אם היא תלך
יום ה, 11.6.09, 11:28 
"אני רוקרית"
— נינט אצל ליאור שליין, 10.6.09
לפני קצת יותר משנה כתבתי פה אגב החיבור המפתיע בין רוקפור ונינט, שזה עומד להיות מהלך מרחיק לכת. "חכו ותראו מה זה יעשה לה. חכו ותראו מה זה יעשה לנו", כתבתי אז. כמה חודשים מאוחר יותר כבר נתתי לזה כותרת: אם אפילו נינט אוחזת גיטרה, סימן שהרוק חוזר. מאז פקעו לא מעט מיתרים, איפה הילד התקמבקו בהצלחה, ד"ר קספר שבו לפוצץ אולמות, אפילו משינה הכריזו שהם חוזרים ל"מפלצות התהילה", פורטיס הפך ליקיר התקשורת, מרסדס בנד הכניסו שיר לפלייליסט של גלגל"צ, תמר איזנמן הוחתמה ב-NMC ואסף אבידן קיבל אלבום זהב. ועכשיו נינט שוב לוקחת את כל הסיפור עוד כמה קילומטרים קדימה.
בזמן שחבריי בתרבות מעריב מכתירים (באיחור אופנתי של כמה שנים) את הזמר המזרחי בתור המושל בכיפה, מגיעה לה הנינט, אולי הדמות המפורסמת ובעלת התהודה הגדולה ביותר בעולם הבידור הישראלי, ובעזרת רוקפור מוציאה תחת ידיה יצירת רוק מופתית בשם "אם אני אלך". והיא הולכת, אין כאן שום שאלה של "אם". הולכת רחוק מאוד אפילו. השאלה היא לאן זה יוליך אותנו.
"אם אני אלך" היא יצירה רב שכבתית, בעלת מבנה מסועף, קפיצות סגנוניות קיצוניות, עיבודי מיתרים מפתיעים, הפקה מוזיקלית שלא הייתה מביישת את רדיוהד ושירה תיאטרלית ועשירה בניואנסים, שלוקחת את המאזין לטיול ברכבת הרים שמחוברת לעדר טילים בליסטיים, וכל זה ב-3 וחצי דקות דחוסות במיוחד. וזו לא רק חגיגה לעולם הדימויים של מבקרי מוזיקה – זו גם יצירה מרגשת ונותנת בראש כאחד.
אולי אני נסחף, אבל לדעתי זה אירוע (כן, אירוע!) מכונן. אני שומע את נינט וחושב על הביטלס. כתבתי את זה פעם במקום אחר: "סרג'נט פפר" לא הפך לאלבום קאנוני בגלל שהוא גאוני. ולא שהוא לא גאוני – הוא בפירוש כן – אלא שהמעמד של הביטלס היה כה חזק ב-1967, עד שאף על פי שהם הוציאו יצירה אוונגרדית לחלוטין שהמרחק בינה ובין כל דבר שנעשה לפניה היה שמיים וארץ, הם הצליחו. הגדרת המיינסטרים פשוט השתנתה בהתאם למה שהם עשו. אם הביטלס התחילו כשהם מכוונים למיינסטרים, הרי שהם המשיכו מבלי לכוון לשום מקום ספציפי – הם פשוט ירו, והעולם צייר את המטרה מסביב לחיצים שלהם. בסוף שנות השישים, הביטלס לא היו במיינסטרים. הם היו המיינסטרים.
ואם יש מישהו בתרבות הישראלית שעשוי להינות ממעמד דומה, הרי שזו נינט – גם אם בקנה מידה שונה למדי ובתקופה עם חוקי משחק אחרים לחלוטין. האיקונה התרבותית הזו, שעל אלבומה הראשון קיבלה אלבום זהב תוך 24 שעות, ושכל שינוי בתספורת שלה זוכה להתייחסויות נרחבות בכל כלי התקשורת, היא תופעה כמעט חד פעמית. נינט מחזיקה בידיה כוח עצום עם פוטנציאל גדול לשינוי תרבותי. היום היא מרימה גיטרה – עוד 5 שנים אולי יהיו פה יותר גיטריסטיות מגיטריסטים. היום היא מוציאה שיר רוק מורכב וקשה לעיכול – עוד שנה חברות התקליטים אולי יפטרלו סביב לבונטין בחיפוש אחר הרכבי שוליים חדשניים. היום גלגל"צ מכניסים את השיר המאתגר שלה לפלייליסט, אותו פלייליסט שדחה בעבר שירים הרבה יותר קלים לעיכול – מחר הם אולי יודו שהפלייליסט שלהם מסרס וחסר כל הגיון אמנותי בין כה וכה, ויבטלו אותו כליל.
כל הפנטזיות האלו הן לא בשמיים, אבל הן לא יתגשמו מעצמן. "אם אני אלך" יכול להיות טיפה בואקום, והוא יכול גם להתחיל גל צונאמי, והרבה מזה תלוי במה שנינט עצמה תעשה עכשיו. האם היא תבין את הכוח שלה ותשתמש בו בחוכמה? האם היא תראה שהמתחרים שלה הפעם הם לא קרן פלס וקובי אפללו, אלא מיכל גבע ונדב אזולאי, ותעזור להכניס אותם לזירה? האם מופע הבכורה שלה ייפתח בחימום של כל החתיכים אצלי או של לורנה_בי? האם בראיונות הקרובים שלה היא לא תסתפק בפרגון רק לרוקפור, אלא גם לשאר היוצרים שחתומים איתם בלייבל אנובה, כמו עמית ארז ואלי רוזן? האם היא תעז ללכת לכל מקומות האלו?
כי אם היא תלך – תהיה פה מהפכה.
תגיות: אינדי, גלגל"צ, הביטלס, מיינסטרים, נינט, פלייליסט, רוק, רוקפור, שוליים