ולהלן התחזית: הרוק חוזר
יום ה, 23.10.08, 7:28 
כולם היו עסוקים לאחרונה בסיכומי שנה. אבל בגלל שהמוח שלי הוא גבינה שוויצרית ואני בקושי זוכר מה עשיתי לפני 5 דקות, אני מעדיף לא להסתכל אחורה, אלא לצד השני, נו, איך קוראים לו? הייתה פעם מפלגת שלטון קיקיונית על שמו… אה, נזכרתי – קדימה!
ולהלן התחזית – נראה לי שתשס"ט תהיה השנה שבה הרוק הישראלי יחזור לאופנה.
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי — אריק איינשטיין
"משינה", "איפה הילד", "המכשפות", "מופע הארנבות של ד"ר קספר", "זקני צפת", "נקמת הטרקטור", "מוניקה סקס", "נושאי המגבעת", "החברים של נטאשה", "רוקפור", "תערובת אסקוט", "כרמלה גרוס ואגנר" ועוד – אלו להקות שיצרו רוק ישראלי מעודכן ומצויין, להקות שהכתיבו את סדר היום המוזיקלי של המדינה, להקות שהוכיחו באופן סופי שאפשר לעשות רוק טבעי בעברית, אי שם בסוף-האייטיז-תחילת-הניינטיז (רוק בעברית נשמע יופי, אבל מניין העשורים שלו עדיין נשמע לי יותר טוב באנגלית. ל"ניינטיז" יש ארומה של מועדון קטן עם הדים של דיסטורשן שלביטוי "שנות התשעים" פשוט אין). אפילו להקות שוליים שכיום אף אחד לא זוכר כמו "הרידינג ג'", "אלגנט" או "דברים שעשיתי עם אחותי" זכו אז לתהודה מסויימת. להקות רוק היו לרגע הסחורה הכי חמה במוזיקה הישראלית – עובדה, אפילו מעריצי שלמה ארצי החליפו את ה"כרטיס ללונה פארק" שלהם בכרטיס לפסטיבל ערד.
אבל פסטיבל ערד הסתיים באסון כידוע, ואת המטאפורה תשלימו לבד. מאחר וזו התקופה שבה גדלתי אני לא אתיימר להבין איך תור הזהב הרגעי הזה בכלל קרה מלכתחילה, האם מועדון רוקסן היה בועה או לא, והאם קוטנר ראוי לפרס ישראל על חלקו בסיפור (אם כי מבחינתי קוטנר ראוי לפרס ישראל בלי שום קשר. למישהו בא להתחיל קמפיין?). אבל אני יכול לומר דבר אחד: התנאים הבשילו כדי שזה יקרה שוב.
וכשאני מתפרק את יותר שלֵמה — ברי סחרוף
אבל קודם, כתב אישום קטן: הרוק הישראלי מת כי הרוקרים הישראלים הרגו אותו. "זקני צפת" צרחו פעם על "הזונה מפרנסיסקו", אבל מהר מאוד כיבו את הדיסטורשן ועברו לקשקש על "יום הבוחר". "משינה" ידעו לגנוב מהלהקות הכי טובות מעבר לים, עד שהם התעייפו והתחילו לגנוב מלהקות בינוניות ליד חוף פרישמן. "תערובת אסקוט" הביאה לנו את ג'נגו, ירמי קפלן ואסף אמדורסקי, אך הראשון עבר לשוליים עם הקמת מועדון הפטיפון והלייבל "פאסט מיוזיק", לשני היו כמה יציאות אבל בגדול העדפתי אותו ב-"Neighbours", והשלישי "מכר את הגיטרה וקנה סמפלר", אם לצטט את קוואמי. "מוניקה סקס" הלכו להיכשל בארה"ב, "רוקפור" עברו לאנגלית, "נושאי המגבעת", "ד"ר קספר" ו"נטאשה" התפרקו, "המכשפות" ספגו מוות טראגי, "נקמת הטרקטור" נדחקו לשוליים. "איפה הילד" לפחות ניסו, אבל כל הסצינה כבר איבדה מומנטום.
אנחנו מדברים על הימים שאחרי רצח רבין. אנשים רוצים קצת שקט. להתקבץ סביב המדורה. סופשבוע רגוע. וכמו עם הסופשבוע האבוד של ג'ון לנון, גם הסופשבוע שלנו נמשך יותר מידי זמן. מי שתפס בינתיים את מקומם של הרוקרים הם יוצרי אמצע הדרך שבעים ומשועממים (שלמה ארצי וחבריו), חובבי פופ עלק-מעודכן ואלקטרוניקה רכה (עברי לידר ושותפיו), קצת פופ רוחניקי כל ישראלי (עידן רייכל ופרוייקטיו) והתוספת של השנים האחרונות – כוכבים שנולדים בלידת עכוז וזמרות מלאות מרימון. פה ושם צץ איזה שלומי שבן או "היהודים", אביתר בנאי או "הדורבנים", רונה קינן או "הבילויים", אבל מהשורה התחתונה אי אפשר להתעלם: המיינסטרים הישראלי הופקר.
אנחנו דור מזוין — אביב גפן
מה קרה בינתיים? קם דור חדש של יוצרים שלא ראה סיכוי להשתלב במיינסטרים המנוון. במקביל, ההתפתחויות הטכנולוגיות הפכו את ההקלטה וההפצה של מוזיקה למשחק ילדים, ושני האלמנטים האלו הובילו את היוצרים החדשים להתחפרות: במקום לחתור לכיוון המרכז, הדור החדש בחר להרחיב את השוליים. סצינת הPאנק התפוצצה עם מועדון משלה ("הפטיפון") ואינספור להקות, המטאל והרוק האלטרנטיבי גדלו ביחס ישר לחצ'קונים של המעריצים שלהם, סצינת הפולק והמוזיקה האקוסטית נולדה ואף הצמיחה את פסטיבל "פולק'לה", להקות משובחות ויוצרים אישיים מרתקים צצו ליד כל חנות תקליטים רעננה וחנות דיסקים ברעננה, וחלק גדול מהם עשה את זה בשפה שעליה הוא גדל, מבחינה מוזיקלית – באנגלית. ומסביב למוזיקאים התפתחו לייבלים שמתעסקים במוזיקת שוליים ויודעים איך להפיץ אותה, מועדונים הומי אדם שמתמקדים במוזיקה שפעם נחשבה לזניחה, ותחנות רדיו איזוריות שמשמיעות מוזיקה שפעם חשבו שאין לה קהל.
מצד אחד, זה תהליך נפלא. מצד שני, זה רק העמיק את הקיטוב בין המיינסטרים לשוליים, בין הרדיו הארצי למועדונים התל אביביים. ככל שהשוליים נעשו יותר איכותיים ומקוריים, כך המיינסטרים נעשה יותר רדוד ושבלוני, כי הכוחות הכי טובים במוזיקה הישראלית לא התקרבו אליו, וגם אם היו מתקרבים, הדינוזאורים בחברות התקליטים לא היו יודעים מה לעשות איתם. התוצאה של זה הייתה עגומה: כבר כתבתי את זה בפוסט השני בתולדות הבלוג – כשקם בחור צעיר בשם עמית ארז והחל לכתוב שירים באנגלית, הרווחנו יוצר אינדי מוכשר, אבל איבדנו יוצר מיינסטרים חשוב.
החומה שהלכה ונבנתה בין המיינסטרים לשוליים, עשתה את מה שחומות במזרח התיכון עושות הכי טוב: היא גרמה לצד החזק להפוך לשאנן ולהתבשל במיץ של עצמו, והיא גרמה לצד המדוכא להתעצם ולגבש זהות חזקה שאי אפשר יותר להתעלם ממנה. וכמו בחיים, המתח הזה בין שני הצדדים שמעבר לחומה היה חייב להגיע לכדי פיצוץ.
תגיות: TimeOut, אטליז, איזבו, אינדי, אינדינגב, איפה הילד, אנגלית, אסף אבידן, אסף אמדורסקי, בוגרי רימון, ג'נגו, גיטרה במדבר, החברים של נטאשה, המכשפות, הפטיפון, זקני צפת, חברות תקליטים, ידיעות אחרונות, יואב קוטנר, ירמי קפלן, כוכב נולד, מוניקה סקס, מופע הארנבות של ד"ר קספר, מיינסטרים, משינה, נושאי המגבעת, נינט, נקמת הטרקטור, סלקום, עברית, עמית ארז, פולקל'ה, פלאפון, פסטיבל ערד, קהל, קוואמי, רוק, רוקסן, רוקפור, שוליים, שיווק, שפה, תחזית, תערובת אסקוט
...ובאותו עניין:
- בין השורות 18.2.09 - הסלונה נסגר (באופן זמני?), אני מתנצל בפני עינב ג'קסון כהן ונעם נבו שמראות לי מאיפה משתין הדג, מגזין ...
- פליירים לא מתים - בדרך כלל צריכת העיתונים שלי נעצרת ב-"TimeOut" (בעיקר בשביל לוח ההופעות וחנוך מרמרי), קריאה אובססיבית...
- הדודה עברה ניתוח פלסטי - יהודה עדר :מס: יארח היום בערב בלבונטין את דני סנדרסון, שותפו לשעבר ללהקת "דודה". זה אומנם רחוק מאינד...
- שוקו, לחמניה וגיטרה - לג'ימי הנדריקס לא היו ילדים. לפחות לא בימי חייו - בנו היחיד דניאל צץ אי שם בשוודיה רק אחרי מותו. ככה...
- סטקטו 2.7.08 - נכון שהמלצתי על המחווה לאריס סאן ש"האוזן השלישית" מרימים במסגרת לילה לבן מחר? אז הנה הפתעה: אני אגיח...
סחתיין עליך. כבר זמן מה אני עוקב וקורא. וזה נהיה מעניין מפעם לפעם. יש לך חלק נכבד שאבוא לבקר באינדינגב מחר ואם אצביע לדב חנין ב-11 אז גם בזה…
גם אני מריח את הגשם. אמן!
אתה טועה. לא קראתי מה שכתבת אבל הרוק כתרבות מיינסטרים מת ואת המתים אי אפשר להחיות.
מעניין מאוד. את הטענה שיגאל עמיר רצח את הרוקישראל שמעתי כבר במקום אחר (נראה לי איזו דוקומנטרי, או איזה תוצרת הארץ, לפני שנהשנתיים), אבל לא משנה המקור שלה, היא נשמעת נכונה. אני פתאום מרגישה שתהליך שחשבתי שהוא תהליך התבגרות עצמאי שלי (כלומר, מעבר מהסצנה המחבקתדוקרת של הפאנק לסצנה גדולה וגלובלית יותר ומחוסרת שם, דרך אספאבידן, בין השאר); הוא בעצם חלק מגל גדול יותר. שזה עצוב ומשמח במידה דומה, אבל אולי הגיע הזמן (בגיל 23!)
נקווה שהגל השני יהיה מוצלח יותר מקודמו (אני עדיין מחשיבה את צירוף המילים "רוק" ו"ישראלי" כסוג של קללה), נאלץ לחכות ולראות. (מעניין איך הפוסט הזה יראה בשלהי השנה הזו).
שנה טובה, נתראה באינדינגב (אני לא היחידה שמחברתמילים!)
ניתוח מעניין, וכולי תקווה שאתה קורא את המפה נכון.
אבל עכשיו הדאגת אותי – אינדינגב הולך להיות המוני ומבאס? כי אם כן אני אבכה.
פסטרנק – אתה טועה. לא קראתי את מה שכתבת אבל אנשים שמגיבים מבלי לקרוא למה הם מגיבים הם מבחינתי אידיוטים עד שיוכח אחרת.
בראוניס – "רוק ישראלי" זו אכן קללה גם בסביבה בה אני מסתובב, וגם בעולם המושגים שלי. וזה אבסורדי, כי גדלתי על הרבה ממה שמתוייג תחת צמד המילים הזה, ובעצם אני יודע שאני אוהב את זה. כיום קל לשכוח שחלק גדול ממה שהוציא לרוק הישראלי שם רע היה בתחילת דרכו דברים פורצי דרך, שהצליחו למצוא שביל זהב בין חוקי המיינסטרים ובין השפעות מהשוליים. זה שכמעט כולם איבדו את הדרך בשלב מסויים והתחילו להפיץ ריח לא נעים – זה סיפור אחר.
ינון – המוני זה לא בהכרח מבאס. גם כי יש סדרי גודל שונים למילה "המוני" (אנחנו עדיין לא מדברים כאן על הופעה של מקרטני בפארק הירקון), וגם כי יש רגע קטן בהיסטוריה של כל משהו קטן שמתחיל מלמטה והופך ל"המוני", והתחושה ברגע הקטן הזה היא לא שאתה במשהו מבאס, אלא שאתה בחלק ממהפכה שמתרחשת בזמן אמת. זה לפחות מה שאני מרגיש כרגע. נראה אם אתבדה.
הרוק יצא מהאופנה ואף אחד לא סיפר לי?
כי ברי סחרוף ורוקפור מעולם לא עזבו את הרמקולים שלי.
ניתוח מעניין, כתוב היטב ועם יופי של כותרות!
וכל הכבוד על האומץ לנסות ולנבא – יהיה פוסט מעקב בעוד שנה?
אני מודה שאישית, בשנים האחרונות אני הרבה פחות קוראת עיתונים וצופה בטלויזיה
(אפילו ביליתי שנה בלעדיה והיה לא רע בכלל) והרבה יותר קוראת בלוגים ופורומים.
בכלל, עושה רושם שלתרבות השוליים יש יותר זכות קיום בזכות הזנב הארוך (למי שלא מכיר, הסבר כאן: http://he.wikipedia.org/wiki/הזנב_הארוך). לטעמי, לא מעט בזכות האינטרנט שהפחית את התלות באמצעי התקשורת המסורתיים ומאפשר לכל אחד להגיע במרחק נקישת מקש למה שהוא באמת אוהב.
לא יכולה להתאפק הפעם (מפרסום תגובה שלא תורמת לדיון) – אתה כותב מעולה!
פוסט טוב. מודה. עלייה ברמה.
לשנה החדשה אני מנבא שבקרוב מאוד הוא יהפוך לפוסט הפופולרי בבלוג.
אבל כרגיל, אתה חי בסרט, וחמור מזה יוצר מצגי שווא אצל קוראיך (לא באמת חושב שזה חמור ..).
במיינסטרים עדיין יש רוק, ברדיו עדיין משמיעים רוק, ורוק ישראלי זה עדיין מיינסטרים.
מיינסטרים זה בסה"כ סטנדרטיים אופנתיים שמגדירים אנשי הפלייליסט, והסטנדרטיים הללו משתלבים יופי גם ברוק (בעברית ובאנגלית).
לא מבין את התלהבות המוגזמת מההצלחה של א.אבידן. הוא עושה מיינסטרים! ואגב – לא הרבה יותר טוב מאחרים.
כשימאס לאנשים לשמוע את הקול שלו, הוא יעלם בדיוק כפי שנעלמים כל אותם כוכבים נולדים, שמגיחים לרגע ודועכים מיד כאשר הקול שלהם נמאס על המאזינים.
רונה קינן עושה רוק, לא הכי מיינסטרימי, ומבחינת קהל היא משלשת את א.אבידן.
שירים ישראלים באנגלית נכנסו למיינסטרים הרבה הרבה לפני א.אבידן – להגיד שהוא מסמן משהו חדש שקורה זה בוז לאינטיליגנציה. כמו כל דבר בארץ, גם במוסיקה אנשים שוכחים מהר. שוכחים את השקרים של ביבי, ועל הדרך גם את העבודה העברית שנעשתה באנגלית, ונכנסה לפלייליסטים כמעט בכל שנה מאז קום המדינה (או קום גלגל"צ דוט קום).
ובחייאת – 1500 איש?? זה חרטהשבחרטה!! אתה עושה צחוק? זה מספר התלמידים בחטיבת ביניים אחת יהוד!! על מה נראה לך שזה מצביע???
תעשה חיפוש קטן בגוגל ותראה כמה אנשים הגיעו בניינטיז לערד ..
לזי, אין לך שום פרופורציות. זה חומר טוב לסרט, אבל לא מחזיק במציאות.
האינדי ישאר אינדי, המיינסטרים ישאר מיינסטרים (פופ, אלקטרוני, היפהופ, רוק ווואטאבר), והאינדי שיהפוך למיינסטרים יהיה האינדי שהמוסיקה וההפקה שלו תעמוד בסטנדרטים של המיינסטרים. מטבע הדברים יהיו מדי פעם גם יוצאי דופן איזוטרים שבכל מקרה לא מצביעים על תופעה או על מגמה שמסתמנת.
אסף אבידן (כמשל) עומד בסטנדרטים הללו – מוסיקה פשוטה, מבנים פופיים וקול מדהים ויוצא דופן. אם הוא היה הולך לכוכב נולד הוא בוודאות היה זוכה ומצליח, והלא אז היית מתייחס אליו כמיינסטרים לכל דבר, ובטח שלא כאינדי.
יענו מה אנו למדים? למעשה, מתחת לכל הניסוחים המפולפלים שלך, אתה מגדיר אינדי ומיינסטרים לא כסטנדרט מוסיקלי, אלא כאופן שבו האמן מתפרסם.
אם הוא הופיע קודם בבלום וצבר קהל אז הוא אינדי, אם הוא הונחת מלמעלה אז הוא מיינסטרים. וזה קצת טיפשי, הלא כן?
יש רוק יש רוק. בעיקרון, 90 אחוז ממה שמשמיעים ברדיו זה רוק. כל מה שיש בו מקצב תופים ישר של אחד-שלוש זה רוק. גם מקצב ההיפ-הופ הבסיסי, מבוסס על רוק. פעם, בתקופתם של פרנק סינטרה ושות', הפופ היה יותר מבוסס על ג'אז, ביג-בנד, וכאלה, אבל מאז שנות השישים, רוב הפופ מבוסס על רוק.
אבל מה – יש רמות שונות, ויש סוגים שונים של רוק. ברדיו המיינסטרימי כמעט אף פעם לא תשמע שום מצילה חוץ מרייד, ואולי לפעמים היי-האט, ואם חס וחלילה איזה קראש או צ'יינה, הם יגיעו רק בתחילת תיבה או במעברים ספציפיים (אלה מצילות רועשות יותר, למי שלא יודע בדיוק במה מדובר). ברדיו המיינסטרימי לא משמיעים מטאל, אלא אם כן אתה מחשיב את Nothing Else Matters של מטאליקה. ברדיו המיינסטרימי יש דיסטורשן לעיתים רחוקות, ואם כבר, אז הוא רחוק מאחורה במיקס, או שהוא בשיר נוסטלגי של גאנז אנד רוזס. אין הרבה רוק אלטרנטיבי ברדיו המיינסטרימי חוץ מרדיוהד, וגם במקרה שלהם, לא משמיעים אף פעם את הדברים הנסיוניים שלהם מקיד א' ואמנזיאק – מקסימום פארנויד אנדרויד. ורונה קינן? היא עושה מיינסטרים וואחד מיינסטרים. ובוא לא נשכח שיש לה פור גדול בתעשייה על אסף אבידן.
ברדיו המיינסטרימי יש רוק, אבל סוג מאוד ספציפי של רוק, שקט בעיקר, מתון, לא משתולל.
לגבי אסף אבידן – זה נכון שהסגנון המוסיקלי שלו הוא סטנדרטי, ובמדינה אחרת לא היה בו שום דבר מיוחד, והוא היה נחשב לזמר אחד מתוך אלף. אבל ברדיו המיינסטרימי, הסטנדרטים של שירה אצל גבר זה מאיר אריאל, ולא אקסל רוז או ת'ום יורק.
צריך גם להפריד בין סגנון מוסיקלי לסטטוס של אמן. כן, כשאסף אבידן הופיע בבלום בר מול עשרים איש, הוא היה אמן אינדי. ברגע שהוא מושמע ברדיו המיינסטרימי כל הזמן, הוא הופך לאמן מיינסטרים. מבחינת הסגנון שלו, הוא עושה פופ\רוק יחסית סטנדרטי (במושגים בינלאומיים), מה שנתן לו את הפוטנציאל להפוך לאמן מיינסטרים. אבל כל עוד הוא לא חתום בחברת תקליטים, ו\או אלפי אנשים לא מכירים אותו, הוא עדיין לא אמן מיינסטרים. רק בפוטנציה. אינדי, כזכור, זה קיצור של אידינפנדנט.
אינדי זה גם תת-ז'אנר מוסיקלי מסוג כלשהו, למרות שהגדרתו עד היום נסתרת ממני. צריך להפריד בין שתי האבחנות האלה.
הנקודה שלי היא שאפשר להיות אמן אינדי (עצמאי) ולעשות מוסיקת פופ הכי מיינסטרימית שיש, ואפשר להיות אמן שחתום בוורנר ברוס שעושה את המוסיקה הכי לא קומוניקטיבית בעולם (קצת פחות נפוץ, אולם… המארס וולטה עונים על ההגדרה הזאת, למשל.)
למרות שיש תקדימים, מוסיקה ישראלית באנגלית תמיד נתקלת (ותמיד נתקלה) בהתנגדות. תשאל כל משרד יחסי ציבור והם יגידו לך שאם אתה שר באנגלית אין לך סיכוי להגיע לרדיו. אסף אבידן בנה את עצמו מלמטה, וכשהוא הגיע לרדיו כבר אי אפשר היה להתעלם ממנו. המצב עכשיו יותר טוב ממה שהוא היה לפני ארבע שנים, ואולי יש מקום לתקווה שההתנגדות השרירותית הזאת תיעלם, אבל להגיד שתמיד הייתה מוסיקה ישראלית באנגלית ברדיו הישראלי, זה מאוד לא מדויק. תן דוגמאות. את אסתר עופרים החרימו בארץ כי היא שרה באנגלית. כשרוקפור הוציאו את סופרמרקט, הזמינו אותם לרדיו אבל רצו להשמיע חומרים ישנים שלהם במקום את החדש, כי הוא לא היה בעברית.
1,500 אנשים זה הרבה בשביל פסטיבל אינדי. זה בהחלט מצביע על שיפור, אם לא בדפוסי ההתנהגות של הקהל, אז לפחות ביכולתם של אמני האינדי להגיע לקהל הפוטנציאלי. אגב, לפסטיבל Misc שהתקיים לפני כמעט שלוש שנים בדיוק (ספטמבר 2005), והשתתפו 13 בו להקות "אינדי", הגיעו בסביבות 100 איש. זה גידול של פי 15.
ועובדות בצד, לגבי אסף אבידן: אני גם לא מבין את ההתלהבות הכללית סביבו. לדעתי הוא מעפן לגמרי, החומר שלו משעמם, והקול שלו זה גימיק מעצבן ומזויף. אבל מה לעשות, עם הצלחה לא מתווכחים, כנראה.
יפני יקר, מה שמפריע לי דווקא בתגובה שלך זה הגישה הכללית שלך, כנראה, לתרבות בלוגים – "…וחמור מזה יוצר מצגי שווא אצל קוראיך" (וההסתגיות שלך אחרי זה לא ממש משנה לעניין).
גם אני לא מסכים עם חלק מהנקודות בפוסט (הזה, וגם באחרים), אבל אני לא מצפה שבלוגים באינטרנט ישקפו רק את דעתי, ובטוח שמי שרושם משהו טיפה שונה לא 'מטעה את הציבור'. בחייאת רבאק בנאדם.
שתי הערות.
"רוק ישראלי מקורי" זו מילת גנאי שפירושה מוזיקה חסרת מעוף, עם סאונד מיושן שמנותקת לחלוטין מכל מה שהולך בעולם. במילים אחרות – 90% מהמוסיקאים בעיר.
הבעייה העיקרית היא שהלהקות לא מבינות את השוק, לא יודעות לעבוד, מתייאשות מהר, חושבות שהן תפארת פאר עולם ושוכחות שהן חיות ופועלות בגטו כאן בלי קהל ומספר צרכנים מוגבל מאוד.
דוויק
אחי, נסחפת ואין מציל!
סתם, סתם. זו פשוט ההזדמנות הראשונה שלי להשתמש במשפט החדש שלמדתי.
הרוק חוזר? אולי, אבל השאלה מאיפה ואיזה מתנות הוא מביא לנו, או אם הוא יצליח להוריד מהבגדים את הסירחון של הקטורת שדבק בו מהטיול במזרח (ע"ע הכתבה שציינת הידיעות).
האם סנונית אחת באמת מבשרת את בוא הגשם? האם הסנונית הזו תאומץ על ידי הממסד כדי לאפשר לה להתפתח ולהפוך לתרבות חיה ונושמת, או שמא תפוחלץ על ידי הממסד ותונח כקישוט על עדן החלון שפונה לצד השני בבית ערוץ 2.
ככלל הניתוח שלך מוצלח, פרט להנחה שהמתח שנוצר משני צידי החומה חייב היה להוביל לפיצוץ. עם איזו חומה זה בדיוק קרה?
לדעתי, החומה דווקא מאפשרת לעניינים להמשיך לתסוס על אש קטנה, לאפשר לצד המתוסכל לחשוב שהוא צובר כוח ולצד המתסכל לצקצק בלשונו ובמקרה הטוב לומר אנחנו מנסים אבל הם קיצוניים מידי, ובמקרה הפחות טוב פשוט לשכוח. ולענייננו, אולי מתפתחים פה ניצני רוק, אבל הם מתפתחים באותה ביצה עלומה שאתה מכנה סצינה, שהנגיעה שלה במיינסטרים היא בגדר קוריוז.
ולא, אני לא רואה בפסטיבל חוצמזה ואינדינגב את רוח השינוי. הגם שהם מלאי כוונות טובות, הם עדיין פסטיבלים לאותם מאות אנשים בודדים(טוב, אלפים בודדים אם אתה מתעקש) שמלבים את גחלי הסצינה אי שם במדינת תל אביב.
ואם כבר חזרתי לזה, אז כדי שהרוק יחזור אמנים יצטרכו לצאת משם ולחרוש את הארץ, בדיוק כמו שאסף אבידן (וגם רוב הלהקות שאת שמן ציינת בתחלת הפוסט) עשה (כך שמעתי אותו טוען בראיון) וכנראה משום כך הפך ל"תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה"
ועדיין, כולי תקווה שאתה צודק, שהגשם יבוא (ורק יתאפק עד אחרי אינדינגב).
דוויק – מה זה סאונד מיושן? סאונד שלא מחקה את המוסיקאיים העכשיוויים? נשמע לי כמו גישה קצת פופית…מנותקת ממה שהולך בעולם? אתה מחפש מוסיקה שנשמעת כמו מוסיקה אחרת שאתה מכיר? אם אתה אוהב להקה מסוימת בעולם עם סאונד מסוים, אז יופי, יש לך אותה, למה אתה צריך עוד אחת עם אותו סאונד?
ועל תגיד לי שסאונד של מוסיקת אינדי בעולם זה דבר מעודכן… לרוב זה נשמע כמו סאונד של מלפני 40 שנה .
מהפה שלך לאדוני הממון!
לגבי גברת נינט – נינה לומדת גיטרה (נשמע כמו ספר ילדים ללימוד קריאה) זה רק קצה הקרחון. הזכרת את ההופעה שלה עם רוקפור, ברשותך אוסיף עוד כמה דיווחים:
– נינט התארחה בהופעה הכמעט אחרונה של גבע אלון בקפה ביאליק לפני שהוא טס לארה"ב. בניגוד לכמה דיווחים שלך שמה שיוצא ממנה עדיין מחושב וכוריאוגרפי מדי, ההתארחות הנ"ל הייתה ללא שום הודעה מראש, למרות שהפפראצי המקומי מיהר לדווח על כך לתקשורת.
– ראיתי את נינט פוקדת את ההופעה האחרונה של הפליינג בייבי.
– נינט ניגנה ושרה בגמר "כוכב נולד" האחרון את "לא יכולתי לעשות כלום" (מלים: יונה וולך, לחן: אילן וירצברג)
– נינט הופיעה ביום ההולדת של אנובה לצד רוקפור.
– נינט תופיע בערב המחווה לאליוט סמית, ב-20 בנובמבר הקרוב.
– נינט השתתפה בערב מחווה לג'ף באקלי, בניהולו המוסיקלי של גארי לוקאס בכבודו ובעצמו.
זה בינתיים מה שזכור לי.
אני באמת משתוקק שנינט תחכים להיפטר במהרה משרידי הפלסטיק האחרונים שלה, לדעתי היא שרה נהדר ועם עוד פוש קטן היא עתידה לצמוח למקומות מאוד מעניינים. אשמח לקנות אלבום שלה, אם וכאשר תהיה הצדקה.
בובו, אני חושב שהכוונה היא שאין תחושה של חיפוש וחתירה למקוריות אצל המון להקות ויוצרים (אגב, אני די משוכנע שזה ככה בכל מקום בעולם). פשוט תופסים גיטרה ומנגנים משהו, ומצפים שהאותנטיות הקדושה תחפה על הכל. אבל זה מצליח באמת רק לעיתים נדירות. הדברים האלה לא הולכים ברגל.
מהפה שלך לאללה שאני לא מאמין בו! מה שכן, ההצלחה של אסף אבידן לא מסתדרת עם ההכרזה הקודמת שלך שכולם עוברים לעברית (אלא אם כן אסף עובר לעברית גם הוא?).
הבעיה הגדולה יותר היא שאין כרגע אף להקה באופק שתוכל לעשות את הקרוס אובר הזה למיינסטרים, להקה שיש לה את הקרדיט מאנשים שאוהבים מוזיקה, אבל שמצליחה גם לדבר אל ההמונים. זה לדעתי מה שלהקות הניינטיז הישראליות המדוברות הצליחו לעשות, ולמען העניין גם לא מעט להקות מחו"ל.
אולי מישהו כמו שי נובלמן שמתכנן אלבום בעברית יצליח לעשות את המעבר, אולי האלבום העברי הבא של רוקפור יביא אותם בחזרה לגדולה, מי יודע. אבל נינט, גם על גיטרה (בואו לא נשכח שאביב גפן הפיק לה את האלבום הקודם) תמשיך להיות סינטתית ומשעממת. למעשה כל להקה שסלקום או מי שזה לא יהיה ישימו עליה על הידים יהפכו לסימולציה של רוק ולא לדבר האמיתי.
אני מקווה שיש כמה ילדים שיושבים עכשיו באיזה מרתף וכותבים את המנוני הרוק שהולכים להשתלט על האומה. בינתיים ההמונים ממשיכים לאהוב את שלושת המסיקות ושלמה ארצי, ומדי פעם לשמוע איזה שיר של פינק פלויד והביטלס. לצערי.
הרוק חוזר. זה וודאי. אין ברירה אחרת.
כדי לא להתפס להגדרות ומקצבי בס-תופים, בוא נקרא לרוק מוסיקה. טובה. כזאת שמנוגנת עם כלי נגינה. בעצם, לא נקרא לזה מוסיקה, נקרא לזה "זה".
וזה חוזר כי המספרים לעולם לא משקרים. לא בארץ ולא בעולם.
המהפיכה המוסיקלית שהתחילה בסוף שנות השישים/תחילת שנות השבעים (סבנטיז…) וכללה עושר וגיוון מוסיקלי שטרם נראה/נשמע כמותו נעלמה כלא היתה בסוף הסבנטיס, וברוב האייטיז (שנות השמונים..) נותרנו עם דיסקו, פופ קיטשי ויורוטראש. אפילו אותם הרכבים שהיו חלק מהמהפיכה המדוברת עשו דברים הרבה פחות טובים שלא לומר רעים באותן שנים.
רק לקראת סוף האייטיז התחילה מהפיכת הרוק (מוסיקה..) המדוברת והנזכרת לעיל ועליה לא נרחיב. THE 90'S RULES!
שנות ה2000 פחות, נכון? אבל אנחנו כבר בסופן, ולכן שוב, לפי אותה נוסחת זמן של תחילת/סוף עשור ולפי אותם הדילוגים, תחילתה של תקופה נהדרת עומדת בפתח.
הידד למנצחים וגלורי הללויה! רק אל תתבאסו יותר מידי עוד עשר שנים…
מממ. אני לא יודעת מאיפה להתחיל להגיב. יש נטייה למאמרים כאלו להנפיק תגובות ארוכות יותר מסך המילים שבהם.
* לומר שתור הזהב של הרוק הישראלי בניינטיז נגמר בגלל הרוקרים כסיבה מרכזית זה פשטני וקצת מתלהם, ולא ממש נכון. היו כל כך הרבה גורמים שונים, מקומיים ועולמיים, שיצרו את הסצנה הזו וגם הביאו למותה, כמו הכניסה של MTV לארץ ואחר כך מגפת האנפלגד שהיא הביאה, ובכלל, שנת 1995 עם אסון ערד, הפיגועים ההמוניים ורצח רבין היתה שנת מפנה. לא רק במוזיקה, היא שינתה את כל המציאות הישראלית (ב"במדינת היהודים" המצוינת של מודי בר און הוא מתייחס למשל למפנה הזה בתחום הבידור וההומור – האופוריה, השיפור הכלכלי והתקווה של תחילת הניינטיז והמעבר החד לייאוש, והשפעתם). כמי שהיתה אדם בוגר בשנים הללו אני יכולה להעיד שהשינוי במדינה ובכל תחומי חיינו היה תהומי, ולדור הצעיר קשה להבין את התפיסה האופטימית ועד כמה החיים היו שונים בעבר מכל כך הרבה בחינות בגלל שכבר נולד למציאות אחרת בתכלית. כן, נכון שהאמנים שהיו צעירים התבגרו, ולא תמיד לקחו את הכיוון המועדף על אוזנינו. אבל: 1) אדם הוא תבנית נוף מולדתו, ולעתים השינוי סביבך מחלחל למוזיקה שאתה יוצר ולהלך הרוח שבה. 2) ככה זה בחיים. אנשים משתנים עם השנים. אתה לא יכול לצפות מיוצר להישאר בגיל 30 במקום שבו היה בגיל 17, לטוב ולרע.
* החלוקה הזו למיינסטרים ושוליים קצת מצחיקה אותי. חלק ניכר ממי שמכונה "שוליים" או "אינדי" יוצר מוזיקה מיינסטרימית וקליטה להפליא. כל ההבדל בינם לבין, נניח, מירי מסיקה או X (טוב, אין לי מושג מי מושמע בתחנה ההיא, לא האזנתי כבר שנים), הוא ברמת המכירות והחשיפה בתקשורת. משינה למשל ביצעו את שיריהם הראשונים בפינגווין ונחשבו שוליים עד שהגיע הבום הגדול. היוצרים לא "חתרו לכיוון השוליים במקום להרחיב את המרכז" – קודם כל, כי זו לא בהכרח הבחירה שלהם. הבעיה היא לא התרחבות השוליים אלא צמצום של הגדרת המיינסטרים שנעשה על ידי ערוצי התקשורת המרכזיים. הלא המיינסטרים הרבה יותר רחב ממה שגלגלצ וערוץ 2 מוכנות לשדר, אבל הוא לא זוכה לנתח במכירות כי הוא מחוץ לרדאר של רוב הקהל שהורגל שמאכילים אותו בכפית ולא יודע איפה לחפש משהו אחר, איך לחפש ולמה בכלל לעשות זאת.
* תור הזהב של הרוק בניינטיז כפי שהיה כבר לא יחזור באותה צורה: כל צריכת המוזיקה בארץ ובעולם השתנתה מאז, הקהל הצעיר רגיל לחשוב על מוזיקה כעל שירים בודדים ולא כעל אלבום, התקשורת השתנתה לחלוטין (אז הכתיבה את הטון צה"ל 2 החתרנית, אז היה ערוץ 1 ושידורי ניסיון של השני, טרום תקופת האינטרנט וכו'), וגם כיום יש הרבה יותר מהכל – יותר אלבומים ביותר סגנונות, מה שמשאיר פחות מקום לכל אחד בתחרות על אוזן הצרכנים והתקשורת.
מה שכן, כן יש חזרה לרוק באופן מסוים, יותר בקטנה, פחות "בועה" מהירה שנעלמה באותה מהירות. זה לעולם לא יחזור לאותו גודל. היה מרשים לראות את ההיענות לאינדינגב, אבל כמו שאמר אחד המגיבים – בערד היו מעל מאה אלף איש, בכפר המוזיקה של ~הכנס שם חברה מסחרית~ יש אלפים רבים יותר. וזה בסדר, כי בשנות התשעים הסצנה והרעש סביבה היו גדולים מסף הביקוש של הקהל הפוטנציאלי.
* מקרה נינט וכוכב נולד – זה מצחיק אותי שמדברים על אלטרנטיבה בכוכב נולד. מה שטמירה ירדני מגדירה כרוקר בועט, חתרני ופרוע, אתה ואני נגדיר כסינרגיה, מקסימום היהודים לייט. אביב גפן, מבחינת התדמית הנוצצת של הרוקר הבלתי צפוי, אהוב הקל והסופרסטאר, רק עם פלסטר על הפה כדי שלא יגיד שום דבר שיכול להביך את המותג (וכמו אביב גפן, רעש בכמה שירים, אבל הרוב בלדות הרמוניות). אין טעם לצפות לשינוי ובשורה מכוכב נולד. הם, כמו פסטיבל קוקה קולה שהשנה בחר להעיף את האמנים לטובת להקת קאברים, ילכו על גרסה ממוסחרת הניתנת לשליטה של מה שיביא את הכסף והרייטינג.
נינט? כן, ראיתי אותה אוחזת גרטץ' בטלוויזיה עם רוקפור. כמות הפעמים שהיא פרטה עליה מראה שהיא לא יותר מאביזר אופנתי כמו פאייטים על צביקה פיק (גם אני הייתי נראית נהדר עם גרטץ' אדומה כאקססוריז. זה אפילו זול יותר מתיק של לואי ויטון). אולי אתבדה בקשר אליה בעתיד, אבל כרגע זה נראה לי כמו לא יותר ממיתוג חדש.
* אם אינני טועה, אסף אבידן לא הופיע בקיסריה תחת פלאפון כאמן מרכזי (כמו ריטה, החברים של נטאשה, יהודית רביץ וכו'). הוא הופיע ב"שרים מאיר אריאל" לצד המון הרכבים ואמנים מסוגים שונים – מאלטרנטיביים יותר כשילה פרבר ועד "אמני הבית" של קיסריה מסוג שלום חנוך ודיויד ברוזה, וגם כוכבים נולדים ורימונים למיניהם (מאיה רוטמן, ממ"ב, נינט, פלס, ברמן). בקיצור, לא משהו שאפשר להביא כראיה להצלחתו המטאורית של אסף אבידן.
איזה יופי של הודעות, אנשים. מעניין לקרוא אתכם, וזה משמח בעיקר לנוכח הפוסט שיעלה היום (שני) בערב (טיזר! טיזר!).
אני לא יכול להתדיין עם כולכם ביחד, כשכל אחד מציג טיעונים מעניינים בנושאים שונים וכשאני חייב כבר לכתוב על אינדינגב. אבל בכל זאת כמה דברים קטנים:
יפני – כתבת שאתה "לא מבין את התלהבות המוגזמת מההצלחה של א.אבידן. הוא עושה מיינסטרים!", וצדקת – אתה אכן לא מבין. ההתלהבות היא מההצלחה של אסף, לא מהמוזיקה שלו. וזה מוביל למשהו בסיסי יותר שאתה לא מבין, ששיר הרחיב עליו קצת – אינדי\שוליים זה אכן לאו דווקא סגנון מוזיקלי, אלא סטטוס. אז רוב הסיכויים שלהקות הפטיפון לא יושמעו מחר בגלגל"צ, אבל אני כן מרגיש שהשנה יהיה קל יותר להרבה להקות להתנייד מסטטוס אינדי\שוליים לסטטוס מיינסטרים\נערות בנות 14 צורחות את השם שלך בפסטיבל של חברה סלולרית.
אתה גם לועג לכמות הקהל ב"חוצמזה", ומתעלם משני דברים חשובים:
1. ל"אינדינגב" הראשון הגיעו כ-700 איש. ל"חוצמזה 2" הגיעו 1500. ל"אינדינגב 2" שאך ננעל הגיעו, כפי שכבר שמעת, מעל 3000 איש, שכמה מאות מהם נותרו ללא כרטיס. אני משער שאתה יודע מתמטיקה מספיק טוב כדי להבין לאן אני חותר.
2. השווית את זה לפסטיבל ערד – עכשיו תזכור שמדובר בפסטיבלים לא מסחריים, עם פרסום מינימלי, ותעשה את ההשוואה מחדש. לי יש כותרת מאוד ברורה למה שקורה כאן: מהפכה.
איש הפלסטיק – אולי לא שמת לב, אבל אנחנו נמצאים בפיצוץ מתמיד. זה שהוא לא קורה בקו 5 לא אומר שהוא לא קורה. אולי תלך מתישהו לסיור בירושלים, נראה לי שזה יעשה לך טוב. או רע.
עידו – את הילדים שכותבים את ההמנונים שעומדים להשתלט על המיינסטרים אתה יכול למצוא לא רק במקלטים, אלא גם כאן בבלוג, ובלבונטין, ובאוזן בר, ובמייספייס. הם מתחת לאף. אם אני כבר מתנבא, אולי אפשר גם לפתוח פוסט התנבאות על אילו להקות שוליים עשויות לעשות את הקרוסאובר הזה.
יעל – את צודקת כמובן בהרחבה שלך על גסיסת הניינטיז. וקשה להכריע מי עשה את הדבר הנכון בסיפור הזה – להקות כמו "רוקפור" שהמשיכו לעשות רוק אך (יש שיטענו ש)נתקעו בעבר, או להקות כמו "זקני צפת" שהחלו לעשות פופ טיפשי שדיבר אל ישראל של סוף שנות התשעים. אבל אני כן יכול לקבוע מה מדבר אלי יותר – אני עם "רוקפור".
ואני בכל זאת חושב שאת טועה ביחס לשוליים שחותרים או לא חותרים למיינסטרים. "משינה", פינגווין או לא פינגווין, חתרו למיינסטרים בדרכם. תודה לאל שגם היו להם קשרים, והם הצליחו עם הזמן להגיע לעמדה בה הם מעצבים את המיינסטרים. אבל "סכינים בעיניים" או מאיה דוניץ לא רק שלא חותרים למיינסטרים, הם גם מצליחים להתקיים יפה מאוד בתור ישויות שוליים מוצהרות.
וכן, אסף אכן לא הופיע בקיסריה כאמן מרכזי. אבל הוא פאקינג הופיע בקיסריה. יש אמנים עם ותק של פי 10 ממנו שלא דרכו במקום אלא אם הם היו קהל של שלמה ארצי פעם. אי אפשר לזלזל בזה (ושוב, אל תשכחי את הופעות החימום שלו לאמנים בינ"ל).
והרגת אותי עם הגרטץ' כאקססורי 🙂
הבעיה היא שיש ילדים שכותבים עכשיו את ההמנון הבא. יש גם יוצרים ותיקים שעומלים עליו. אבל מי ישדר את זה? במדינה מתוקנת למשל, לפני כמה שנים היו צריכים לזמזם כולם את "מחמיץ" המתוק של שלומי ברכה (עדיף בגרסת הופעה, בלייב הוא מוצלח בהרבה מאשר בדיסק), אבל ברדיו העדיפו את זוועות מה קשור והקאבר התורן. אבל גם המנון פרטי בשבילי זה בסדר.
אני לא חושבת שרוקפור נתקעו בעבר. הלוואי, אז הם אולי היו מנפקים עוד "האיש שראה הכל" במקום שעמומוני הלועזית שאחריו. לגבי אבידן, צר לי, זה ממש לא נחשב כ"קיסריה" – הוא היה אחד מיני רבים ונתן שיר אחד בודד (בדואט עם יוצאת כוכב נולד, אני חושבת). מנגד, אני חושבת שנתפסים יותר מדי לקיסריה כמונח להצלחה. בתכלס, גם שבק ס' מעולם לא דרכו בקיסריה, אבל מילאו את אמפי רעננה הגדול פי שתיים…
כן, חלק מהשוליים לא חותרים למיינסטרים. אבל בסופו של דבר, ההגדרות הן שלנו והן חמקמקות. חלק ניכר מהיוצרים (אני מקווה לפחות) לא יוצאים מנקודת הנחה של "אני אלך על עשרים מביני עניין בתל אביב" או "נכוון את זה לפעמיים קיסריה, אחד מצדה, שניים קוטג'" – יוצרים מה שיוצרים, ואז השוק מקבל את זה כך או כך. למשל עמית ארז: למעט האנגלית שמתייגת אותך בארץ אוטומטית כ"אינדי", אין במוזיקה שלו משהו אלטרנטיבי קשה לעיכול. אם הוא היה מוכר עשרים אלף עותקים ונכנס לפלייליסט היו מחשיבים אותו כאמן מיינסטרים.
מגיבה קצת באיחור, נכתבו פה כבר יותר מדי תגובות כדי שגם אני אתחיל לדון בנושאי ה"אינדי" / "מיינסטרים" מה שייך למה, כמה ולמה…
דבר אחד יש לי לומר בנושא אספאבידן (אהבתי את החיבור), יש לי הרבה ביקורת עליו בתור יוצר ובתור מוזיקאי, הקול הגימיקי שנמאס מהר, כפי שכתבו פה כבר לפניי, וכמו כן- התופעה המעצבנת אך הכמעט בלתי נמנעת המאפיינת אמני רוק שמתפרסמים לפתע: תופעת עליית השתן למוח! ואת זה אני אומרת בתור מישהי שהכירה אותו הרבה לפני ההייפ סביבו, כשהוא עוד היה יוצר "אינדי" אנונימי.. אבל- וזה אבל גדול מאוד, הוא טיפס במדרגות לאט לאט, צבר לעצמו עוד ועוד קהל ואהדה אמיתית כלפי המוזיקה שלו שזו תופעה בהחלט לא נפוצה בימינו כשכוכבים רק נולדים ובאותה מהירות מתרסקים מכל המדרגות. וכאן נדב, אני אכן מסכימה איתך ששזורה מהפכה…
ומה אני חושבת על זה? רגשות אמביוולנטיים מציפים אותי, בפאן הכללי זה כמובן מגניב מאוד שכמה שיותר אנשים ישמעו מוזיקה טובה, שלהקות ויוצרים אנונימיים יצליחו וימלאו אולמות. נפלא.
מצד שני, אף פעם לא התכחשתי לעובדה שאני חתיכת סנובית ומה לעשות.. כיף לי ללכת להופעות בלבונטין כשיש מעט אנשים ואווירה אינטימית כאילו היוצר שר לך בחדר, נחמד לי להכיר מוזיקה שלא כולם מכירים וכמו שכתבת בפוסטים אחרים להיות חלק מקבוצות של מעריצים "סודיים"…
בכל מקרה, אני לגמרי ממשיכה לעקוב אחרי הבלוג המוצלח. ויאללה תן ביקורות על ההופעות באינדינגב, שיהיה עוד על מה להגיב. 🙂
יום נפלא, מיכל.
[…] פוסטים שהתגובות אליהם ארוכות יותר מאורכם שלהם. נדמה לי שהתחזית הזו של נדב על שובו של הרוק תהיה […]