עוזי רמירז כמשל
יום א, 24.10.10, 14:31 
אחת, לא חשוב מאיזו להקה, כתבה לא מכבר בפייסבוק שנמאס לה לשמוע את השם עוזי רמירז בכל מקום. הוא מתארח בכל הופעה שניה, היא קוננה, מופיע פעמיים בשבוע, בכל מקום כותבים עליו, כולם מפרגנים לו, די, חלאס, כמה אפשר?! מוזר שהיא לא ציינה שרק בפסטיבל אינדינגב האחרון לבדו הוא הופיע כ-83 פעמים (לא סגור על זה, יתכן שהייתה הופעה מספר 84 כשהלכתי להתבודד עם הטבע בשיחים). היא כן טרחה לציין שהביקורת שלה לא מופנית באופן אישי נגד עוזי או נגד המוזיקה שלו, אבל זה כבר היה מאוחר מידי: באופן אירוני הודעת המחאה שלה רק תרמה לרמירזיות המתקדמת של המרחב הציבורי שלנו, כשפייסבוק התמלא בעשרות תגובות לדברים.
על פניו, כל הסיפור הזה שייך לפינת הרכילות של הבלוג (שכבר הרבה קוראים הציעו לי לפתוח. אגב, הידעתם? יאיר יונה ואנובה כבר לא), ובאמת שלא מעניין אותי לדון כאן באופן ספציפי בהייפ השנוי במחלוקת סביב עוזי או בסערה בכוס בירה הזו. מה שכן מעניין אותי פה זה הפרופורציות, או ליתר דיוק – היעדרן.
בתגובה להודעה של אותה זמרת (שמחקה מאז את הסטטוס הזה ועל כן אני לא מסגיר את שמה), חלק מהמגיבים בפייסבוק יצאו מהארון והסכימו שנמאס לראות ולשמוע את השם של עוזי בכל מקום, ושחשיפת היתר הזו שורפת אותו. חלק אחר התנפל על הכותבת, שהעזה לתקוף את אחד המוזיקאים הגדולים והאהובים במחוזותנו. אבל בין המכות הוירטואליות ששני המחנות החליפו, אני שמתי לב בעיקר למחנה השלישי: האנשים הלא מעטים שהגיבו ב"מי זה העוזי הזה? לא שמעתי עליו מעולם".
לא מזמן כתבתי כאן מדריך למוזיקאים, שנועד לתת להם כמה כלים וטיפים. בפוסט הראשון בסדרה כתבתי בעד הופעות בחינם ובעד להופיע כמה שיותר, וכצפוי לא מעט אנשים חכמים ומנוסים שמעורים היטב בסצינה המקומית חלקו עלי בתגובות. הטיעונים חזרו על עצמם – אסור לשרוף את עצמך כי לקהל יימאס ממך, הופעות בחינם מוזילות אותך בעיני הקהל וכו'. המגיבים פה בבלוג מוזמנים להקשיב לאותם מגיבים בפייסבוק שלא שמעו על עוזי: הם נותנים לכולנו תזכורת נהדרת לכך שצריך להוציא מידי פעם את הראש מהביצה, לחזור לפרופורציות ולהיזכר שאתה לא יכול לשרוף את עצמך אצל הקהל, כשהקהל עוד לא שמע עליך. ועוזי, להזכירכם, מסתובב בשטח כבר עשור, היה חבר בבום פם המצליחים, הקים את האחים רמירז האהובים, מנגן עם כל דבר שזז מקרולינה ועד בני בשן, הוא זוכה שנים לפרגון מקיר לקיר, ועכשיו השיק סוף סוף אלבום בכורה שזכה לחשיפה רבה, וזה רק קצה הקרחון. ועדיין מעטים שמעו עליו מחוץ לתל אביב. אז אם בעוזי עוד לא נפלה שלהבת, איזובי הקיר יכולים להיות רגועים.
היחידים שמרגישים שעוזי שורף את עצמו הם אנשי ברנז'ה ומוזיקאים, וקומץ מבוטל מהקהל האדוק שהולך להרבה הופעות. לקהל הרחב לעומת זאת זה לא משנה, כי הוא לא שמע על עוזי, ואם כבר, העובדה שעוזי מופיע בכל מקום רק מעלה את הסיכוי שהוא ישמע עליו. אז לדעתם של 30-40 מביני עניין הוא שורף את עצמו? זה מחיר קטן לשלם תמורת המאות והאלפים שנחשפים אליו על הדרך וחוזרים אחר כך לקבל עוד.
לא מאמינים? תביטו במספרים: בחודש שקדם לאינדינגב עוזי הופיע 3 פעמים בתל אביב בלבד. רוב המוזיקאים לא מקיימים 3 הופעות בתל אביב בחצי שנה. באינדינגב, כלומר לפני שבועיים, הוא הופיע מול אלפים נלהבים בכמה הופעות שונות, יום אחר יום. כולן היו מלאות כמובן. לפני שבוע וקצת, בניגוד לכל הגיון בהתחשב בהופעת ההשקה המתקרבת שלו, עוזי הופיע בחינם במרכז תל אביב. ועדיין, ראו איזה פלא – אתמול הוא בכל זאת מילא את הקומפורט בהופעת ההשקה של אלבום הסולו שלו. אם ככה נראית שריפה, שיפכו עלי נפט והדליקו גפרור כבר עכשיו.
הנושא כאן הוא לא עוזי, כמובן. הוא רק משל. מוזיקאים – תתחילו לעבוד, תתחילו לחרוש, צאו לכל מקום, תופיעו כמה שיותר, תעיפו את המוזיקה שלכם לכמה שיותר אנשים וכמה שיותר מהר, ואל תקשיבו לכל מיני דורשי שלומכם שדואגים לתדמית הלא קיימת שלכם ולאגו הלא מוצדק שלכם. אתם לא צריכים ניהול קריירה כשעוד אין לכם אחת כזו, ואתם לא צריכים לחשוש מתגובת הקהל שעוד לא גיבשתם. אף אחד מכם לא נינט, התקשורת לא צמאה לכל פיפס שלכם, אף אחד לא רואה אתכם ממטר, מעטים שמעו עליכם, התחרות מולכם אדירה ויש לכם הרבה עבודה לעשות. וביום שתתחילו לשרוף את עצמכם באמת, אני בטוח שאתם כבר תשמעו על זה, אבל לא מסטטוס בפייסבוק או שיחות ברנז'איות באוזןבר. כשהקהל יפנה לכם עורף, אז תדעו שכדאי להוריד הילוך. אבל קודם כל, שיהיה קהל. אחר כך נדבר.
תגיות: בום פם, בוקינג, ברנז'ה, האחים רמירז, הופעת חינם, הסצינה, עוזי פיינרמן, קהל
...ובאותו עניין:
- שוגבום פם בייבי - השבוע ראיתי שתי חצאי הופעות. אני לא יכול לכתוב עליהן ביקורת מלאה, אבל אני כן יכול לחלוק כמה רשמים חל...
- בלוגנרול 29.6.08 - בלוג חדש וחמוד הצטרף אל המשפחה: "השאלון" של סיני גז. הרעיון פשוט ולעניין: סט קבוע של שאלות נשלח לשל...
- עזבו, לא מנשה - אז מה היה בפסטיבל יערות מנשה? בואו נתחיל במה שלא היה: קהל. אני שונא להגיד "אמרתי לכם". לא מכבר שיתפת...
- אינדינגב 2009 – לייב בלוגינג - עדכון: עכשיו גם עם תמונות! אם הכל דופק כמו שצריך והטרמפ שלי לא הבריז לי, ברגעים אלו אני אמור לצאת לפ...
- המדריך: איך לקבוע הופעות? - ֿאז תפסת גיטרה והתחלת לשיר. אז הקמתם להקה. אז יש כבר כמה שירים וחלקם אפילו לא נשמעים כמו חתול בבלנדר...
מעניין, רק הערה קטנה. אולי אני טועה לפי מה שאתה אומר אבל הקהל שהולך לראות הופעות , הוא אותו קהל שמתלונן שנמאס לו מעוזי פיינרמן? יש כאן איזושהי בעיה. מספר ההופעות שאני הולך אליו ירד פלאים בשנים האחרונות ועם זאת אני מאוד אוהב ומכבד את פיינרמן. אם הקהל שהולך להופעות מאס בך , ויש מצב שאתה לא מתאים למיינסטרים. גם זאת בעיה….לא?
1. קישור לגלרייה מהמופע של עוזי רמירז אמש בקומפורט:
http://www.facebook.com/album.php?aid=248226&id=721654653&l=0399ba2965
2. קישור לעמוד שלי ביוטיוב שם מתחילים להופיע קליפים מהמופע של עוזי רמירז אמש בקומפורט:
http://www.youtube.com/user/tlvcop?feature=mhum#g/u
אני אוהבת את עוזי. הוא גורם לי לחייך.
ועכשיו לעניינינו:
לא החלטתי אם אני מסכימה עם הפוסט שלך בענין חשיפת יתר ולהופיע בכל מקום. ניקח את השיר העממי הנפלא "כל העולם כולו גשר צר מאד". ונמשיל אותו על תלאביב או אפילו על מדינת ישראל הקטנטנה.
נדרשת אסטרטגיית ניהול הצגה נכונה. אין מספיק קהל שיראה את הלהקה האנונימית הזו או הזו 4 פעמים בתל אביב בלבד. גם לאנרגיה של להקה יש גבול, זה צריך להתאים ללהקה להופיע 4 פעמים מול 10 אנשים בכל פעם ולא להתיאש מזה. אולי זה נכון לראו מאן אמפייר שלא מתיאשים כלל (גם אם הגשר קצת צר) אבל לא בטוח שזה לא יבאס להקה אחרת שלא קורצה מאותו חומר. מי שמכיר טותי ואת דרך העבודה שלי/שלנו במונוקרייב יודע שאנחנו דורשים מהאמנים שלו מסוגלות לעבודה קשה וחרישת שטח, אבל גם לה יש אסטרטגייה וגם היא מותאמת ליכולות הפיזיות/ נפשיות של האמן/להקה.
גם כשפרסמת את הפוסטים המושקעים מלאי הכללים והטיפים לבניית להקה לא הצלחתי להחליט עם עצמי אם אני מסתייגת או תומכת. אני לא חושבת שיש כלל ברזל נכון או לא נכון לגבי כל הלהקות המקומיות כולן. כל להקה היא עולם שונה לגמרי של אנשים שונים עם צרכים שונים. הפרסום וההצלחה (גם היחסית) מושתת על הבנה נכונה של מי הלהקה, מה המסוגלות שלה , איפה מתי ועד כמה לחשוף אותה. אני חושבת שזו דעתי. אני מקווה שהיא תצדיק את עצמה לטווח הארוך עם האמנים שאני עובדת ועוד אעבוד , הבחירה שלי היא להתיחס לכל ילד כאילו הוא היחיד ולהתאים את שיטת העבודה למה שמתאים לו/לה. אולי רק ככה זה יעבוד.
אם כבר, סינדרום עוזי רמירז מעיד על כך שהופעות רבות אינן ערובה לחשיפה. אתה יכול לעשות מיליון הופעות בתל אביב (ובאינדינגב), תמיד ישמעו עליהן אותם אנשים (אלה ש"נמאס להם מהעוזי רמירז הזה") ותמיד יבואו אליהן אותם אנשים (אלה ש"מתים על עוזי רמירז"). כל אלה שאין להם מושג "מי זה העוזי רמירז הזה" כנראה לא נחשפים בכלל להופעות האלו ולא יודעים עליהן. מה לעשות, מספר האנשים בארץ (ואפילו בת"א) שמכירים את הלבונטין 7 – האוזןבר – הקומפורט 13 – רדיו תדר הוא כנראה מוגבל מאד, וכולל רק את המכורים להופעות. אני לא יודעת כמה מהאנשים שלא שמעו מעולם על עוזי רמירז יאהבו אותו אם ישמעו עליו, אבל כדאי שהוא (כמשל, כן?) ימצא דרך לפרסם את ההופעות שלו בקרבם ולא בקרב אלה שגם ככה מכירים אותו.
אני חושבת שאתה מפספס פה נקודה חשובה, שייתכן שגם עוזי פיינרמן מפספס – אתה כותב על כך שפיינרמן עדיין אלמוני בקרב הקהל הרחב, קרי מחוץ לתל אביב, ואזי מספר על הופעותיו הרבות, שלמעט אינדינגב כולן היו – נחשו איפה – בתל אביב. אז כן, אפשר "לשרוף" את עצמך בקרב הקהל המוכר בעוד הקהל הרחב לא מכיר אותך בכלל. פה הבעיה: צריך לצאת מתל אביב.
נכון שבאינדינגב ההופעות היו מלאות. אבל זה אינדינגב שבו רוב ההופעות בבמה הגדולה זוכות לקהל יפה וקשוב מהרגיל, ההופעות שפיינרמן הופיע בהן היו בשעות מעולות, ובל נכחיש, ההופעות שלו (כסולן ובאחים רמירז) הן כיפיות להפליא. אינדינגב זה לא לגמרי אינדיקציה.
אני גם חושבת שהמרמור אולי עלה בקרב אמנים ואנשי סצנה כאלו ואחרים מכיוון שפיינרמן הוא די "שיאן אינדינגב": השנה כמדומני הוא עלה על הבמה בשלוש הופעות שונות, בשנה שעברה בארבע, והיה גם נוכח לפני שנתיים. מאחר ויש הרכבים רבים ששואפים לחשיפה בפסטיבל, סביר להניח שהם היו שמחים לקבל קצת מזמן הבמה היקר הזה.
(ושלא יובן לא נכון, אני מחבבת מאוד את פיינרמן והרמירזים. ובכל זאת, ויתרתי על ההופעה אמש בין השאר כי ממילא ראיתיהו פעמיים באינדינגב לפני זמן כה קצר)
מישהו יכול לתת דוגמה לאמן אינדי ישראלי אחד ש"שרף את עצמו" עקב ריבוי הופעות?
גיליאם
כל כך נכון.
אני מכיר כל כך הרבה אנשים (ואני בינהם) שלא שמעו עליו תשע מתוך עשר השנים שהוא מנגן.
אני מכיר כל כך הרבה אנשים (ואני בינהם) ששמעו עליו מחמאות ועדיין לא יצא להם לשמוע ולראות אותו לייב.
אני לא מכיר כל כך הרבה אנשים שלא שמעו עליו מעולם, מה לעשות, אי אפשר להכיר 7 מיליון שגרים במדינה הזאת.
צריך לזכור שתל אביב זאת רק מדינה קטנה, חלק מאומה גדולה יותר שחיה בבועה (או אולי ההיפך?) כמה הופעות היו לעוזי בחיפה? בחדרה? בבאר שבע? בגליל?
אם לאותה אחת נמאס ממנו,וזה לגיטימי, זה אומר שהוא כנראה בכיוון הנכון.
הרי מזמן נמאס לנו מעידן רייכל, אבל קצת אחרי שזה קרה, או זכה להיות בלב הקונצנזוס הישראלי.
צריך לזכור שהמטרה של המוזיקאים היא לא לנגן באוזנבר ובתיאטרון תמונע.
גם את קיסריה לא מילאו ב200 היפסטרים…
מעניין לקרוא אתכם, תודה על התגובות המושקעות.
מרדר – קומץ מבוטל מבין האנשים שהולכים להופעות מתלונן על חשיפת יתר. שאר הקהל פשוט מגיע ונהנה. הקומץ שמתלונן מורכב, כפי שאני רואה את זה, מאנשי ברנז'ה, אז שומעים אותם טיפה יותר, אבל בגדול הם חיים בסרט, אם אתה שואל אותי. לרוב הקהל שהולך להופעות זה לא מזיז.
אורלי – הפוסט הזה, כמו הפוסטים במדריך למוזיקאי, הוא בחזקת הנחיה כללית. ברור שיש ואריאנטים, כמו בכל דבר, ושכל אמן צריך לעשות לזה את ההתאמות לסיטואציה שלו. אני רק מנסה לצייר כיוון כללי.
מה שאתם עושים במונוקרייב (וזה המקום לציין שלדעתי אתם עושים עבודה מעולה ומעוררת הערצה במקצועיות שלה) הוא שלב מתקדם יותר בכל הסיפור – עם הקולקטיב ושממל יותר הגיוני שתהיה אסטרטגיית בוקינג טיפה יותר מסודרת, כי הן להקות שכבר בנו קהל התחלתי של כמה מאות בכל הופעה. ועדיין, גם את בעצמך כותבת שחריש עמוק הוא חלק מהעניין. יהוא ירון, שעכשיו התחלתם לעבוד גם איתו, הוא עוד דוגמה מצויינת למוזיקאי חרוץ שלא פחד משריפות דמיוניות, הופיע באופן קבוע מידי חודש בתל אביב, פיזר פה ושם הופעות חינם או הופעות קצרות במסגרות אחרות, ודאג לצאת לא מעט גם אל מחוץ לעיר, וזה מבלי להזכיר את מיליון ההרכבים שהוא מנגן בהם. בזכות העבודה הזו שהוא עשה, בזכות בניית הקהל העקשנית הזו, אתם יכולתם להצדיק את העבודה עימו עכשיו.
בקיצור – אין לי בעיה עם אמני שולייםשמחליטים לא להופיע הרבה. יש לי בעיה עם אמני שוליים שמשלים את עצמם שהם עושים את זה כדי לא לשרוף את עצמם.
קטשופ – ברור שקשה למדוד את זה ולהוכיח את זה, אבל אני דיי בטוח שבכל הופעה של עוזי הוא נחשף בפני כמה עשרות של אנשים שלא הכירו אותו והגיעו להופעה במקרה בעקבות פרסום בעקבות הייפ בעקבות המלצות של חברים שבתורם ראו אותו במקרה בעקבות פרסום בעקבות הייפ וכו'. העובדה הברורה היא שהקהל שלו כן גדל מהופעה להופעה.
יעל ר. – דווקא במקרה הזה את נובחת על העץ הלא נכון. היה כדאי לבדוק את העובדות לפני שאת שולפת את הטיעון הקבוע (והצודק) שלך, כי דווקא עוזי דואג להופיע גם מחוץ לתל אביב. ביולי-אוגוסט לבדם הוא היה בירושלים 3 פעמים, הישג מרשים בשביל העיר הגדולה שהכי קשה (מנסיוני) להביא בה קהל להופעות.
אבל שוב, הדיון פה הוא לא על עוזי, אלא על מוזיקאים באשר הם. ובמישור הזה – את כמובן צודקת. כשאני מדבר על להופיע הרבה ובכל מקום, אני מתכוון גם מחוץ לתל אביב, וכמה שיותר.
לשריפה אין קשר לאם הייתי בהופעה או לא, אם אני מכיר או לא, אם אני אוהב או לא.
למשל במקרה שלי, אני לא מכיר. יוצא מכך שלא הייתי בהופעה, ואני לא יודע אם אני אוהב או לא.
אני למשל, נתקלתי בו, במספר המצומצם של אתרי המוזיקה בארץ, בכל אחד מהם כמה וכמה פעמים, בערך בחודשיים האחרונים וזהו.
הניגוד של מי זה " וכמות הפעמים, מיד מחשידה, על עיניין של מקושרות או יחצנות אגרסיבית בתשלום.
ככה מבחינתי.
הרי לא היה לי מושג מאיפה נחת עלינו הבחור הזה.
עשור אתה אומר ?
מוזר.
לא תקין מבחינתי.
"למזלו" יש לו פרצוף זכיר. מישהו זוכר איך נראה פרצופו של המתופף של כנסיית השכל ?
רק שלו יעבוד בלגדל זקן ומשקפיים, לי יש הרגשה של נפילה בשבי התדמית
כעת, השיא הגיע טה דה … "השקה".
רמירז השיק.
יש גם אפשרות שתבוא אחרי זה תחושת נפילה גדולה, במקרה שקצב האיזכורים באינטרנט יפול.
אם יתחיל כמו ברי סחרוף/קינן/שבן/עמיר לב/נועם רותם בסדרה אינסופית של ערבי מחווה אירוחים, אירוחי כבוד, או קאברים, ידע שגמר את הקריירה, אפילו בקרב אותם קובץ "אנשי אינדינגב"
מילים כדורבנות. עם כל הכבוד, מרבית הציבור לא יודע מיהו אותו עוזי רמירז. ותתפלאו, יש חלק ניכר מהציבור שגם לא יודע מי הם גבע אלון או אסף אבידן.
אני מוצאת שאמנים שמופיעים מתוך בערה פנימית ומופיעים המון, זוכים לאולמות מלאים ומפוצצים בסופה של דרך (אם אכן הם מוכשרים כמובן, אפשר גם להופיע שנים מול שלושה אנשים ושלא יכול שום קסם בהופעה). בקיצור – צאו, תופיעו ואל תתרגשו מזה שיש עשרה או אפילו חמישה אנשים בקהל. נגעתם באחד והוא יפיץ את בשורתכם או סתם את המוזיקה הטובה שלכם הלאה. לעבודה!
או.קיי., הנקודה של שאלתי היתה שכנראה אין, או כמעט ואין בכלל, דבר כזה כמו "לשרוף את עצמך" באינדי הישראלי עקב ריבוי הופעות. אתם מוזמנים לנסות לחשוב על דוגמאות נגדיות נוספות, אבל אני די בספק כמה כאלה תמצאו. כשמסתכלים על אמנים מהסצינה שהופיעו הרבה יחסית (גבע אלון, אסף אבידן), רואים שהתוצאה של הופעותיהם הרבות היא לא שהם "נשרפו", אלא להפך, הקהל והפופולריות שלהם גדלו. שלא במקרה הם בין הכי פחות "שוליים", מבחינת קהל והכרה בציבור, מבין אמני האינדי בישראל. ואם מדברים על עוזי רמירז, מה שמסתמן זה שהוא הולך בדרך דומה מבחינה זו, אבל ימים יגידו.
הנקודה הפשוטה של הפוסט נכונה: הרושם הזה של "האמן שרף את עצמו" הוא בעיקר (או כמעט אך ורק) עניין של תחושה אישית של מישהו פה ושם שנמאס לו (וזה כמובן לגיטימי). וגם אם יש כמה מישהוס כאלה, זה ממש לא מסת קהל מייצגת.
אני לא אכנס לנושא של עוזי בפרט. יש הרבה דברים להגיד לטוב ולרע אבל זה לא המקום באמת.
ההבדל הקריטי בין אמנים כמו גבע אלון ואסף אבידן (שהוזכרו בתגובות בעיקר) הוא שהם מעולם לא נעצרו יותר מדי זמן בת"א. נכון, הם נהיו מוכרים שם קודם (זו גם עיר עם דגש תרבותי גדול יותר מערים שונות בארץ, אין ספק) אבל גבע אלון היה מופיע כמעט כל יום ביישוב/עיר אחר/ת שאפילו הג'י פי אס לא מכיר. כנ"ל אסף.
גם גבע וגם אסף לא צמחו "מתוך" סצינת האינדי, אלא מראש התחמקו מסממניה המובהקים ביותר.לא זכורות לי ממש הופעות שלהם באוזןבר, או בפסטיבלים הקטנים של האינדי (10 להקות בחמש שקל באוזן בר). המיתוג שלהם ותוכנית הפעולה שלהם מראש הייתה מיועדת לקהל גדול יותר ולכן הם גם הגיעו אלו.
חלק מהעבודה הכל כך נכונה של מונוקרייב היא העובדה שהאמנים שלהם נותנים עבודה קשה בכל המדינה במקביל, והחלוקת כוח היא הגיונית. בזכות זה הם יכלו להשיק את "כל החתיכים אצלי" בבארבי, (ולא באוזן) מול קהל תל אביבי ולא תל אביבי בו-זמנית וללא תמיכה מרוכזת של "סצינה" אחת אלא יותר מזה.
בהקשר קטן לעוזי – ההבדל הכי גדול שאני רואה הוא באמת שריכוז העבודה של עוזי הוא בת"א, באירועים עם קהל דמוגרפי די דומה, והוא גם אחד היחידים שאפשר להגיד שבא "מתוך" הסצינה ועובד בצורה כל כך מאסיבית. אני לא בטוח שזאת הדרך לפרוץ ממנה. אבל זה הזמן יגיד.
חבל שהמלעיזים שוכחים שעוזי פיינרמן מופיע לרוב כגיטריסט של אמנים או הרכבים אחרים, ולאו דווקא כעוזי רמירז. בגלל שהוא נהיה כל כך גדול בסצינה הוא נחשב לשם שהיח"צ רוצים לציין. גם את יהוא ירון לא ציינו כנגן של אמנים אחרים עד שהוא הפך לשם דבר בזכות הופעות הסולו המרגשות שלו.
עוזי הוא נגן ואמן מוכשר מאד בעיני. והוא פשוט לא מצליח לשעמם אותי. יצא לי להקשיב לחלק משירי האלבום הרבה לפני שהוא הושק (מקושרת שכמותי) ועדיין לשמוע את secrets of the zodiac או את She's so young מלהיב אותי כמו בפעמים הראשונות.
כמתבונן מהצד, אני שם לב ש"סצינת" האינדי נורא אוהבת לנתח את עצמה.
יש לי גם תחושה שיש פה הזדמנות לנגח את "האויב הלא הוא המיינסטרים.
(המיינסטרים לא נלחם בשוליים)
לכן יש פה התלבשות על מקרה עוזי רמירז.
אגב, יש גם ניסיון לנכס את מאיר אריאל למחנה האינדי ובעזרתו להוכיח שהנה, בדיעבד ניצחנו את המיינסטרים, "הנה ראו איזו הכרה מאיר אריאל זוכה לקבל לאחר מותו, אנחנו בשוליים, ידענו זאת קודם"
לזה אני קורא, להמציא מלחמות (מסוימות) ולנצח בהן.
צודק בכל מילה.
רגע, אתם לוקחים את עוזי, כמשל, ומוציאים לו את הרוח מהמפרשים של הספינה, כמשל, בצאת ההשקה?!
🙂 כולם אמרו כאן דברים נכונים וטובים (חוץ משם משפחה, אני לא יודעת וואט דאט וואז אבאוט) ואני עדיין בדיעה שלא שרפת את עצמך – אם אתה בינך לעצמך לא שרוף. אם בוער בך ואתה יצירתי ואתה מתרגש משיתופי פעולה והתפתחות מוזיקלית וכו' וכו' – עוף על זה! האנשים ירגישו את זה וימשיכו לבוא ולהביא חברים.
בזכות הייבוא התל אביבי לצפון, (חוצמ"זה, ז"ל), הכרתי את עוזי והאחים ומאז ממשיכה לעקוב ולהנות ואצלי הוא כבר תפס מעמד של תו תקן לאמנים שמופיעים איתו (או, מופקים על ידו). אתה בונה מוניטין וקשרים ומתנסה ומשתפשף ואין לדעת לאן זה יכול להוביל אותך – תופיע תופיע תופיע! ואל תתנו לאנשים ממורמרים להסית אתכם, אני יודעת שקשה לפרגן בארץ המיניאטורית הזאת, אבל תנו צ'אנס לאופטימיות. ולאנשים לשמוע את עוזי, ואמנים פעילים רבים אחרים. זה לא חייב להיות זה על חשבון השני, ברוך השם יש תוצרת.
אעביר את מה שאני חושב במעט ציניות כדי להמחיש: זה שעוזי רמירז הגיע וצמח מהאינדי לא אומר שהוא חייב להתנצל כשהוא מופיע יותר מפעם בחודש ומצליח להביא יותר מ40 איש…
כוסאוחתק מה עם הפרגון? ועם שמחה על זה שמישהו מהאינדי מצליח ככה בטיפוס עקבי? עוזי רמירז לא הופך לפחות אינדי בגלל שהוא "בגד" והופיע מול אולמות לא ריקים. חברים, כשאתם הולכים להופעות אז אתם מוזמנים לבדוק מי מופיע ועל סמך זה גם להחליט אם ללכת או לא.
הגישה הזאת מייצגת משהו קטן שבכלל לא שואף לגדול. האינדי על אף היותו תומך ביצירה בלי קשר לגודלה המסחרי חייב לתמוך ולרצות בדברים מתוכו שיצליחו, אף אחד לא הולך להופעה כדי לתמוך במסכנים, נכון?
חוצמזה שאחזק את הנקודה שעדיין ציבור ענק לא יודע מי זה עוזי רמירז/פיינרמן. אולי עוזי לא יצא מתל אביב (זו זכותו!) אבל אותם מבקרים בטח שלא יצאו
פוברצ'יק, 10 להקות בחמש שקל, הא?
לאון, אתה מבין את כוונתי.
יש במאמר כל מיני דברים שאני מסכים איתם וחלק לא, ובכלל כיף לי לעבור מדי פעם בבלוג הזה ולקרוא.
כבר כתבתי תגובה ומחקתי אותה כי הגעתי פתאום למסקנה שחשוב לי לשתף: אינדי זה לא מוזיקה. אינדי זה הקהל.
אני חושב שהדוגמא הכי טובה לטענה הזאת היא האינדינגב. מבחינה מוזיקלית החוט המקשר בין שלל ההרכבים (וגם ההפעלות והאטרקציות האמנותיות הנלוות) הוא סוג הקהל שאמור ליהנות מהם. אי אפשר להשוות בין כל מי שמופיע בבארבי או בלבונטין 7 או בצימר, אבל אפשר לדעת פחות או יותר מתי אותו אמן מגיע לקהל ה'אינדי'. לכלוך באוזן (מה קורה לאון?) הוא דוגמא אפילו יותר טובה.
לקחת את המקרה של עוזי כדוגמא שאמורה לשקף מוזיקאים שונים מסגנונות שונים היא בעייתית. סגנון המוזיקה שלו ייחודי בנוף המקומי, הוירטואוזיות שלו והסטייל שלו הם לגמרי שלו ושמים אותו במקום מסויים, וגם החברים (מה שקובע את סוג שיתופי הפעולה לרוב, המיזמים שהוא לוקח בהם חלק והמקומות שהוא מופיע בהם) הם שלו. הרי חוץ מהמעמד (כמות הקהל? ההייפ?) אין קו מוזיקלי שאפשר להשוות אותו לגבע אלון או אסף אבידן, והם הדוגמא הכי שגורה והגיונית פה.
מה שכן, אפשר להגיד בפה מלא שקהל האינדי מת עליו. נקווה שגם קהל חובבי הקאנטרי, ההייטקיסטים של זאפה, חובבי הסול והבלוז וחבריהם יחשפו אליו בהמוניהם.
לאון – לא נראה לי שפוברצ'יק כיוון אליך אישית, אלא למגמה עליה הוא כתב בבלוג שלו בהמשך לפוסט של דיגיטל_מי באותו נושא.
מיותר לציין שאני רואה דברים באופן שונה מהם, וחושב שערבי הופעות מרוכזים הם דבר נהדר ורצוי שכולם מרוויחים ממנו.
ואם כבר דיגיטל_מי – הליברורב – בוודאי שמת לב שהמילה אינדי לא מוזכרת בפוסט הזה. לדעתי זו מילה מבלבלת ובעייתית, ועל כן אני מתייחס למוזיקת שוליים ולא לאינדי.
אבל נעזוב את הדיון הסמנטי בצד.
אתה שם את הפוקוס על הקהל. אני אסכים איתך שההגדרה היא לא מוזיקלית, ואקח צעד גדול יותר ואטען שמוזיקת השוליים לא מוגדרת ע"י הקהל שלה, אלא שהמוזיקה והקהל כאחד מוגדרים תחת אותה מטריה: תרבות אלטרנטיבית שמתנהלת בשוליים.
ומהבחינה הזו, עוזי ללא ספק יכול לשמש דוגמה למוזיקאים שונים מסגנונות שונים. כי הבדלים ז'אנריים לא רלוונטיים פה – התרבות האלטרנטיבית בולעת הכל, מהמטאל המתקדם של אטליז ועד לקברט של [פאניק אנסמבל]. כך שעוזי הוא דוגמה מובהקת ובולטת למוזיקאי שפועל בתרבות השוליים האלטרנטיבית. לפני כמה שנים עמית ארז היה המייצג המובהק שלה, ועכשיו עוזי. ואגב, אני לא חושב שהסגנון שבו הוא פועל הוא ייחודי באופן כלשהו. מקור הכוח שלו הוא שהוא משלב בין שני אלמנטים ששניהם הגיעו לשיאם בארץ בשנים האחרונות – המגמה השחורה הFאנקית של אמנים כמו קרולינה, קותימן והתפוחים מחד, ומאידך סצינת האמריקנה המחושמלת שהולכת וצוברת תאוצה מחודשת לאחרונה, עם מוזיקאים כמו Left, הקולקטיב על חבריהם, עמוס צימרמן, [the greenbaums], וכן, גם גבע ואסף.
אבל כאמור, זה לא משנה – אני לא חושב שעוזי מכוון לקהל ההייטקיסטים של הזאפה, וגם לא לגלגלצ, וזה גם לא חשוב. דה פקטו, עוזי הוא אמן שוליים שלדעתי פועל באופן הנכון ביותר, ושכל אמני השוליים בארץ יכולים ללמוד ממנו ולהפסיק לטחון קלישאות שנכונות לאמנים בסדר גודל טיפה שונה, אבל ממש לא רלוונטיות למה שקורה בשוליים.
לגמרי מסכים עם אורלי. הופעות מרובות צריכות להעשות באופן חכם, ולהשתלב עם כלל הפעילות המוזיקלית והשיווקית של הלהקה.
אולי זה לא נכון להגיד שהאמן "ישרוף את עצמו", יותר עניין של "למי אכפת". אם איזה להקה לא מוכרת תופיע כל שבוע במשך שנה ותו לא, מה היא תשיג? למה שקהל שהיה בהופעה שלה, אם היה בכלל, יחזור להופעה נוספת? למה שקהל חדש יבוא, מעבר למשפחה וחברים? איך מי שלא היה בהופעות ישמע עליהם בכלל? תדירות גבוהה של הופעות זה לא מספיק, ואני לא בטוח בכלל אם זה הכרחי.
אתה צודק שמוזיקאים לא צריכים לפחד להופיע, אבל סתם מלא הופעות של להקה שאף אחד לא מכיר זה פול גז בניוטרל. גם אם לא צריך לברור בפינצטה איפה להופיע, כן צריך ללוות את זה בפעילות נוספת, בהנחה שרוצים להרחיב את הקהל. אם עדיין לא שמעו על עוזי ראמריז למרות מיליון ההופעות שלו, זה לא אומר שחסר משהו בתבשיל?
אגב, על כל אסף אבידן וגבע אלון יש עשרות להקות שמופיעות באופן תדיר מאוד ולא שומעים עליהן בשיט (או שהופיעו באופן תדיר, אף אחד לא בא, הגיטריסט התחרפן, המתופף התחתן, והלהקה התפרקה). אני לא רוצה לבאס, אז לא אזרוק שמות, תפתחו את לוחות ההופעות מדי פעם ותראו אותם. סתם להופיע הרבה לא נותן הרבה. צריך יותר מזה בשביל להגיע לקהל.
עידו, ברור שאני לא מתכוון שלהקות צריכות לעשות הופעות יום אחר יום בין לבונטין לאוזןבר. צריך לעשות את זה בחוכמה כמובן, ולא כל הופעה צריכה להיות בתשלום, ולא כל הופעה צריכה להיות מלאה.
אפשר לעשות הופעה קצרה בסלון ברלין החינמי (שבו נופלים גם על קהל מיקרי) כדי לפרסם את ההופעה המלאה שיש לך שבוע לאחר מכן בלבונטין, בתשלום.
אפשר (וכדאי!) להשתתף בערב להקות של לאון, לאחר יומיים לקפוץ לרוטשילד 12 בחינם ובשושו, לעשות הופעת אורח בלהקה של חבר ורק אז לקחת 40 ש"ח בכניסה באוזן.
אבל להגיד שזה פול גז בניוטרל? ממש לא. מלא הופעות של להקה שאף אחד לא מכיר הופכות תוך זמן קצת למלא הופעות של להקה שאנשים שומעים את השם שלה שוב ושוב. אם מופיעים במקומות הנכונים, נופלים גם על קהל מיקרי, שבתורו יפיץ את הבשורה הלאה ויביא עוד אנשים להופעה הבאה.
וכמובן, כל האמור לא בא במקום פעילויות אחרות (שהוסברו בפוסטים אחרים), אלא בנוסף אליהן. אבל אני כן חושב שצריך להיות סדר עדיפויות. ובשביל אמן מתחיל, הדבר הכי זמין שנותן את התמורה הכי מהירה, יותר מהקלטות, יותר משיווק, יותר מקליפים ויותר מיח"צ – זה הופעות.
איזה דיון הזוי…
מה? להקה זה כמו פירסומת. נטחן, נדחף, נשכפל, נשטוף מוח, נכפה צפיה (נניח פריים טיים בערוץ 2) ואז כולם יאהבו.
מה ? אין למוזיקה מה להגיד? אין לקהל ולאזניים הערלות שלו מה להגיד ?
בלי מוזיקה טובה, לא יעזור שום מתכון, ושום מדריך.
זה לא פועל ככה.
במקרה של עוזי רמירז, ראשית, שיקרא לעצמו בשמו האמיתי. שנית, נניח שלא יופיע חודש, כבר תהיה תחושה שנכחד, או התפייד.
וזו תהיה האינדיקציה האמיתית.
חוץ מהופעות שהוא יכול לתת מפה עד מחר, בתשלום או בחינם עם כובע באיזה קרן רחוב, האם, מנגד, השירים עובדים ?
נחכה ונראה.
צריך לזכור, מה המרחק בין לבונטין/אוזןבר למושב שיבולים, אי שם בנגב.
טימור, ברור שהמוזיקה צריכה להיות טובה, דבר ראשון. אבל מה אגיד לך, מימי עוד לא יצא לי לפגוש מוזיקאי שחושב שהמוזיקה שלו היא חרא. כולם בטוחים שהמוזיקה שלהם טובה, אחרת הם לא היו מקדישים לה כל כך הרבה זמן ואנרגיה.
הטיפים שנכתבים כאן לא באים לקבוע בשביל אף אחד אם הוא טוב או לא. את זה הקהל יקבע. אבל קודם כל, צריך לעזור למוזיקאים להגיע אל המבחן הזה מול הקהל, ובשנתיים בהן אני כותב את הבלוג הזה נוכחתי לגלות שזו בעיה בוערת אצל מוזיקאים מקומיים, וגיליתי גם שהרוב המוחץ של המוזיקאים לא מבינים מהחיים שלהם בנושא הזה, ושאין להם טיפת חשיבה שיווקית.
אם נתפלסף עוד קצת – אתה מוזמן להיות רומנטיקן ולומר שמה לאמנות ולשיווק. אני מעדיף להיות קצת מפוכח יותר. זה כמובן עניין של גישה, ויש גם יוצאים מן הכלל – אני מכיר גם מוזיקאים שבנו לעצמם שם מבלי לחשוב לרגע על שיווק ותדמית. בכל אופן, למי שכן יחליט להיכנס למים העכורים משהו של עולם השיווק, היח"צ, התדמית והאסטרטגיה, תהיה לו נקודת התחלה קצת יותר טובה, כך אני מקווה, עם סדרת הפוסטים הזו.
אני מבין את כוונתך, אבל לא מסכים.
בוא תסתכל על תחום הימ-תיכוני. סוג המוזיקה לא חשוב כאן.
תאר לך, כל ילד זמיר לפני גיל בר מצווה, היה יוצא לכל מועדון, שר בכל חאפלה, פייטן זעיר בכל ברית מילה או בר מצווה … מיליונים היו שועטים לתהילה.
אבל השוק שם, לא עובד ככה. יש מכונה, שיווק, מיקוד, מציאת כישרונות ודחיפתם.
שוק האינדי, חולם בהקיץ. כל אחד, שחושב שהמוזיקה שלו היא הדבר הבא, מפרסם מודעות על "הופעה" באיזה חור שבמקרה מחייב ברמן ועוד שלושה אנשים מזדמנים.
זו הסיבה שיש כל כך, כל כך הרבה רפש בתחום האינדי.
הבעיה שכולם רומנטיים בגיזרה הזו "יו, איזה חופש יצירה, איזה מבחר, איזה מגוון".
אבל אין מיקוד, אין ריכוז כסף, ואין מציאה ובניית כישרונות אמיתיים.
לא יכול להיות שיש מאה יוצרים, או כאלה שחושבים עצמם ליוצרים, מול קהל יעד של אלף איש.
זה לא עובד בעשר שנים האחרונות, ולא יעבוד בהמשך.
זה לא עבד ב 4 אינדינגב, ולא יעבוד גם באינדינגב הבא. סיטונאות הפסטיבלים, שכל אחד רואה בהם עוד הזדמנות הופעה – לא עובד.
אפילו אינדינגב, זו לא הזדמנות חשיפה מול "4000" איש.
אני אומר, צריך, לחתוך כל מיני כאלה שמופיעים בכל חור. לא חייב. לא צריך להתרשם מאלה שחורשים, 10 הופעות בשנה מול ממוצע של 10 אנשים בקושי.
זה בלוף.
אני יודע מאין אתה בא.
אגדת האינדי, היא אגדת הקהל, הקהילה, או גרוע מזה הסצינה של הקהל. הביזור הוא בעוכרי הסצינה הזו.
הביזור וריבוי ה "הופעות" לא מועיל.
היום מופיעים בסלוני בית, או ראיתי בחלון ראווה (נדמה לי מיכל לוטן) זו שערוריה ממש.
ביזיון.
אתה קולט ? הופעה בחלון ראווה.
זו אפילו לא הברקה גאונית בעיניי.
פעם אולי, כשהיא תהיה גדולה (כיום היא קרן אן לייט, שזה לא היסטרי בעליל) היא תוכל להשתמש בזה כקוריוז, כהדגשה לסיפור הרומנטי ש "פעם הופעתי בחלון ראווה" … אבל רק כשהיא תהיה גדולה.
(ואם אני טועה וזו לא מיכל לוטן, אז זה תקף למי שזו היתה באמת)
טימור – מה שכתבת על התחום הים תיכוני זה מידיעה? אני ממש לא בקיא בתחום הזה ועדיין נדמה לי מכל מיני תוכניות רדיו וראיונות שדווקא מגלים את הכוכבים שם בבר מיצוות ובריתות מילה. מישהו מהתחום בא לאיזה ארוע משפחתי, שומע איזה ילד, מתלהב ומתחיל לדחוף אותו. זה שאתה שומע רק על אלה שמצליחים זה לא אומר שה"שוק המזרחי" התאחד סביבם ו"אסר" על האחרים לנסות כדי לא לפגוע במיקוד (אלא אם יש שם מלחמות אמרגנים, ואני בטוח שלא לזה התכוונת).
זה נכון שבשוק האינדי אין גורמים עם הרבה כסף שבוחרים אנשים כשרוניים ומשקיעים בהם אבל זה לא אשמת היוצרים, זה אשמת הכסף. לאינדי, בניגוד לים תיכוני, אין שוק כרגע. בשנות השמונים פעלו פה הרכבי רוק מעולים שהופיעו מול החברים שלהם ועוד כמה מטורפים ולא נשאר מהם כמעט זכר. בחלק משנות התשעים, בגלל שלתקופה קצרה היה נראה שאפשר להרוויח כסף ברוק ישראלי, חברות התקליטים השקיעו והרבה הרכבים בינוניים (וגם הרכבים כשרוניים מאוד כמובן)זכו לחשיפה מוגברת והופעות מול מאות אנשים . אז מה? מההקלטות ששרדו די ברור שהרכבים שזכו לאפס קהל בשנות ה-80 היו טובים הרבה יותר מכמה מההרכבים שדי הצליחו בשנות ה-90 ומזל שהם היו מספיק פסיכים כדי להמשיך להופיע מול עשרות אנשים ואולי גם בטעות להקליט משהו למרות שבטוח שלא ראו מזה גרוש. גם היום לדעתי זה שלהקה מופיעה מול 10 אנשים זה לא אומר שהיא לא טובה או שהיא צריכה להפסיק ולפנות את הדרך ל"נבחרי שוק" דמיוניים כלשהם. זה רק אומר שהיא צריכה אולי לדחוף את עצמה קצת יותר טוב ואז יהיו עוד אנשים שיזכו להיחשף אליה מלבד אותם עשרה מאושרים.
[…] קינג ג'ורג' 48, 21:00. אחרי שחובבי אינדי התרגלו לראות אותו בכל מקום, עד שאפילו קצת נמאס, עוזי רמירז קצת נעלם בחודשים […]
[…] קינג ג'ורג' 48, 21:00. אחרי שחובבי אינדי התרגלו לראות אותו בכל מקום, עוזי רמירז קצת נעלם בחודשים האחרונים. בזמן שלא היה […]