המלחמה על השלום
יום א, 26.7.09, 8:18 
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 24.7.09)
יענקל'ה רוטבליט יורה לכל הכיוונים כמו צלף עם תואר בקופירייטינג. הוא שואל בשם האל "האם הוצאתי אתכם ממצרים כדי שתסחרו בעבדים?", בז לדתיים ש"מעבירים כרטיס בתפילומט", וחושף את הדפוס הטראגי של החברה הישראלית – "כל הלילה בוכים איפה טעינו, ובבוקר חוזרים על הטעות". וכל זה רק בשיר הפתיחה. יש לו רגל אחת, אבל הוא בועט – בשילוב של שנינות, חוכמה, אומץ והרבה אנושיות, רוטבליט בא כדי להילחם על השלום.
הוא לא מוזיקאי, רוטבליט, ולא מנסה להתחזות לאחד. בועז ריינשרייבר על גיטרה אקוסטית וגדי רונן על פסנתר מספקים לו מעטפת צנועה ובלוזית, שעל גביה הוא ספק-שר-ספק-מדקלם. הוא לא תמיד בקצב, אך זה לא גורע דבר. הטקסטים פה הם העיקר, ורוטבליט מגיש אותם ברגש ובהטעמה מדוייקת. פיו מפיק מרגליות, כל משפט יותר מעורר ומתסיס מקודמו. ממש "הפקת ענק של לקחים", כדבריו. הוא משלב מעט משיריו הישנים, אך לא מעמיד פנים שהם מעניינים אותו. יש לו דברים חדשים לומר.
הוא יוצא נגד הכיבוש; הוא נכנס חזיתית בהתנתקות; כשהוא שר "איזה חורבן נשאיר פה לתפארת", לרגע לא ברור על איזו מבין שתי הטראומות הוא מדבר. מצפונו הוא מצפן מכוייל היטב שלא מתיישר ימינה או שמאלה, ולא מוכן לאבד את הצפון (אלא אם זה כרוך בהסכם עם סוריה). הוא מלהטט במילים: בשיר על רומן עם צעירה ערביה הוא שר "היא בת פליטים ואני משארית הפליטה" ומותח קו בינו לבינה, ביננו לבינם. בשיר אחר הוא מספר ש"הרצל גילח את הזקן, הוא לא מוכר עוד חזון – יש לו מעט לשימוש עצמי בלבד", ומקביל את החזון הציוני להזיית סמים היפית קולקטיבית שעבר זמנה.
במת האוזןבר מארחת אינספור יוצרים, אבל נדמה שרק חטיארים מהדור של רוטבליט מעזים להגיד מעליה אמיתות כה בוטות. הנבואה ניתנה לשוטים, והאמת נשמרת כנראה רק למבוגרים. אלא שגם הקהל במקום, רובו ידע מלחמות עוד הרבה לפני שהתחלנו למספר אותן, והאמיתות האלו כבר לא יהפכו את עולמו. הוא כבר לא יצא לכיכר למחות, אלא רק יהנהן בהשלמה. אבל הרוח של רוטבליט צריכה לטלטל ספינות צעירות במשוטן, ולא לנשוב קלות לצד ספינות פאר שכבר עגנו על החוף. ההופעה הזו, הופכת קרביים וכיפית כאחד, היא הופעת חובה לצעירים דווקא. מול קהל מבוגר, זהו טקס אשכבה עצוב לארץ ישראל הישנה והטובה. מול קהל צעיר, ההופעה מעוררת ההשראה הזו עשויה אולי להביא ימים טובים יותר.
יענקל'ה רוטבליט באוזןבר, 18.7.09
תגיות: בועז ריינשרייבר, גדי רונן, יענקל'ה רוטבליט, פוליטיקה, תרבות מעריב