אם היא תלך
יום ה, 11.6.09, 11:28 
"אני רוקרית"
— נינט אצל ליאור שליין, 10.6.09
לפני קצת יותר משנה כתבתי פה אגב החיבור המפתיע בין רוקפור ונינט, שזה עומד להיות מהלך מרחיק לכת. "חכו ותראו מה זה יעשה לה. חכו ותראו מה זה יעשה לנו", כתבתי אז. כמה חודשים מאוחר יותר כבר נתתי לזה כותרת: אם אפילו נינט אוחזת גיטרה, סימן שהרוק חוזר. מאז פקעו לא מעט מיתרים, איפה הילד התקמבקו בהצלחה, ד"ר קספר שבו לפוצץ אולמות, אפילו משינה הכריזו שהם חוזרים ל"מפלצות התהילה", פורטיס הפך ליקיר התקשורת, מרסדס בנד הכניסו שיר לפלייליסט של גלגל"צ, תמר איזנמן הוחתמה ב-NMC ואסף אבידן קיבל אלבום זהב. ועכשיו נינט שוב לוקחת את כל הסיפור עוד כמה קילומטרים קדימה.
בזמן שחבריי בתרבות מעריב מכתירים (באיחור אופנתי של כמה שנים) את הזמר המזרחי בתור המושל בכיפה, מגיעה לה הנינט, אולי הדמות המפורסמת ובעלת התהודה הגדולה ביותר בעולם הבידור הישראלי, ובעזרת רוקפור מוציאה תחת ידיה יצירת רוק מופתית בשם "אם אני אלך". והיא הולכת, אין כאן שום שאלה של "אם". הולכת רחוק מאוד אפילו. השאלה היא לאן זה יוליך אותנו.
"אם אני אלך" היא יצירה רב שכבתית, בעלת מבנה מסועף, קפיצות סגנוניות קיצוניות, עיבודי מיתרים מפתיעים, הפקה מוזיקלית שלא הייתה מביישת את רדיוהד ושירה תיאטרלית ועשירה בניואנסים, שלוקחת את המאזין לטיול ברכבת הרים שמחוברת לעדר טילים בליסטיים, וכל זה ב-3 וחצי דקות דחוסות במיוחד. וזו לא רק חגיגה לעולם הדימויים של מבקרי מוזיקה – זו גם יצירה מרגשת ונותנת בראש כאחד.
אולי אני נסחף, אבל לדעתי זה אירוע (כן, אירוע!) מכונן. אני שומע את נינט וחושב על הביטלס. כתבתי את זה פעם במקום אחר: "סרג'נט פפר" לא הפך לאלבום קאנוני בגלל שהוא גאוני. ולא שהוא לא גאוני – הוא בפירוש כן – אלא שהמעמד של הביטלס היה כה חזק ב-1967, עד שאף על פי שהם הוציאו יצירה אוונגרדית לחלוטין שהמרחק בינה ובין כל דבר שנעשה לפניה היה שמיים וארץ, הם הצליחו. הגדרת המיינסטרים פשוט השתנתה בהתאם למה שהם עשו. אם הביטלס התחילו כשהם מכוונים למיינסטרים, הרי שהם המשיכו מבלי לכוון לשום מקום ספציפי – הם פשוט ירו, והעולם צייר את המטרה מסביב לחיצים שלהם. בסוף שנות השישים, הביטלס לא היו במיינסטרים. הם היו המיינסטרים.
ואם יש מישהו בתרבות הישראלית שעשוי להינות ממעמד דומה, הרי שזו נינט – גם אם בקנה מידה שונה למדי ובתקופה עם חוקי משחק אחרים לחלוטין. האיקונה התרבותית הזו, שעל אלבומה הראשון קיבלה אלבום זהב תוך 24 שעות, ושכל שינוי בתספורת שלה זוכה להתייחסויות נרחבות בכל כלי התקשורת, היא תופעה כמעט חד פעמית. נינט מחזיקה בידיה כוח עצום עם פוטנציאל גדול לשינוי תרבותי. היום היא מרימה גיטרה – עוד 5 שנים אולי יהיו פה יותר גיטריסטיות מגיטריסטים. היום היא מוציאה שיר רוק מורכב וקשה לעיכול – עוד שנה חברות התקליטים אולי יפטרלו סביב לבונטין בחיפוש אחר הרכבי שוליים חדשניים. היום גלגל"צ מכניסים את השיר המאתגר שלה לפלייליסט, אותו פלייליסט שדחה בעבר שירים הרבה יותר קלים לעיכול – מחר הם אולי יודו שהפלייליסט שלהם מסרס וחסר כל הגיון אמנותי בין כה וכה, ויבטלו אותו כליל.
כל הפנטזיות האלו הן לא בשמיים, אבל הן לא יתגשמו מעצמן. "אם אני אלך" יכול להיות טיפה בואקום, והוא יכול גם להתחיל גל צונאמי, והרבה מזה תלוי במה שנינט עצמה תעשה עכשיו. האם היא תבין את הכוח שלה ותשתמש בו בחוכמה? האם היא תראה שהמתחרים שלה הפעם הם לא קרן פלס וקובי אפללו, אלא מיכל גבע ונדב אזולאי, ותעזור להכניס אותם לזירה? האם מופע הבכורה שלה ייפתח בחימום של כל החתיכים אצלי או של לורנה_בי? האם בראיונות הקרובים שלה היא לא תסתפק בפרגון רק לרוקפור, אלא גם לשאר היוצרים שחתומים איתם בלייבל אנובה, כמו עמית ארז ואלי רוזן? האם היא תעז ללכת לכל מקומות האלו?
כי אם היא תלך – תהיה פה מהפכה.
תגיות: אינדי, גלגל"צ, הביטלס, מיינסטרים, נינט, פלייליסט, רוק, רוקפור, שוליים
...ובאותו עניין:
- ולהלן התחזית: הרוק חוזר - כולם היו עסוקים לאחרונה בסיכומי שנה. אבל בגלל שהמוח שלי הוא גבינה שוויצרית ואני בקושי זוכר מה עשיתי ...
- האנטיפלייליסט - כולם אוהבים להתלונן על כמה שגלגל"צ מנוון, אטום, דורסני ומזיק. שלטון הפלייליסט הנהוג שם מגדיר בצורה נ...
- בין השורות 14.10.09 - התנצלות ההיפך מהתנצלות + סיפור עדכונים אחרונים מאינדינגב בקרוב באטמי אוזניים - לייב בלוגינג מפסטיבל...
- הילד חולם - "תל אביב הרוקיסטית הסתובבה אז סביב הזנב של עצמה. רוב הלהקות שרו באנגלית וחיו בניתוק מוחלט מהמציאות ...
- מה אתה עושה סצינה?? – חלק ב' - (את חלק א', שעוסק במיפוי סצינת המוסיקה הישראלית וגורס שהמפסיד הגדול בסיפור הזה הוא הרוק-פופ הסטנדרטי...
נראה לי שאתה קצת נסחף, אמנם אני באמת מאמין שיש לבחורה פוטנציאל, אבל לתלות בה את כל התקוות האלה נשמע לי כמו מתכון לאכזבה. היא בקלות יכולה להכנע בשנית לכוחות האדירים שמופעלים עליה מהתעשייה, ולהתפתות בחזרה לחוזים עם הרבה אפסים בסוף, ידרש ממנה הרבה כח והרבה כנות בשביל להמשיך בכיוון אמיתי כמו שמוצג בשיר הזה.
אגב, גם אני אהבתי את השיר.
נינט זה חרא בלבן.
יש בנינט הרבה יותר ממה שאנשים מוכנים להודות (ואולי גם יותר ממה שהיא מוכנה)
הלוואי שהנבואה שלך תתגשם
השיר הזה גדול עליה. היא לא באמת מצליחה להביא את הניואנסים הנדרשים לשיר כל כך מורכב. השירה שלה לא מחזיקה את הכוונה של השיר באופן רציף לאורך כל השיר. זה נשמע כמו כמה שירים שנדבקו אלה עם אלה, וזה לא בגלל הלחן או העיבוד אלא בגלל הבוסריות של השירה שלה. אבל היא רק בתחילת הדרך וככזאת היא מפגינה תעוזה וחוכמה. רק אם היא תתמיד להיות בדרך הזו היא תגיע לפסגה המיוחלת. כל הכבוד לה.
גם אני חושב שקצת נסחפת.
שיר מאוד מאוד מבטיח, למרות שאני מסכים עם דנה שיש כמה דברים בשירה של נינט שהם לא ממש בראש של השיר והייתי מוותר עליהם.
אגב, לפי הפלייליסט ששמת פה גלגלצ ממש לא מחוברים לעם, שטענת ששומע מזרחי – אין שם שיר מזרחי אחד.
יכול להיות שנסחפת, אבל מה שאמרו פה לגבי הדקויות שלא עובדות עם הקול שלה לא נכון לדעתי. שיר מעניין מאוד ושאפו לה שהיא מאתגרת את עצמה. היא המיינסטרים, אבל כאן היא מוכיחה שהיא רחוקה עשרות מונים מפלס-מסיקה-כורם.
גם אני באומרים "נסחפת". אתה מייחס לנינט הרבה יותר משקל בסצנה המוזיקלית מכפי שיש לה: קודם כל, לגבי אגדת ה"אלבום זהב ב-24 שעות" – אלבום הזהב ניתן על פי כמות ההזמנות שביצעו החנויות מחברת התקליטים לפני המכירה (כלומר, הזמינו לפחות 20,000 עותקים), לפני שאותם עותקים באמת נרכשו בפועל על ידי קונים כלשהם. הצפי – של החנויות, של ההפקה ושל דעת הקהל הכללית – היתה למכירות מטורפות לבכורה של "המאמי הלאומית". בפועל, אחרי הפמפום של "אלבום זהב ב-24 שעות" מעולם לא פורסמו נתונים על המכירות, והאלבום אפילו לא הגיע לפלטינה הצפוייה. לעומת זאת, נעם רותם מכר בפועל 10,000 עותקים בפחות משנה ללא סוללת היחצ"נות של נינט, ללא השמעות כמעט ברדיו, ללא דיווחים במדורי הרכילות, ואפילו בלי תיעוד אחד של תספורתו. זה הישג, הישג בפועל.
כלומר, אלבום הבכורה של נינט לא עמד בציפיות מבחינה מסחרית. ההישג היחיד שלו שהובלט לא התבסס על נתונים סופיים באותה שעה (מאחר והחנויות יכולות חודשיים אחרי להחזיר עודפי הזמנות אם אלו לא נרכשו).
וה"ושכל שינוי בתספורת שלה זוכה להתייחסויות נרחבות בכל כלי התקשורת"? – אין לזה קשר למוזיקה אלא רק למעמדה כסלב. היא לא "איקונה תרבותית" אלא רכילותית בעיקרה. מהבחינה הזו כל העיסוק סביבה הוא צורני ולא תוכני. גם ההפקה ויחסי הציבור שלה מזיעים ממאמץ לקבע את "השינוי הרוקיסטי" בתודעה הציבורית על מאפייניו החיצוניים: חזרתה בראיונות על "היותה רוקיסטית" (וכך גם פתחת את הפוסט הזה), גראטץ' נוצצת על גופה במצעד השישים של ערוץ 2 כשהיא פורטת עליה אולי פעמיים, הבגדים הנכונים, השמות האלטרנטיביים/מפורסמים להיתלות בהם.
עד כמה השינוי, אם בכלל, תוכני? את זה מוקדם לומר. נחכה לאלבום השלם. אבל כך או כך, מפה ועד לביטלס…
אין ספק שיש משהו בבחורה הזאת שהוא יותר מרכילות ומראה חיצוני. היו כמה פעמים שבהם היא הביאה ביצועים יפים מאד, למשל עם גבע אלון – http://www.youtube.com/watch?v=TEEdJSj-g3Y או (גם אני באמת לא רואה כוכב נולד) בביצוע הקורע והקיטשי בטירוף הזה ל"מקיץ אל חלום" – http://www.youtube.com/watch?v=uOVnOsOjTI8
; אבל עם רוקפור, אפעס, יש מצב שזה לא עובד. ראיתי אותה מחרבת איתם את חור בלבנה, והביצוע הזה לשיר של כוורת – http://www.youtube.com/watch?v=8nW8X1w-PZk – העיבוד מעולה, אבל היא פשוט לא מחזיקה, נשמעת כאילו הדביקו את הקול שלה על הפלייבק בעזרת מסטיק בטעם קוקה קולה.
אז מה בעצם אני אומר? שכחתי.
השיר החדש באמת נשמע טוב, יש לציין, אבל אני מסכים עם דנה שהוא גדול עליה.
אגב, רציתי לשאול, נגינת באס זה עניין משפחתי אצלכם, או שאין קשר?
ואוו, יעל, הודעה לפרצוף.
(לא ציני)
כל כך שמחה לקרוא שבניגוד למבקרים אחרים שפטת את השיר באובייקטיביות. ביקורת מצוינת.
מזל שכתבתי ש"אולי אני נסחף". יופי של פוליסת ביטוח מפני פאדיחות. 🙂
אבל אני בכל זאת מאמין בנינט. יש בה משהו שפשוט שובה אותי. ימים יגידו אני מניח.
בחור מזוקן – בנוגע לפלייליסט, יש שם שיר של קובץ פרץ, מה שלא סותר את הטענה שגלגל"צ לא מחוברים לעם, אלא לפיקציה שנדמה להם שנקראת "העם".
יעל – אני מניח ששמת לב לדקויות ולכך שלא כתבתי שהיא מכרה 20 אלף עותקים, אלא קיבלה אלבום זהב. בגלל זה שמתי לינק תחת המילים האלו – אני סומך על האינטליגנציה של הקוראים שידעו להבין את זה בקונטקסט.
המשפט הזה לא בא לומר שנינט מוכרת הרבה. הוא בא להדגים את התהודה לדברים שהיא עושה, ומהבחינה הזו, דין המכירות המוקדמות שלה כדין התספורת שלה. תחליפי את התספורת בגיטרה, ותקבלי אפקט שקל לזלזל בו, אבל אפשר גם להיות טיפה פחות ציניים ולהבין שיש כאן פוטנציאל למשהו גדול.
בנוגע להשוואה לביטלס, למען הסר ספק – אני לא משווה את השיר החדש שלה לביטלס (למרות שאפשר – לפחות הסוף שלו מושאל מ-Glass Onion). אני משווה את התעוזה שלה, ואת הפוטנציאל שגלום בסיפור הזה. בלי קשר למכירות בפועל, נינט נחשבת לאמ-אמא של המיינסטרים. השיר שהיא הוציאה מנוגד למיינסטרים ברמ"ח צליליו. נכון, עדיין יש כאן הרבה מודעות למיתוג ובניית תדמית. אבל אנשים נהנים לשכוח שגם הביטלס היו ממותגים למדי, ושהרבה ממה שאנחנו חושבים עליהם כיום עבר דרך לא מעט פילטרים, מבריאן אפשטיין האמרגן ועד לדרק טיילור אשף התקשורת. מי שמבטל את האומץ (וכן, גם הכשרון) של נינט רק בגלל שהיא גם ניחנה בהבנה שיווקית, שופך את המים עם התינוק לדעתי.
הטענה שלך היא שנינט,בתור סמל לאומי, יכולה לקדם את הרוק למיינסטרים ,בכך אתה בעצם משווה בין האקט שלה לזה של אריק אינשטיין עם האלבום שבלול, לא פחות.
ברור שאינך משווה את השיר ליצירה כלשהי של הביטלס אלא רק את הפוטנציאל או גודל המהלך, לא חשבתי אחרת – ועם זאת, ההשוואה הזו היא עדיין גדולה על נינט לטעמי.
באשר לדין המכירות כדין התספורת, זו לדעתי הבעיה. ההתייחסות אליה והעניין בה הוא כמעט תמיד צורני ולא תוכני, כפי שכתבתי, ולכן, כמו תספורת ה"פונינט", תשומת הלב למעשה מסויים שלה היא רגעית וחולפת, במרדף אחרי הטרנד הבא. המוזיקה היא לא לב העניין פה, לפחות מבחינת העניין הציבורי (מה שאי אפשר לומר על הביטלס, שעם כל המהומות שעוררו, הלב והמרכז היו המוזיקה שהוציאו).
ובמילים אחרות: התהודה שאתה מתאר ומקווה לה היא אף פעם לא למוזיקה עצמה. גם כשהיא מתיימרת להיות כזו, היא לרוב שבוייה בהתייחסות לפרסומת של סלולרי, התדמית, כוכב נולד, מדורי הרכילות וכו'.
droriko – אחרי שהשוויתי את נינט לביטלס, להשוות אותה לאריק נשמע לי לא כזה ביג דיל, לא? 🙂
יעל – את מה שאת כותבת עכשיו על נינט אמרו בזמן אמת גם על הביטלס כשהם היו בתחילת דרכם. פשוט היום יש לנו פרספקטיבה היסטורית וקל לשכוח שדור ההורים חשב שהמוזיקה שלהם זה קשקוש ושהמהפכה שלהם היא רק צורנית ושטחית.
או בפשטות – עייני ערך "ארתור", שנולד 40 שנה לפני הפונינט.
"יצירת רוק מופתית"?!?! לא רק שנסחפת, אלא ששום זרם נגדי לא יוכל להחזיר אותך…
על מה לעזאזל אתה מדבר? אני לא מכיר את פועלה של נינט בכלל (ורק בשנה האחרונה למדתי לזהות איך בכלל היא נראית..) כך שהקשבתי לשיר באוביקטיביות מלאה, ובסדר, שיר. עוד אחד מיני רבים. לא טוב, לא רע, לא כלום. שיר. אם אבחר כל שיר אקראי של אחד ההרכבים שמופיעים כאן למעלה בצד שמאל, סביר להניח שהוא יהיה טוב יותר ומרגש לא פחות (טוב נו, אולי חוץ מרון חולדאי…).
תפסיק להתרגש עד דמעות מכל פלוץ של זמרתך הנערצת, כתוב לה כבר שיר ונסגור אחת ולתמיד את העניין המביך הזה.
אם להאריך בקצת תגובה שנכתבה לפוסט הדי-גייז שלך אז: "כל ההומואים הולכים לים ואח'כ שומעים נינט"….
לא יצירת רוק, לא מופתית, לא מרגשת ו(לא)לא דובים.
ביקורתת מעוולהה !!
השירר מ ד ה י ם .
נינהה מהממתתתתת!!!
כל הכבודד להה.
וכל מה שכתבת .נכוןןןן מאודד.
נינטט היא איקון ענקיי .בכל המובניםם .
היא סופר סופר מוכשרתת .פשוטט מושלממת .!!
סינגלל .מדהיםם D: מתעלייה.
אני מאוד מחבב את נינט. יש לה קול נהדר, היא יפה ויש לה את יודה לוי.
אני מאוד מעריך את דעתו של כותב הבלוג, למרות שהוא פחות יפה מנינט (אבל יש לו זיפים כמו של יודה).
ולכן האזנתי שלוש פעמים ברציפות לשיר החדש שלה וניסיתי למצוא את כל הסופרלטיבים שנכתבו בפסקה השלישית. ועכשיו, באמצע ההאזנה הרביעית, אני מבין שחל בלבול באשר למוקדם ולמאוחר – הפסקה השלישית באה קודם – אחרי האלבום הראשון ישבו המפיקים ואמרו:"אני רוצה שהשיר הבא של נינט יהיה ….יצירה רב שכבתית, בעלת מבנה מסועף, …שמחוברת לעדר טילים בליסטיים, וכל זה ב-3 וחצי דקות דחוסות במיוחד. תחברו אותה לאלו שניסו להיות רדיוהד, נו, רוקפור, אבל תגידו להם שיפסיקו לשיר באנגלית! זה לא ימכור."
אמרו וביצעו.
השיר הוא אכן דוגמא נהדרת ליצירה רב שכבתית וגו'.
אבל מה – רק דוגמא, הוא לא מרגיש כמו הדבר האמיתי. הוא נמצא על הגבול של מה שמותר ומה שנעשה – ושנעשה בתוך תוכי המיינסטרים. על עיבודי המיתרים שמשמשים אותה צריך להודות דווקא לאריק ברמן, כמו גם על השירה התיאטרלית. לו ולעוד כמה בוגרי רימון.
ובכל זאת, אחלה שיר. כן ירבו.
מעבר לזה, אני מסכים שההשפעה של נינט על המיינסטרים היא גדולה מספיק כדי שגם היצירה הרב שכבתית הזו תזכה לחיבוק הדוב של התקשורת. אפשר רק לקוות שהיום נינט יודעת ורוצה להיחלץ ממנו.
אני יכול רק לקוות שאתה צודק.
ואולי כדאי לרוקפור לקחת את נינט בתור סולנית הלהקה.
כפי שאפשר להבין מהתגובה של יוביי, מועדון המעריצים של נינט מצא את הבלוג. ודרכו גיליתי שאני לא לבד:
אבישי מתיה בגלובס משווה לאריק איינשטיין (בפיסקה שנראית לי מוכרת להפליא…) ופוסק גם הוא, יומיים לפניי: אירוע מכונן, וגם מהפכה.
ואם חשבתם שהגזמתי כשהשוויתי את נינט לביטלס, מה תגידו על עמית גולדנברג מזמן תל אביב של מעריב, שבבלוגו משווה אותה למאהלר?
בוואלה לעומת זאת, לא החלטיים. ניב הדס קוטל, ועינב שיף משבח עם הסתייגויות (ושורת הסיום שלו נהדרת).
ודווקא במגרש הביתי שלי, בתרבות מעריב, שי להב (שהוא גם העורך שלי כשאני כותב שם) קוטל בחוסר רחמים.
אישהפלסטיק, אריק ברמן או כל רימוניסט אחר ששמעתי היה מת לכזה עיבוד מדליק לצ'לו כמו שיש בפתיחה של נינט.
אני חושב שצריך להזמין את מועדון המעריצים של נינט לבלוג לפוסט אורח.
מאמר מעולה! כל מילה בסלע, שום ציפייה לא בשמים אם מסתכלים בפרספקטיבה הנכונה, אולם הדבר היחידי שיכול לחבל בתסריט שנכתב פה זה הקהל. במדינה בה שרית חדד ממלאת את קיסריה עם "יאללה לך הביתה מוטי" ובביקורת לסינגל ברייטינג דורשים מנינט להיות שרית חדד מספר 2 אני לא רואה איך התסריט הנהדר שלך הולך להתגשם. נקווה לטוב..
אני מאוד מאוד מסכימה עם מה שכתבת.
אני חושבת שנינט עשתה פה צעד נועז ואמיץ, צעד שכל רשימת האמנים המפוארת של ישראל, אלו ששומעים באייפוד מוזיקה אלטרנטיבית מכל העולם, אבל באולפן מכופפים את התשוקות שלהם לדרישות חברת התקליטים.
נינט לא הופיעה שנתיים כדי לעבוד על האלבום (דבר שיכלה להרשות לעצמה. לעבוד שנתיים על מוזיקה, אני מניחה ע"י קמפיינים או הופעות גדולות. ואני לא חושבת שעדיף למלצר)
נינט תמיד היתה פורצת דרך. היא תמיד זו שקיבלה את הריקושטים והביקורות, בתור זו שעשתה את הצעד הראשון.
להזכירכם, אלבומה הראשון של נינט יצא בחסות אורנג', מלווה בפרסומת בטלויזיה.
אז, נינט נקטלה וסומנה כממוסחרת.
נינט לעומת זאת, היתה הראשונה לעשות בארץ מה שנעשה שנים, עם כל האמנים הכי גדולים בחו"ל,
כמובן שמאז לא תוכלו לזכור אלבום מצליח שלא יצא דרך חברת סלולאר בארץ.
גם הפעם נינט מעיזה, גם הפעם היא ראשונה (כמו כל הכוכבים הכי זכורים וגדולים בעולם)
גם הפעם היא תשתה בשקיקה את העלבונות, הציניות והתגיות. וגם הפעם, כולם ילכו אחריה
תחיי המוזיקה הישראלית. כל הכבוד, והרבה בהצלחה לנינט!
"יעל – את מה שאת כותבת עכשיו על נינט אמרו בזמן אמת גם על הביטלס כשהם היו בתחילת דרכם" בצדק, הביטלס בתחילת דרכם היו להקת פופ עם 2 אקורדים ששרה שירי אהבה לטינייג'רס .
אני עדיין לא מבין מה המהומה סביב השיר הזה
זה נשמע לי כמו עוד שיר "רוק אלטרנטיבי" שכבר שמעתי מיליון פעם, כמו ז'אנר שנטחן עד הקאה ב MTV2
נינט,בדיוק כמו בכוכב נולד,נשמעת בשיר כמו נערת רוק טיפוסית . אחרי ששמעתי את השיר ההשוואה לאריק אינשטיין ,שבשבלול היה ממש פסיכדלי, נשמעת לי ממש מופרכת .
כל המגיבים התמקדו מטבע הדברים בנינט ובשיר החדש, ויש לי הרושם שהנושא עצמו מוצה עד תום.
כאחד שמחשיב את עצמו כמכיר ויודע דבר או שניים על סצינת האינדי הישראלית, הופתעתי לראות שם חדש בשבילי שאוזכר בכתבה – הרכב או זמרת בשם לורנה בי ("האם מופע הבכורה שלה ייפתח בחימום של כל החתיכים אצלי או של לורנה_בי?").
מישהו יכול לנדב פרטים עליה / עליהם?? מיהם, מהם, איפה מופיעים, השפעות?
ראול ארמנדו – למרות שדיי בולט שאתה שתולבקיסט (עדי, תרגיעי את החברים שלך), בטח תשמח לקרוא רשמים מההופעה האחרונה של לורנה_בי.
להגיד לך שנסחפת זה בערך כמו להגיד לאמא שלי שהיא נסחפה.
למרות שאין למילה שלך תהודה של סיכה שנפלה על הריצפה. קח פרופורציה לעצמך, ותרגיע.
ימים יגידו ותראה ש "אמרתי לך". … אם הבנת…
פתאום אני חושב עכשיו – מה זה משנה לך, לי או למישהו פה אם נינט מחזירה את הרוק למיינסרטיים? אני מניח שבגיל 16 היה לי אכפת, אבל היום?
ק אני חושב שיעל קראוס, למשל, הייתה עושה את השיר הזה לטוב יותר?
מר לזר
אנשים תמיד אהבו רוק. גם כשהדי ג'יי היה מלך, גם כשהמזרחית שולטת בכיפה, תמיד יהיה קהל של כמה אלפים טובים שירצו לשמוע מוזיקת גיטרות. לאחוז ניכר מהם זה לא יותר מדי משנה אם הגיטרות הן של אסף שריג, משינה או להקת הליווי של נינט (אהם, רוקפור). אז נינט בחרה את זה ככיוון שלה (בינתיים!) ואני מניח שיהיה מי שיזרום איתו, בסדר, מקובל. אבל מה הקשר בינה לבין אסף אבידן? אתה מאמין שהקהל שלהם חופף במידה כזו גדולה? אני חושב שלא, כמו שאין חפיפה בין הקהל של אבידן למונוטוניקס, למשל.
הרוק הוא הגדרה ריקה מיסודה, כמו שנינט עצמה מדגימה יפה מאוד בציטוט בפתיחת הפוסט הזה. כמעט כל דבר שיש בו גיטרות נחשב ל"רוק". להוציא מזרחית (אתה יודע מה – הרבה פעמים גם במזרחית לא חסרות חשמליות) הרוק הוא ה"דיפולט" של המוזיקה העברית. כשההגדרה כל כך רחבה, היא למעשה חסרת חשיבות. מי שמחכה למהפכה, לחזרתה של 1992, ימשיך לחכות, כי העולם כבר לא מחפש ומתרשם ממהפכות מוזיקאליות, אלא שרוב רובו של הקהל, פשוט ומתוחכם כאחד, מסווג את המוזיקה כ"בא לי טוב" ו"לא בא לי טוב" הרבה לפני שהוא עושה סיווג מוזיקאלי כלשהו. האם החדש של נינט "יבוא טוב" להרבה אנשים? נראה. אולי היא בכלל תיפול בין הכיסאות, אז אין עדיין סיבה לקשור לראשה כתרים.
ביקורת מעולה.
נכון או לא , זה לא משנה. מה שחשוב שתראו איזו מהומה הבחורה הזאת מייצרת , וזה מה שנקרא.. רוקנרול.
בעיני, שיר ענק !
נערך : טוב, נו לא משנה
בחור מזוקן – שאלה מצויינת. למה בעצם אכפת לי מה קורה במיינסטרים, דווקא בתור מי שכותב בלוג על מוזיקת שוליים?
ההסבר הוא שעד כמה שאנו, חובבי השוליים והאינדי, נהנים להתבדל מהמרכז, בסופו של יום המרכז הוא זה שמגדיר אותנו, והוא חזק מאיתנו. אנו תלויים בו, וחלקנו היה מאוד שמח לראות את המוזיקאים האהובים עלינו בשוליים פורצים לתודעה הציבורית. מה שיפה זה שהגבול בין המרכז לשוליים מצוייר מחדש מידי יום, לפעמים בידי צייר כושל, ובמקרה שלפנינו, בידי צייר מוכשר מאוד.
נו, אז למה זה באמת משנה משהו? בדיוק בגלל זה – כי זה משנה משהו. בתודעה של אנשים שנחשפים למוזיקה הזאת, באופן בו תופסים מוזיקה בארץ. כפי שכבר כתבו כאן בהקשר אחר, לרוב האנשים אין טעם מוזיקלי עצמאי (או מחשבה עצמאית באופן כללי, אבל זה לבלוג אחר). כשאומרים להם שמוזיקה זה בית הבובות, המסר המובלע הוא שכל מה שאינו בית הבובות הוא שוליים, ועל כן בשביל רוב הציבור פשוט לא קיים. לעומת זאת כשהיצירה הזו של נינט, שמכילה כמה פרקים, שמעט מאוד חלקים חוזרים בה פעמיים, שיש לה מבנה מסועף ועיבוד לא קונבנציונאלי ביחס למיינסטרים, נכנסת למיינסטרים (או יותר נכון, מכתיבה את המיינסטרים), זה פותח צוהר. גם למאזינים, וגם למוזיקאים.
אם נחזור לביטלס (פשוט כי הקריירה שלהם מכילה אינספור רגעים מכוננים שקל להשוות אליהם), כולם מכירים את המשפט המפורסם של חברת דקה, שסירבה להחתים את הביטלס בטענה ש"להקות גיטרה זה אאוט". שנה לאחר מכן הם החתימו כל גיטריסט שהם הצליחו לשים עליו את היד.
אם הסינגל של נינט יצליח, ואם האלבום שלה ילך בעקבותיו מבחינה סגנונית ויצליח גם הוא, תיפתח דלת בשביל חלק מהדברים שאנחנו מגדירים כרגע כשוליים לעבור למרכז. אותי הפוטנציאל הזה מסעיר, לא פחות.
במה זה טוב אבל? אתה רוצה שהרדיו יוצף בלהקות שמחקות את פורקיופיין ופלסיבו ?
תחנות הרדיו וחברות התקליטים אל יהפכו לליברליות יותר , הן פשוט יזהו סיגנון מסויים שמצליח ויחפשו את כל הלהקות שמתאימות לו (ככה היה כאן בתחילת שנות ה-90 כשהחבר'ה בחלונות הגבוהים חיפשו כל דבר שמזכיר את נירוונה ).
אופק, גם אני מסכימה שיעל הייתה עושה אותו יותר טוב 🙂
למעשה, באופן לא אופיני לי אני מסכימה עם כל מילה שכתבת.
בסופו של דבר, לי השיר עושה נעים, הוא מעניין, הוא מאתגר את האוזניים, הוא די מגניב.
ובאמת כל הכבוד לנינט שהיא עושה משהו מעניין…
לא קריטי לי מה זה, כל עוד היא לא תעשה את אותו הדבר שוב ושוב…
כל אומן שמוכן להתנסות, לשמוע דברים חדשים, להמציא את עצמו מחדש- סחטיין עליו.
אבל כשאני שומעת את השיר משהו בשירה שלה מרגיש לי כאילו היא לא עומדת ברף הגבוה שהוא מעמיד.
(וכן, נראה לי שיעל קראוס הייתה עושה את זה טוב יותר, אבל גם… נניח… דנה עדיני (?))
עם זאת, אני מוכנה לקבל את זה שהקול שלה אמור להישמע ככה, שזה חלק מהעיבוד. שזה בסדר, זה פשוט אומר שאני פחות אוהבת את העיבוד.
בכל מקרה אני מחכה בעניין רק לסינגל הבא.
נראה לי מוקדם לשפוט את כל העניין בנחרצות.
[…] רוב הקריירה עד כה של מושא המהומה. נדב לזר נסחף לדעתי ומכריז שיציאת השיר היא אירוע מכונן במוזיקה הישראלית, הניצוץ […]
לדעתי הוא בכלל לא נסחף, על השבוע הראשון השיר הושמע 70 פעם בתחנות הרדיו, ואני בטוח שהוא ייכנס היום למצעד של גלגל"צ לאחד מהמקומות הגבוהים(בכל זאת רק שבוע ראשון). זאת כן הצלחה, וההתחלה של התסריט של לזר מתחילה להתגשם.
לדעתי השיר הוא אכן שיר מצויין (בעיקר הלחן) אם כי אני מסכים שנסחפת בסופרלטיבים וההשוואות. צריך לזכור שהביטלס הגיעו למעמדם המשפיע בעקבות שורה של אלבומים נפלאים, מה שאי אפשר להגיד על נינט. בעיני השאלה היא האם ההשפעה של נינט הזמרת גדולה כמו ההשפעה של נינט המותג? האם יש לה קהל כל כך גדול שירוץ לקנות או להוריד כל אלבום שהיא תוציא בלי קשר לסגנון? אני בספק. שאלה נוספת היא האם האומנים שבמיינסטרים הם אלו שמעצבים אותו או שטעם הקהל הוא זה שמכריע מי יהיה במרכז ומי בשוליים? אם אייל גולן או שרית חדד היו מקליטים את השיר, כנראה שהמעריצים שלהם לא היו מקבלים אותו כי הטעם שלהם הוא אחר. אני לא יודע כמה רחוק המעריצים של נינט ילכו איתה, או של כל אמן אחר לצורך העניין.
אחרון המבקרים נכנס לדיון – והפעם מדובר בחבר'ה של TimeOut, ככל הנראה קבוצת העיתונאים המלאה בעצמה ביותר על פני הגלובוס (ועדיין, אני קורא מושבע).
לא ברור מי חתום על הביקורת שבעמוד הפתיחה של העיתון, אבל הטון שזה משדר הוא של "מאמר מערכת".
אז מצד אחד הם "מעריכים את נינט על התעוזה", וכמוני, מכירים בכך שמאחר והיא "חברה של כבוד בכל פלייליסט (…) צעירי ישראל יזכו לשמוע סאונד טיפה מגוון יותר מהשיט שבדרך כלל מאכילים אותם בו".
ואז הם מיד עושים פרסה חסרת רחמים לצד השני, מכנים את השיר "משעמם לאללה, בינוני בטירוף ומיושן רצח". הם יורדים על ההפקה של רוקפור ("לא הלהקה בעלת הצליל הכי עדכני בעולם"), מכנים את הצ'לו "לא מנומק" (אולי יציאת הביקורת הביזארית שיצא לי לקרוא על הסינגל הזה), ומסיימים בטיפ שחושף את ערוותם שלהם:
"יד מכוונת מעודכנת יותר הייתה זורקת אותה לכיוונים Fאנקיים וסוליים יותר, משהו בסגנון איימי וויינהאוס". נכון, כי הצעקה האחרונה של 2006 זה מה-זה מעודכן. יופי טיימאאוט.
מעניין אותי מה תגיד אחרי שתראה את הקליפ.
ולמי שפיספס, הנה הקליפ.
ולדעתי הוא אדיר, ורק מחזק את דעתי שלבחורה יש ביצים מברזל.
כן, טיים אאוט יצאו פתטיים.
אחינו, השיר של נינט הוא לכל היותר מתאמץ. קשקוש פומפוזי חסר חן, מאוד לא אותנטי, מולחן רע, מוגש איום ונורא, וונאבי משהו לא ברור, על סף המביך – בטח עבור רוקפור. באמת, אפילו לקלי קלרקסון יש נשמה רוקיסטית יותר מזו של נינט חסרת העוגנים המוזיקאליים.
יעל ועוד – כמוצר (מזן הזמרים) שנולד בבית המרקחת של כוכב נולד – ברור שמרכז תשומת הלב בנושא נינט לעולם לא יהיה המוזיקה שלה בלבד, מאותה סיבה שהתוכנית כוכב נולד (על אף מחאותיה החוזרות של מפיקיה) לא באמת מתרכזת במוזיקה (אלא בכסף), ומאותה סיבה שבחברת הראווה שלנו, איקון תרבותי – משהפך לכזה – לא יוכל לחזור להיות אנונימי, או "סתם מוזיקאי", או יוצר מהדור הישן (שלא איכפת לנו איך הוא נראה). בתקופת הצרכנות הנוכחית, אנחנו צורכים *אותו* ממש, ולא נחדול עד שהוא יחדול (ראו ערך מייקל ג'קסון זצ"ל).
למרות זאת, נינט – ה'מפלצת' הראשונה והגדולה ביותר שכוכב נולד הצליחה להנפיק, היא בסך הכל, למרות הכל, ואף על פי הכל, זמרת (ומסתבר שגם יוצרת). לדעתי, (ותמיד חשבתי כך) זמרת מעולה. ואם לשפוט לפי השיר הנוכחי- וויד' א ליטל הלפ פרומ הר פרינדז – גם יוצרת מעניינת.
השיר החדש והקליפ האמיץ שלו (איזו שבירה של דמות האישה הסכרינית/אנורקסית/"הנה צלמו אותי מהצד הטוב שלי" שאנו רגילים אליה!) מראים לכולנו שמתחת לשכבות המייקאפ יש לנינט רגשות ומחשבות ממש כמו של היוצרים האינדיים השוליים ביותר.. נושא הכתיבה פשוט אבל הכתיבה אינה פשטנית מדי וחורגת משורות ה"אהבתי אותך ושברת לי ת'לב" הלעוסות.
קראתי ביקורת על הסינגל בנרג' שמבקרת את השינוי ה"לא אמין" של נינט. אבל אין מה לעשות, בקנה המידה של נינט הכל יוצא ראוותני יותר – הפוני, הזוגיות.. כאילו שהיינו נותנים לה לעבור שינויים איטיים ומופנמים. הרי הפאפאראצי היו/יהיו שם בכל רגע ולא יתנו מנוח.
דווקא המעבר לדרמה בזעיר אנפין (עיבוד עדין ומלודי, קליפ כאילו ביתי) מדגיש את הכישרון האדיר שלה ואת האומץ שלה להתוות לעצמה דרך חדשה.
אני בטוחה שהיא החליטה את ההחלטות האמיצות האלה בעזרת מכתיבי טעם / חוזי טרנדים ושאר בעלי אינטרסים למיניהם, אבל עם זאת אני חושבת שכבר אפשר להגיד בבירור שהיא אינה מריונטה ותו לא, ואני מסכימה עם נדב בעניין יכולת ההשפעה שלה.
אני מניחה שאפאחד לא באמת חושב שהיא משתווה לביטלז, אבל המעמד האיקוני שלה במיינסטרים אכן מאפשר לה לעשות בו כרצונו, ואם זה מה שהיא עושה בו – מה טוב. אני מקווה ששאר האלבום יעמוד ברף הגבוה שהעמיד הסינגל הזה, ואם אכן כך יהיה, תראו אותי עומדת בתור לקנות לי עותק.
כפיים לנינה.
שירה, סחטיין על התגובה המדוקדקת!
אחלה שיר. באמת הפתעה. אבל אני מסכים עם דנה שכתבה שהשירה לא אחידה ולא מדויקת. כאילו מרוב שהיא ניסתה לשבור כיוון לאיזה "אותנטיות" שחסרה לה בשלב הפומופוזי של כוכב נולד, המהפך הגיע רחוק מדי ולא נשארה דרמטיות בכלל. וכמו מגיבים אחרים, גם אני בספק אם ה"מעמד" שלה בזירה המקומית יהפוך אותה למובילה של איזה שינוי רחב יותר. אבל בוא נחזיק אצבעות, ואולי הרוק הסימפוני הטוב של פעם עוד יביא לנו קאמבק בהפוכה.
ערימות.
ערימות של קשקוש נכתבו כאן.
טוב. אני יודע שזה נכתב ממש מזמן ואף אחד לא יקרא את התגובה הזאת בכל מקרה, אבל פשוט היום בבוקר הקליפ של השיר הזה של נינט הופיע בערוץ שלוש וגרם לי להזכר בפוסט הזה.
לדעתי מדובר פה בשיר די מעפן. כאילו, ממש מעפן. הוא עיצבן לי את האוזן בשלוש פעמים ששמעתי אותו וגרם לי בעיקר לרצות להפסיק אותו ולשמוע משהו אחר. אסור לשכוח שנינט, לפחות משני הסינגלים שהיא הוציאה עד כה, לא מתכננת לצאת בפרוייקט נויז או משהו כזה. בסך הכל מדובר בצעד טבעי של ילדה מתבגרת שמנסה למצוא את עצמה. קודם היא שומעת אביב גפן ואז היא שומעת אליוט סמית ועד כמה שיש משהו נוגע ללב בלראות את השינוי הזה לנגד עינינו זה עדיין לא קיצוני או מיוחד כל כך שייצור שינוי בתרבות המיינסטרים שלנו או משהו אחר בסגנון. זה רק חלק מאותה תרבות בה היא מתפקדת. אנשים לא טפשים כמו שעושים מהם. רובם אוהבים לקרוא רבי מכר שאמורים לגרום להם לחשוב ובין קרן פלס אחת לשניה הם יאזינו ללאונרד כהן וישתו יין אדום. הבעיה בכל התרבות ה"מיינסטרים המשמימה והשטחית" זה שהיא לא כל כך שטחית כמו שהיא נראית, אבל לא מספיק מעניינת להיות מעבר. אם נינט היתה מוציאה שיר מזרחית עם הפקת אורגניות בשני שקלים שיצליח להתקרב לגאונות של מוטי (באמת. זה שיר ממש טוב!) הייתי מעריך אותה הרבה יותר. מה לעשות, זה סטראוטיפי אבל בדרך כלל פלאפל יותר קוסם לי מאספרסו.
או שלא
http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=669888
פשששש…
קיצוני.
אחד מהשניים – או שזו המקבילה של נינט לשריפת התקליטים ההמונית שהביטלס חטפו ב-1966 (שממנה הם כידוע התאוששו), או שהיא בדרך למטה ואני צריך לקנות לעצמי כובע גדול במיוחד, ולפתח תיאבון בהתאם… 🙂
רק שהביטלס ב-66 יצרו בעצמם את המוזיקה ולא כתבו משפטים פקאצים כמו "גם אם נדמה לך שלא אז אני כן"
תכל'ס זה באמת משפט פיקוצי לגמרי :)))
הקהל אכן בוגדני, אבל גרועה מכך היא התקשורת הממהרת להעמיד את האלילים שבנתה בכיכר העיר (הטלוויזיה) ולסקול אותם.
אני מקווה בשביל נינט שהגרעין הקשה אכן יישאר איתה, כי במעמדה הנוכחי קשה מאד להוסיף למעגל המעריצים "רוקרים" או "אינדיאנים" ולשכנע אותם שנינט היא הדבר הבא בתחום (כמו שגם אפשר לראות בתגובות כאן).
אני עדיין חושבת שכל מי שאוזניו בראשו צריך להתעלם ממשחקי התדמיות ולהקשיב בלב נקי למוזיקה – רק כך אפשר לשפוט אותה באמת. אני אוהבת את זה.
מי זה ה"גרעין הקשה"? שירה והזין ?
דרוריקו – אני מתכוונת למעריצים שלה, שאני לא נמנית עליהם באופן המקובל (יותר נכון להגיד שאני מעריכה את מה שהיא עושה, או מנסה לעשות)
הרי הרעיון המהפכני של הפוסט הזה, שממנו התלהבתי מלכתחילה, היה שהיא תיקח איתה את מעריציה ה"מיינסטירמיסטיים" ותתן להם טעימה של מוזיקה איכותית לשם שינוי.
חוץ מזה בשמי ובשם הז' – תודה 🙂
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1018,209,42407,.aspx
מעניין לקרוא פתאום את הפוסט הזה כמעט 3 שנים אחרי. עם כל ההייפ והפומפוזיות השיר הזה לא הלך לשום מקום ולא הייתה שום מהפכה. המיינסטרים לא באמת נפתח לרוק ישראלי או לאינדי, לא יותר מבדרך כלל.
בשבילי נינט היא עוף מוזר מאז שהיא הכריזה שהיא רוקרית. הצהובונים חוגגים סביב התספורות והחברים והמחשופים שלה. את סצינת המוזיקה היא לא מעניינת כל כך. היא ממש מתאמצת, אבל זה לא באמת עובד. המוזיקה שלה לא מעניינת לא מחדשת ולא מהפכנית. לא מובן לי מה רוקפור עושים איתה, חוץ מלשלם את החשבונות.
עכשיו יש לה פאזה חדשה, האנגלית, נסיון לצאת מעבר לים. יש לה לוק ואנרגיות, ועדיין משהו חורק לי שם, משהו לא טבעי ומאולץ. היא לא מרגישה לי כמו רוקרית. לא כמו שירונה כספי או נילי פינק או איה זהבי פייגלין רוקריות. היא משהו אחר. מתישהו, אם בכלל היא תתחבר לאותנטיות שלה ונראה מה היא באמת, אם זה יהיה בכלל מוזיקלי.
יאללה, מעירים מתים מרבצם? למה לא.
זו הבעיה עם בלוגים, בניגוד לעיתונים או נאומים של פוליטיקאים. כשביבי הופך את עורו פעם בשבוע בהתאם לעצת היועצים שלו, אף אחד לא זוכר את זה. אבל אני כתבתי כמה מילים חיוביות על נינט, ויזכרו לי את זה לנצח כנראה. 🙂
כל מי שנדרש בתגובות כאן לשאלה האם "אם אני אלך" זה שיר טוב והאם הכיוון הרוקי של נינט הוא מוצלח פיספס לטעמי את הדיון. זה לא היה דיון על איכות (למרות שלטעמי, כאמור, איכות לא חסרה כאן). זה היה דיון על תרבות. תגידו מה שתרצו על המוזיקה, אבל אי אפשר להתווכח עם כמה עובדות:
נינט מנגנת בגיטרה חשמלית.
יש שם צ'לו.
להקת הליווי נוגעת בפסיכדליה מחד וברוק אה-לה-סטרוקס מאידך.
בחלק מהשירים המבנים יותר מורכבים מבית-פזמון.
זה לא השטנץ הרגיל של מוזיקה ישראלית. טוב או רע – זה כבר עניין של טעם. הדיון היה על מה קורה כשדמות מיינסטרימית מתנסה במשהו לא מיינסטרימי, וכיצד זה יכול להשפיע על התרבות.
בפוסט השוויתי את נינט לביטלס (הו, הכפירה), בתור נציגת המיינסטרים שיכולה לסחוף את כולו למחוזות חדשים. בתגובות כאן הרחבתי מעט: "אם הסינגל של נינט יצליח, ואם האלבום שלה ילך בעקבותיו מבחינה סגנונית ויצליח גם הוא, תיפתח דלת בשביל חלק מהדברים שאנחנו מגדירים כרגע כשוליים לעבור למרכז".
ובכן, הסתבר שזה חתיכת "אם", ומסתבר שהפרזתי במקום של נינט בתרבות הישראלית. נינט "איימה" לסחוף את המיינסטרים לשוליים? התגובה של הרדיו, המבקרים והקהל, בסופו של דבר, הייתה הקאה של נינט מהמיינסטרים. לג'ון ופול זה לא היה קורה.
ועם זאת, אני חולק עליך בדבר אחד: "המיינסטרים לא באמת נפתח לרוק ישראלי או לאינדי". אני חושב שאם משווים את המצב כיום למצב לפני 3, 4, 5 או 10 שנים, מגלים שאנחנו בפנטזיה רטובה.
דניאלה ספקטור זכתה בפרס מטעם ערוץ 24. אומללה מושמעים בגלגל"צ. אינדינגב הוא אחד הפסטיבלים המוערכים (גם אם לא הגדולים) בארץ. איזבו נשלחים לאירוויזיון. ביקורת על דיסקים של אמני אינדי זה דבר שבשגרה. חבורת בלוגרים שהגיעה מחו"ל על מנת להתרשם מהמוזיקה הישראלית הופגשה עם משינה ועידן רייכל, אבל גם (ואולי בעיקר) עם מיטב תוצרת האינדי הישראלי, מאטליז ועד מארש דונדורמה. ובדיוק קראתי שקוטנר מארח מחר את בריין קנדיז בגל"צ.
אני לא זוקף את כל זה לזכות נינט חלילה. אבל אני כן מאמין שה"מהפכה" קרתה ועדיין מתרחשת לנגד עיננו. טוב, מהפכה זו לא מילה מוצלחת. אבל יש שינוי. וכן, גם נינט משתלבת בו. אז נכון – בהופעה שלה שראיתי לפני כמה ימים מישהו העיר במידה של צדק שעד שהיא לא תתחיל לקפל לעצמה את הציוד כמו כולם היא לא תהיה באמת בשוליים. אבל לאט לאט. אני חושב שצריך כאן עוד פרספקטיבה. מזל, כאמור, את הטקסט הזה ימצאו כנראה גם עוד 5 שנים.
אם כבר, אז אני חייב לפרוק כאן איזה תסכול: תמכתי ואני עדיין תומך בעמדת לזרבוי בעניינינט, אבל מאז שראיתי אותה מקאבררת את פי ג'יי הארווי יחד עם רונה קינן, ירד לי ממנה די הרבה. היא כ ל כ ך החווירה לידה.
http://e.walla.co.il/?w=/268/2509408