חדש באטליז: בשר דובים!
יום ו, 4.7.08, 20:32 
שמישהו יתקשר לבד"ץ. אתמול בפעם הראשונה בחיי הייתי באטליז שבו נעצו סכינים בבשר דובים. אני דיי משוכנע שזה לא כשר.
מצטער, יש דברים שלא עושים. והאופן שבו "אטליז" ![[myspace]](/wp-content/themes/earplugs_2.0/images/myspace.gif)
התנהגו אתמול במחווה לאריס סאן שהאוזן השלישית הרימו במסגרת לילה לבן היה פשוט לא מקצועי, לא חברי ולא לעניין. מה שהם עשו ל"לא דובים" שהופיעו לצידם היה מעשה שלא יעשה. קצת עצוב שיום אחרי שאני משתפך על עמית ארז אני נאלץ להיכנס בבייבי השני שלו, אבל באמת שזה בוער בי. ואני יודע שמאחר ולקחתי בסיפור חלק כנגן אורח אצל "לא דובים", ומאחר ואני מיודד עם חברים משתי הלהקות, זה הופך את כל הזווית שלי על הסיפור למאוד אישית. מצד שני, זה בלוג, ואם זה לא יהיה אישי, אז מה הטעם?
אקדים ואומר שאני לא חבר ב"לא דובים", ושכל מה שאכתוב כאן נכתב על דעת עצמי, ואינו מייצג בהכרח את דעתם של חברי "לא דובים". וגם יתכן שהיו עניינים מאחורי הקלעים שאני לא מודע להם. אבל כפי שזה נראה מכאן כרגע, "אטליז" התנהגו באופן מביש. אשמח אם יתקנו אותי בתגובות.
אז מה הסיפור, כפי שאני ראיתי אותו מהצד? "לא דובים" ו"אטליז" היו אמורים לסגור את הלילה, בסדר הזה. זה היה אך מתבקש לסגור עם "אטליז" – כל הערב נבנה כך שהלהקות הפחות מוכרות בליין-אפ נשזרו בחוכמה בין הלהקות הגדולות יותר. תיאורטית, "לא דובים" האנונימיים יחסית היו אמורים להנות מהפרגון של הקהל שסיים לראות את "פאניק אנסמבל" וחיכה לראות את "אטליז". אלא שכשהערב הלך והתעכב, דברים החלו להשתנות.
כמה דקות לפני העליה של "לא דובים" לבמה, אנשי האוזן העבירו בקשה מצד "אטליז": "הם רוצים לעלות לפניכם". למיטב הבנתי, הבקשה הייתה בסגנון "הצעה שאי אפשר לסרב לה". התירוץ הרשמי: "כי הם כבר עייפים". וואלה. ו"לא דובים" הרי היו רעננים כאיילה שטופת טל המפזזת בהרים בצהרי אביב שטוף שמש. וזה עוד מבלי לציין של"לא דובים" הייתה מתוכננת הופעה נוספת למחרת בצהריים. וכשהתברר שעקב פאשלה של אנשי האוזן שתי הלהקות עשו גרסת כיסוי לאותו קטע של אריס סאן, המניעים של "אטליז" נראו אפילו יותר מפוקפקים – גם שיתישו להם את הקהל וגם שיגנבו להם את הקאבר? אין מצב.
אבל אף אחד הרי לא יגיד לא ל"אטליז". והם אכן עלו לפני "לא דובים". וכאילו שהמחטף הזה לא היה חצוף מספיק, גיא בן שטרית וכנופייתו לקחו את הזמן בסאונדצ'ק. הרי למה למהר? זה לא שיש עוד מישהו בעולם מלבדם. וכשהם סיימו את הופעתם (המצויינת, יש לומר), הם לא טרחו אפילו לרמוז לקהל שזה לא סוף הערב ושיש עוד להקה אחריהם. כי "אטליז" באו, העולם נעצר מלכת, "אטליז" הופיעו, וזהו, העולם המשיך להסתובב. באנו, ראינו, כבשנו, ולעזאזל עם הלהקות שחולקות איתנו את הבמה. ממרומי האולימפוס, מי בכלל רואה אותן? ובאופן טבעי, כשהם ירדו לקראת 4 בבוקר, הקהל העייף החל לצאת. יסלחו לי החברים שלי ב"אטליז", אבל ככה מתנהגת להקה של פרימדונות ששכחו מאיפה הם באו, ואני כותב את זה בתור מי שעקב אחריהם באדיקות מהימים בהם הם בקושי מילאו חצי ג'ה פן.
"לא דובים", להבדיל, נאלצו לעלות ל-5 דקות סאונדצ'ק בסיסי, והתחילו מיד לנגן, בנסיון נואש לתפוס את הקהל שעוד לא התפזר. העמדת המיקרופונים נמשכה היישר אל תוך השיר הראשון. בשיר השני והשלישי הצטרפו קרן דוניץ בשירה, ליעד כהן בחצוצרה ועבדכם הנאמן במלודיקה, ושלושתנו נאלצנו לנגן מבלי שעשינו בדיקת סאונד מינימלית.
המזל הגדול, ויסלחו לי אבירי האובייקטיביות, הוא ש"לא דובים" היא להקה בת זונה. לא רק שהקהל שנותר במקום נהר בחזרה פנימה עם הצלילים הראשונים, הוא גם מהר מאוד התחיל לרקוד ולהריע באקסטזה. ו"אטליז", שדפקו הופעה (תרתי משמע) בתלבושת אחידה הקורצת לסין הקומוניסטית, הוכיחו שבקומוניזם כמו בקומוניזם, סולידריות זה ערך שקיים רק בתיאוריה.
תגיות: אטליז, אריס סאן, האוזן השלישית, לא דובים, לילה לבן, סולידריות, סיפור, תוכחה