נגמר (תתבישו).
לאחרונה היו גם ערבי הופעות שמוגדרים ככאלה בהם מלא להקות באות והולכות ועושות סטים קצרים (לכלוך באוזן, מונוקרייב לייב, העונג לייב, ועוד). כשהיתה קורלציה גבוהה יותר בין הלהקות אז היתה פחות תחלופה בקהל, ועדיין היתה תחלופה. יותר אנשים באו ללהקות "ידועות" יותר ופחות ללא מוכרות. בטח שעד סוף הערב נשארים מעט מאוד אנשים בגלל השעות המאחורות כנראה.
האם הלהקות יכולות לחנך את הקהל? לא ברור. אני לא יודע עד כמה הקהל פתוח לקבל משהו שהוא לא מכיר ולהשאר בשביל זה. אין לרוב האנשים זמן, סבלנות וכוח. רק אוהבי המוזיקה הכבדים והמפרגנים נשארים לשמוע, אולי זה מספיק.
מאד מסכימה עם הנאמר. גם לי יצא להרוויח מוזיקה חדשה כתוצאה מעסקות חבילה כאלה (שלא לדבר על עֲסָקות-ענק כמו פסטיבלים!)
מסכימה עם עידו לגבי חינוך הקהל לסובלנות לדברים חדשים.
בערב "החברים של שירה" ב"קצה" בי-ם (שבו הבאתי 7 חברים סינגר-סונגרייטרים שלי ואותי לכמה שירים כל אחד) (והופך להיות ערב קבוע – הידד!) ניסינו לעשות בדיוק את זה ע"י ישיבה משותפת על הבמה.. כל אחד שר שיר אחד והעביר את הגיטרה (כמו במדורה) ובכך מנענו את תופעת ה"אני כאן רק בשביל חבר שלי ועד שהוא יעלה אני שותה ביר ה ומדבר בקולי קולות מהשורה הראשונה".
בתור מורה אני תמיד חושבת ומקווה שחינוך הוא אפשרי (לא משנה מי מחנך את מי, זה תהליך הדדי בכל מקרה), אבל כמובן שהאידאל היה להתחיל את ההופעות מוקדם ולקצר אותן.. ובשביל לאפשר את זה צריך (כמו שאפשר להבין מהתגובה של דוויק) קודם לחנך את הלהקות עצמן!
באוזןבר – המקום המועדף עלי להופעות בת"א, יש בעצם תמיד סוג של דאבל פיצ'רים, ולפעמים טריפל פיצ'רים (יחד עם הופעות חצות) כי יש 2 הופעות כל ערב. הסוד הוא שמי שנכנס להופעה הראשונה יכול להישאר עד סוף הערב ואפאחד לא אומר לו כלום. יש לציין שמבחינה מוזיקלית בדר"כ אין התאמה בין הלהקות (קרה לי שהופעתי ואחריי הופיע הרכב מטאל-היפהופיסטי או משהו כזה). דווקא בהופעה האחרונה היה שילוב מדליק – בהתחלה יונתן גוטפלד שעושה פולק (והוא גם מירושלים! במקור.) ואז אנחנו ובסוף ירון בן עמי הגאון בהופעת חצות (מתוך הבר!!).
והאמת היא שבהופעה הבאה שלנו שם (פרסומת לא סמויה!) ב- 21.9.09 אנחנו עושים דאבל פי'צר (עם קוביאשי פורצלן) בתוך מסגרת הזמן של הופעה אחת, ולפנינו ואחרינו יתקלט מארקי פאנק (רציתי לומר "הגאון" אבל נזכרתי שאני משוחדת, שהרי הוא מפיק איתי את הדיסק).
לפנינו יש עוד הופעה של שני הרפז (לא יודעת מי היא, אבל המייספייס שלה נחמד) כך שיהיה טריפל פיצ'ר פלוס בונוסים!
בכל אופן – אין סיבה שהלהקות היחידות שישתמשו בחימום של להקה בקנה מידה קטן יותר יהיו להקות חו"ל. אני בעד להנהיג חימומים גם בהופעות קטנות יותר. (ואני אומרת את זה כמובן גם כקהל וגם כמוזיקאית).
זה בדיוק מה שחשבתי כשיצאתי משם. בעיני הוא גם השמיע את משפט המפתח של הדיון כולו
לדידו, ההגדרה של אינדי היא קוגניטיבית
state of mind
זו צורת חשיבה, ולאו דוקא החומרים עצמם
בגזירה שווה-כך היה בדיון של חברות התקליטים
מי שהשמיע את דברי הטעם- היה אלי מהאוזן השלישית
הוא היחיד שגילה סימני רעב ואידיאליזם
הרעב הזה הוא מה שמוביל אותו להגיע לפתרונות יצירתיים-ולשרוד
חברות התקליטים הוכיחו סטגנציה קוגניטיבית
דווקא לא מסכים. שילוב של להקות יכול להלהיב את המאזינים שבאים במטרה תחילה ללמוד על מוזיקה חדשה, ולכן יכול לעבוד יפה בערבי להקות קטנות, בהם לעתים קרובות הקהל בא עם סקרנות וסבלנות (דוגמת רוב הקוראים והכותבים כאן). מרבית ההופעות, לעומת זאת, מבוססות על קהל שמשלם מחירים גבוהים מאוד בשביל לשמוע אומן ספציפי, ומרביתו, כמוני למשל, יוצא להופעות לעתים רחוקות למדי ולשם מטרה מסוימת. לקהל כזה, למרות הרצון הטוב של האומנים המפורסמים יותר, שירי הפתיחה של האומנים המחממים הם, ברוב המכריע, עונש צרוף, שמבאס לספוג לאור המחיר ששולם. בפעמים הלא תדירות בהן הלכתי להופעה בשנים האחרונות, ברוב המוחץ של הופעות חימום החוויה היתה דומה לזו של סרט בקולנוע גלובוס – מחיר גבוה, ועוד צריך לספוג 50 דקות של פרסומות במקום הדבר אליו יצאת. כך שאולי כדאי לחשוב גם על דיפרנציאציה בין סוגי ההופעות כשמחליטים על זיווגים ומיזוגים, שכן לפעמים הרצון הטוב יכול לצאת בעוכרי הקהל.
אודי – שמע, גם ילדים זה דבר דיי מעצבן לפעמים, אבל כולנו סובלים אותם בתקווה שיום יבוא וחלקם יהפכו למשהו שתורם לאנושות. 🙂
וברצינות – מופע חימום לא צריך להיות יותר מ-4 שירים. אפילו 3 יספיקו. משהו שיקלף את הקהל מהבר לפני שהאקט המרכזי מתחיל, משהו שיכניס אותו ל-mood של הופעה, אבל גם משהו שיסתיים שניה אחרי שהוא מתחיל, כדי לא לבאס אנשים כמוך שבאו לשמוע משהו מאוד ספציפי ואין להם זמן וסבלנות לדברים חדשים. ואז במקרה הרע, סבלת 15 דקות. במקרה הטוב, גילית משהו חדש.
יעל, חובבן, שירה – צודקים. הטמעה של הגישה הזו דורשת להתחיל הופעות מוקדם יותר, לקצר סטים, ולהתאמן על זמני חילוף מינימליים בין להקות, כדי שהקהל לא יתעייף, וכדי שהערב יסתיים בשעה סבירה. בנוגע לקשר בין האמנים – זה קצת יותר מורכב, וכאן אני מסכים גם עם דוויק. אתמול למשל הייתי בערב פוסט רוק בתמונע, והיו שם שלושה הרכבים עם קווי דמיון מוזיקליים. אבל בסגנון הספציפי הזה, של מוזיקה אינסטרומנטלית שחלקה הגדול בנוי משטיחים ארוכים ואווירתיים, זה היה מתיש בסופו של דבר (ועדיין, היה ערב מצויין!). הקהל גילה עייפות, וגם אני. לפעמים שילובים חכמים של ז'אנרים שונים יכולים להרים ערב.
עידו שחם – אתה צודק, אבל אתה גם מאיר על המקור לבעיה: הלהקות. מוזיקאים זה חרא של עם, צריך לומר את האמת. זה קצת ספויילר לפוסט נוסף שמחכה בקנה, אבל צריך לומר את זה. אין בקרב מוזיקאים טיפת סולידריות, או נסיון מינימלי לשים את עצמך בנעליים של מישהו אחר. בדוגמאות שהבאת למשל, אם היה ברור שאחרי הופעה כל להקה יורדת מהבמה ועוברת לשבת בקהל ולצפות בלהקות שעולות אחריה, גם החברים שלה היו נשארים.
עצם הביטוי "להקת חימום" מלכתחילה מתייגת את ההרכב או האמן כסוג ב' באופן יחסי לזה שיעלה אחריו על הבמה. מפיקי ההופעות, הם אלו שאחראים לדאוג לכך שהאקט/ים הפותחים יהוו סוג של יוצרי vibe לא רק למיין פיצ'ר אלא לכל האירוע, תוך שהם שומרים על הסגנון הייחודי (בתקווה) שלהם. המפיקים יעשו זאת ע"י בחירת היקשר מוזיקלי בין כל המופיעים באותו הערב, לחילופין המפיק יכול לבחור היקשר אחר בין הפיצ'רים השונים – לאו דווקא מוזיקלי – ניתן לחבר בין פיצ'רים על בסיס תוכני או על בסיס היקשר של הלך רוח (מי צעק אינדי?). הרחבת האופקים של הקהל תגיע בד"כ באמצעות שני ההקשרים האחרונים… מצד שני, זהו ממש לא מתפקידה של להקת ה"חימום" להכשיר את הקרקע עבור ההופעה הבאה אחריה, היא פשוט צריכה לעשות את המוזיקה שלה. אם היא לא תפנים זאת, כנראה שתשאר לעולם להקת "חימום".
יצא לי לא פעם לראות את להקות החימום בתחילת דרכן ולהגיע שנה או יותר מאוחר להופעה בלעדית שלהן כאשר הן הארוע המרכזי. אף אחת מלהקות ה"חימום" האלו לא ניסתה לכוון את הקהל אל המיין פיצ'ר אלא עשתה את הקטע שלה על הבמה ואם היתה הופעה טובה אז אנשים מחאו כפיים ואם היה היקשר (כלשהו) בינה לבין הבאה אחריה אז כנראה שגם היה ערב מוצלח.
לזרבוי – עוד פעם אתה עם הסולידריות הזו.. מוזיקאים זה לא חרא של עם. לפחות לא יותר חרא מכל עם אחר.
העובדה שהרבה מוזיקאים לא נשארים להופעות של הלהקות אחריהן היא לא הסיבה העיקרית שבגללה הקהל הולך הביתה. הטענה הזו היא דמגוגיה.
הרבה מוזיקאים מופיעים פעם-פעמיים בשבוע. לדרוש מהם להישאר בכל אחד מהאירועים עד תומו זה לא סביר בעיניי.
נכון שזה לא נראה מכובד, אבל מניסיוני, ברוב המקרים גם אם הלהקה תישאר הקהל שלה ילך. מה לעשות, קשה לשמוע יותר מ-40 דקות רצוף של מוזיקה שאתה לא מכיר.
לצבור קהל זה קשה. ככה זה.
דרדס פסימי,
אם הלהקות יתחילו לדרוש מהקהל שלהן להישאר, ויישארו בעצמן – תראה שינוי. משפט מהבמה כמו "אחרינו יופיעו X, והם אחלה חבר'ה ולהקה מעולה – תשארו לראות אותם. אנחנו נשארים" – עושה את העבודה יופי.
דרדס פסימי – לטס פייס איט, במקרה של להקות קטנות, 90% מהקהל שלהן מורכב מחברים. אולי מחברים של חברים במקרה הטוב. אם בתום ההופעה יבוא חבר אל גיטריסט הלהקה ויגיד לו "שמע, היה מעולה. אתה בא לבירה?", ואותו גיטריסט יענה לו "חכה שניה, אני רוצה לשמוע אותם" ויצביע על הלהקה הבאה שבדיוק מתחברת – גם החבר ישאר. לא דמגוגיה ולא נעליים. החברים של כל להקה באים לראות את חברי הלהקה. אם חברי הלהקה לא ימהרו להזיז את התחת שלהם למקום אחר, גם חלק מהחברים שלהם ישאר. זה הכל. השאלה היא רק עד כמה המוזיקאים יקחו חלק פעיל בעניין הזה, ויבינו שהיום אתה משאיר את הקהל שלך, ומחר אותו קהל ישאר שם בשבילך.
אגב, אני לא קתולי. אני לא אומר שתכפות את עצמך לכסא ותישאר בכל מחיר ועד הסוף. אבל תן צ'אנס, תפרגן. הרבה מהמוזיקאים לא עושים אפילו את זה.
הרעיון של דאבל או טריפל פיצ'ר ממש לא אהוד עלי.
הגירסה המורחבת לזה , אם לא שמתם לב היא מיליארד הפסטיבלים שנוצרים פה כל יומיים.
למה ?
כי רק עם ליין אפ של 37 להקות, מצטבר איכשהו קהל של 400 איש.
וגם כשהם , הקהל, מתחלפים, לא נשארים לבא בתור, עדיין הפסטיבל נמשך כי הוא תקוע באיזה חור בצפון או בדרום ובעצם באנו להתרחשות, או להיות חלק מהטרנד.
כולם חיים פה בפנטזיה, אבל הכל על כאילו.
לכל הלהקות/סינגר סונגרייטרים, אין יותר קהל מ 5-20 איש.
וזה בדוק ב 100 אחוז.
אכן, בארה"ב נהוג להעלות בערב אחד אפילו 5-6 להקות.
זה באמת חושף את הלהקות לעוד קהל, אבל מוריד מאד מה"חגיגיות" של כל הופעה, ומהייחוד שלה.
שלא לדבר על זה שבמצב כזה רוב הלהקות עולות בלי סאונדצ'ק, ומתארגנות על הבמה מול קהל, שזה נורא לא כיף.
וצריך להזכיר שהקהל שם מגיע לערבים כאלה אפילו בלי לדעת מי מופיע. פה זה פשוט לא קורה.
לא שאני ממורמר על זה. גם כשאני יוצא להופעה, אני מעדיף להתמקד בפיצ'ר אחד, ושיהיה כמה שיותר מושקע וממוקד.
דאבל פיצ'ר? סבבה, אבל זה עובד רק בתנאים מסויימים.
-כשבאמת יש קשר מוזיקלי בין הלהקות, ופירגון הדדי.
-כשהלהקות באמת רוצות לחשוף את הקהל שלהן למוזיקה אחת של השניה.
– כשהלהקות מוכנות לקצץ בהופעה שלהן, כך שכל הערב, כולל חילופים, לא יעלה בהרבה על שעה וחצי. מאד קשה להחזיק קהל קשוב וישוב יותר משעה וחצי.
לפני שנתיים הלכתי לדאבל פיצ'ר באמסטרדם בשביל לראות את הקולד וור קידס. דווקא ההופעה הראשונה של פטריק ווטסון שלא היכרתי, הפכה את הערב הזה למשהו בלתי נשכח עבורי.
אני חושב ש5-6 הרכבים זה קצת מוגזם. אם מסתפקים בעוד הרכב אחד שיעלה, מקסימום שניים, ובתנאי שמתחילים מוקדם – אפשר להרוויח המון.
גם אנחנו חושבים ש5-6 זה הרבה… ובכלל לא כל מה שעובד בחול עובג גם בישראל הרי
מה גם שהתנאים פה במועדונים באמת לא הכי נוחים לערב ארוך כמו שמישהו אמר קודם , במיוחד הבירה די יקרה וכו'
שלא לדבר על שעת התחלה, מחירים לא נוחים, והיעדר תחבורה ציבורית אחרי 12 בלילה. דבל פיצ'ר מספיק לי, מקסימום 3 להקות, אקורד ראשון בתשע בערב בבקשה.