למה לא הלכתי למונוטוניקס בברזילי
הבהרה: מונוטוניקס היא להקה מגניבה בטירוף. השקת אי.פי. שלהם זה מאורע משמח. 40 ש"ח הוא מחיר שווה לכל נפש בשביל להקה שבימים כתיקונם מופיעה בכלל בחו"ל. וגם אכזבות' שפתחו את הערב הם יופי של להקה, שאני מחכה כבר הרבה זמן להזדמנות טובה לראות בהופעה. ובכל זאת:
- הברזילי הוא מקום נוראי להופעות רוק. כבר כתבתי על זה קודם: סאונד, סאונד ועוד פעם סאונד.
- להופעות של מונוטוניקס יש מקום אחד בתל אביב: הפטיפון. כל מועדון אחר בעיר הוא גדול מידי, או מכובד מידי בשביל האונס הברוטאלי שהמונוטוניקס אוהבים לעשות. לא שאני חושב שהם ירסנו את עצמם במועדון גדול, חלילה, אבל זה ייצור וייב שונה: להחריב מקום קטן זה רוקנרול. להחריב מקום גדול זה כבר להתאמץ. ומאמץ, כידוע, זה לא קול.
- מונוטוניקס הם תופעה, ספקטקל, מופע קרקס שלוקח מתנדבים מהקהל לכלוב של אריה מורעב שעומד על חבל גבוה בלי רשת. כשאתה עומד לידם בחלל קטן והזיעה של עמי שלו ניתזת עליך, זה אדיר. כשאתה רואה את זה מקצה הבר בחלל גדול כמו הברזילי ואתה צריך לדמיין מה בדיוק קורה שם, זה מעניין בערך כמו סרט תיעודי על הופעת רוק (רמז, אדון סקורסזה).
וזה עוד מבלי להזכיר את מחיר הבירה המופקע של הברזילי.
וחברי אליאב שלח לי ביקורת מעניינת של ניקי קוצנקו על ההופעה הקודמת של מונוטוניקס, עם ניתוח מעניין של החוויה הזו, שלמרות שברור שיש בה משהו מלאכותי ומתוכנן (הטירוף שלהם הרי כלול במחיר הכרטיס), עדיין יש בה משהו אמיתי ומשחרר.
מה נשתנה?
יום ג, 29.4.08, 13:35 - |
המוזיקה שלי, כללי- |
תגובה אחת
אומרים שהזמן עושה את שלו. אבל מה זה ה"שלו" הזה בדיוק? נדמה לי שהזמן לא עושה כלום, זה רק אנחנו שמסתכלים עליו באופן שונה בכל רגע נתון.
בסוף ינואר, לאחר חודשים (או שנים?) של הכנות, הלהקה שלי, "גיליאם", נכנסה להקליט תופים ובס לאלבום הבכורה. במקור, תיכננו לסיים עם התופים בינואר, ולהתחיל את שאר הכלים בפברואר. אפילו קבענו כבר תאריכים. אבל כשההקלטות הסתיימו, הבנתי שהדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להתעסק איתן. זה היה טרי מידי, העייפות מהתהליך היצירתי\טכני שהאולפן מעביר אותך הייתה רבה, ובלי משים, עשיתי כל שביכולתי כדי לדחות את הקץ. נותרה עוד עבודה רבה בעריכת ההקלטות הללו, אבל אני שמתי אותן בצד והתעסקתי בדברים אחרים.
ואילו עכשיו, שלושה חודשים אחרי, אין דבר שאני רוצה יותר מאשר להיכנס בהקלטות האלו. פסח עדיין טרי בזכרון, אז אצטט את חוה אלברשטיין – "מה נשתנה? מה נשתנה? אני השתניתי השנה". זה לא הזמן שהולך קדימה. זה אנחנו.
_____________________
ומנגד, בבלוג של הלהקה השנייה שלי (שגם הוא נכתב על ידי עבדכם הנאמן, אבל נחמד להתייחס לעצמי בגוף שלישי) הופיעה היום הכרזה חגיגית:
מהיום לא קוראים לנו "Outer Movement", אלא "הדוגמניות".
מהיום אנו לא שרים באנגלית, אלא בעברית.
זהו, עכשיו זה רשמי. כשמסכמים את זה בשתי שורות, זה לא נשמע כזה רציני. אבל אני מרגיש שזו טלטלה של ממש.
_____________________
גרסת ההרצה של הבלוג ממשיכה להשתפר. החלפתי עיצוב (למרות שגם הוא נראה לי זמני), והוספתי רשימת הופעות מומלצות, עם לינקים למייספייס ופייסבוק, אם יש. אולי בהמשך אוסיף לשם גם לינקים לפוסטים עם ביקורות רלוונטיות.
אבל איפה ברנדון??
איך לעזאזל הסתדרנו לפני מייספייס?
אמש נתקלתי במקרה בהופעת בכורה של להקה חדשה ומשובחת, ואני רוצה שכל העולם ידע, אבל עוד אין להם מייספייס. ב-2008, להופיע לפני שיש לך מייספייס ו-412 חברים לפחות?! איזה ביצים. אבל החבר'ה של "קין והבל 90210", שלישיה של בני 20 עם הרבה אנרגיה וכשרון, ממש לא זורקים זין על איך נכון לעשות דברים, עושה רושם. זה מתחיל בבחירת השם הבלתי אפשרי, ממשיך עם העובדה שהם מנגנים כבד, אלים, מהיר ועצבני, אך שרים בעברית, ומסתיים בהופעה עצמה: להקות מסוגם מתחילות בדרך כלל בהופעות מול 20 פאנקיסטים ב"פטיפון", לא מול 80 איש ב"תמונע".
בהיעדר מייספייס, לא נותר אלא להאמין לי שזה שם ששווה לעקוב אחריו, ולעבור אל הלהקה שבכלל הביאה אותי ל"תמונע" מלכתחילה: "צ'יפ קריוקי קלאב". בדומה ל"אטליז", מדובר בחבר'ה שכנראה שמעו קצת "מיסטר באנגל" וזאפה בחיים שלהם, ושאבו מהם את הנטייה להלחים ז'אנרים באופן אסוציאטיבי ומשוחרר. לוקחים בוסה נובה, מוסיפים מטאל, בוזקים קצת שירי עם ספרדיים, מתבלים עם פרוג ומקנחים עם קצת דיסקו. הכרתי אותם כשהם הזמינו את "גיליאם" להופעה משותפת, ומאז אני מעריץ אדוק (ובאופן משעשע, יוני, הגיטריסט שלהם, הפציע כעבור כמה חודשים כעוזר הטכנאי שלנו בהקלטות התופים ב"צוללת"). זו ההופעה הרביעית שלהם שאני רואה, וזה רק הולך ומשתבח. הסולנית המקסימה מאיה מיטלפונקט התבלטה במיוחד.
יש להם הופעת רחוב בדיזנגוף פינת ירמיהו בחמישי הבא, ה-8 לחודש ב-1 בצהריים, יחד עם "בגאז'" ו-"Jaguar Superfiction", בפיצריית "טוני וספה" (בחיי שאני לא ממציא את זה). וכפי שאמר איתמר הסולן – כדאי לבוא, תהיה פיצה חינם. ללהקה.
כשגיא אומרת לא
- יום ב, 28.4.08, 10:42
- |
- הופעות
- |
- אין תגובות
"הירקון 70" הוא מקום שדורש פוסט לחוד. אני לא סגור על מה זה כן, אבל זה בטח לא מועדון הופעות, למרות שיש שם הופעות כל הזמן. ומי שלא מכיר אותו, כנראה שלא אמור להכיר אותו. זה נשמע מתנשא, אבל זה ממש לא. מי שצריך להיות בירקון 70 בסופו של דבר מתגלגל לשם, בשיטת חבר מביא חבר.
ועל כן לא פלא שבהופעה של שלישיית "לא" של גיא שמי על הגג של "הירקון 70" ניתן היה למצוא נציגים של מיטב ברנז'ת האינדי (ניימדרופינג מקוצר, ראו הוזהרתם): חברי "מרסדס בנד"\"תעשה לי ילד", ימי מ"הבילויים", שרון קנטור ששמה הולך לפניה גם אם לא אזכיר את "The Girls", גיא שכטר מ"קרוסלה" ו"קרוזנשטרן ופרוחוד", יעל קראוס ונועה גולנסקי מ"פאניק אנסמבל", "נערות הליווי" ועוד אינספור פרויקטים, אלעד ליבמן מ-"Famous People" ועוד. אבל זה כלום – בשביל למנות את רשימת הברנז'אים שפקדו את הופעת הבכורה של ההרכב כמה שבועות לפני כן הייתי צריך לקנות שרת איכסון נוסף.
עברי, דבר עברית
אומרים יש טרנד חדש בסצינת המוסיקה בעיר. כבר חשבו על זה בעבר, אבל תמיד אמרו שזה בלתי אפשרי. שהקהל לא יקבל את זה. שהמוסיקה לא נשמעת אמיתית, שחייבים לשיר בשפה שלנו כי אחרת זה נשמע מזוייף, מתחנף. אבל כמה אנשים אמיצים מתחילים להתרחק מהבון טון, ולשיר בשפה שבאמת בוערת אצלם בבטן: עברית.
סופר אנובה
אביב הגיע, פסח בא והלייבל אנובה חוגג שנה. הטיימינג מוצלח – בין אם מקימי הלייבל התכוונו ובין אם לאו, אין ספק שהוצאה (לאור) מעבדות (לפלייליסטים) לחירות (אמנותית) זה התחום שלהם. רשימת האמנים שלהם עדיין מצומצמת, אך מובחרת: עמית ארז, אטליז, נועה בביוף, רוקפור, ואחד, אלי רוזן שמו.
