מי יציל את תוכניות המוזיקה?
יום ו, 1.8.08, 17:06 
אני חזק בקטע של פולו-אפ לאחרונה. הפוסט על ערוץ המוסיקה ועל היעדר תוכניות רציניות שעוסקות במוזיקה הוליד דיונים מעניינים. בעקבות התגובות של נמרוד ופרנק התחלתי לכתוב משהו, שמהר מאוד הפך לפוסט בפני עצמו. והנה הוא לפניכם:
נראה שכולם מסכימים שחסרה תוכנית מוזיקה רצינית בארץ. השאלה היא מה התוכנית הנעלמת הזו צריכה להיות?
בתגובות למאמר המקורי, פרנק טען שהטלוויזיה גם ככה איבדה את הרלוונטיות שלה, ושהפתרון הוא באינטרנט. אבל כל הבעיה שלי עם ערוץ המוסיקה מלכתחילה הייתה שהוא ערוץ נישה. והאינטרנט, יש לזכור, פונה לקהל נישה איכותי, בדיוק אותו קהל שמתחזק את ה-0.02% רייטינג של ערוץ המוזיקה. אני לא מדבר על תוכנית שתפנה לקהל שיודע גם איך להגיע לבלוג שלי. אני רוצה תוכנית שתהיה מדורת השבט, תוכנית שצופים בה פשוט כי היא משודרת בשעה הנכונה בערוץ הנכון.
נמרוד העיר שאפילו הוא, בתור חובב אינדי, היה משתעמם מתוכנית טלוויזיה שעוסקת רק בזה, קל וחומר צופים שלא גרים ליד הקונסולה של לבונטין 7. ואני אומר – אף אחד לא אמר שמסעודה משדרות צריכה להתחיל לבלוע תוכניות על "מידנייט פיקוקס" ו"טריביאל קאטס". אין לי בעיה ששלום חנוך או אביב גפן יהיו המוקד של התוכנית התיאורטית שהייתי רוצה לראות. אבל לכשתקום תוכנית מיינסטרימית שכזו, עדיין צריך שיהיה בה מקום נרחב ללהקות שוליים, לדברים חדשים שקורים בשטח. שאביב יקבל את הפוקוס, ואנחנו נקבל את "הפיקוקס".
ובואו ננפץ כמה מיתוסים – יש קהל לתוכניות מוזיקה.
קבלו נתונים מתחום שאני במקרה קצת מתמצא בו: כשקשת שידרו ספיישל על ריטה, הוא זכה ל-32% רייטינג (לשם השוואה, הממוצע של "ארץ נהדרת" הוא 29%).
כש"עובדה" עשו כתבה על נינט, התוכנית זכתה ל-25% רייטינג (בדיוק כמו הרייטינג הממוצע של "הישרדות").
תוכנית טלוויזיה מצליחה בערוץ 2 או 10 צריכה להנות משילובים שונים של המרכיבים הבאים: הומור קל, דרמה, מתח, סלבריטיז, רכילות, צעירים נאים, מקום לפרסום סמוי, שילוב של מרכז ופריפריה, תחרותיות, אלמנט דוקומנטרי לא צפוי, מעורבות של הקהל בבית.
זה לא כל כך קשה לקחת את המרכיבים האלה יחד עם נתוני הרייטינג הדיי מרשימים שהזכרתי, למצוא מנחה כריזמטי ומוזיקלי שיכול להפוך לקוטנר חדש (מאור כהן או תומר יוסף מבין המוזיקאים, מיתר קוטלר או דנה בלום מבין אנשי הרדיו וכו') ולתפור סביבם תוכנית.
הנה ליינאפ לדוגמא:
- תיכף נגיע לביקור אינטימי באולפן של עברי לידר, בו הוא ידבר על ה-כ-ל וגם ישמיע קטעים מהאלבום החדש, אבל בינתיים…
- סוקרים את המועדון החדש של האוזן השלישית, כולל קטע מהופעת השקת הדיסק של יונתן כנען
- יושבים בחזרה של שלישיית הבנות היפייפיות "טרי פויזן" יחד עם איסר טננבאום המ-א-מ-ם מרוקפור ובודקים מה בין פסיכדליה לאלקטרו. יונתן כנען מתפרץ לראיון במפתיע ומתלונן שלא הקדישו לו מספיק זמן מסך באייטם הקודם. הוא מקבל משימה – ליצור שיר חדש יחד עם הבנות של "פויזן" (נשמע מוכר?). ואנו נשוב אליהם בהמשך לשמוע איך יצא.
- משאל מהיר: אביב גפן, שלמה ארצי, דני סנדרסון, ריטה ומיקה קרני מספרים על הופעות טובות שהם ראו לאחרונה. חלקם ממליצים על שמות כמו שלומי שבן ואיה כורם. אבל המעודכנים יותר בינהם מספרים על הFאנק ההורס של "קוביאשי פורצלן", על פופ האייטיז המושלם של "נערי פוסטר" ועל הלהקה הבאה של ישראל, הלא הם "הדוגמניות". גם עברי לידר ממליץ (על משהו מעצבן מן הסתם), ואנו מזכירים שמיד נגיע לשיחה אינטימית איתו כשהוא עובד על חומרים חדשים, בפרסום ראשון כאן אצלנו! וגם – שתהיה שם הפתעה קטנה שעוד לא ראיתם.
- ומה איתכם בבית? רוצים להמליץ? כנסו לאתר קשת, בין הממליצים תוגרל נסיעה לפסטיבל All Tomorrow's Parties.
- מבזק חדשות קליל – אלבום חדש לקלפטר, אביב גפן הוציא שיר על גלעד שליט, הפטיפון נשדד ועורך הופעות התרמה כדי לכסות על הנזק, לנינט הייתה פליטת פה מצחיקה, וזה כלום לעומת הקטע הבא מתוך הופעה של "Cheap Karaoke Club", הבה נצפה. ואגב, מי שאוהב את הפטיפון, שיחכה – מיד נשוב לשם.
- ובינתיים, קופצים לירושלים להכיר להקה חדשה – D 3 Radicalz
- ואם כבר מטיילים בארץ, עמית ארז מגיע לפטריה בקיבוץ דן, מספר על הקהל מחוץ למרכז ועל החשיבות של הפצת האינדי בפריפריה. על הדרך הוא מספר איך היה באיטליה (רמז, רמז). מאחוריו, למי שלא שם לב, נמצא מקרר ענק עם הלוגו של "גולדסטאר", עליו מתנוסס הסלוגן החדש: "גולדסטאר – מדליק את בלוטת הרוק!".
- ואם כבר פריפריה, שרון קנטור שנמצאת בהופעה של עמית מסבירה למה היא עזבה את תל אביב.
- מדברים קצת על כסף – רמי קליינשטיין, עמיר בניון והראל סקעת עושים פאנל עם רוני בראון מהליקון וניצן זעירא מנענע. זה מגיע לצעקות (=רייטינג).
- כקונטרסט, מבקרים בפטיפון לשיחה עם זיידן ודורון על סצינת האינדי שלא ממש פועלת מאינטרסים כלכליים. שומעים כמה להקות פטיפון בדרך, וזיידן פורץ בבכי כשהוא מספר על השוד שהיה. טוב, אולי לא.
- חוזרים אל כנען ובנות "פויזן", ושומעים ביצוע חי של השיר החדש שלהם (אגב, שמתם לב שהם מנגנים רק על כלים שכתוב עליהם "כלי זמר"? מעניין, אולי שווה לקנות שם משהו). ומה אומר הקהל בבית? אפשר להצביע בסמסים, בין המסמסים תוגרל כניסה ל"ווליום 2008", ובסוף העונה נעשה ספיישל של כל השירים שנוצרו במסגרת התוכנית, ואתם מדרגים!
- ולסיום, כמובטח: עברי לידר באולפן הביתי שלו חושף לראשונה שירים מהאלבום החדש, ומדבר על ה-כ-ל. גל אוחובסקי קופץ "במפתיע" באמצע הראיון ומבקר את השירים כאילו עברי מתחרה בכוכב נולד. בסוף הם שרים דואט על רקע כתוביות הסיום, גל מזייף ועברי קוטל אותו בחזרה.
מה אתם אומרים? הייתם צופים בזה?
תגיות: אינדי, טלוויזיה, מיינסטרים, ערוץ 24, ערוץ המוסיקה, קליפ, רייטינג
...ובאותו עניין:
- סטקטו 26.6.08 - צפוף באוזן: אני לא מוצא לינק שמאשש את זה, אז תצטרכו להאמין לי: "האוזן השלישית" סוגרים את אולמות ההקר...
- מדריך הפסטיבליסט לגלקסיה - השבועיים הקרובים מלאים פסטיבלים כרימון ועמוסי אירועים כגפילטע פיש (WTF?). שנאמר, שנהיה ל-head bangin...
- מי הרג את תוכניות המוזיקה? - (ספוילר: המשרת הוא הרוצח. אבל צריך לקרוא עד הסוף בשביל להבין) לפני כמה שבועות פרסמתי לינק לגלריית קט...
- בין השורות 28.2.09 - עוד מאמר של יובל הרינג על האבולוציה של האינדי, הפרוייקט החדש והמסקרן של אנשי מונוקרייב, הפטיפון נסגר...
- מי סופר את 24? - בועידת המוזיקה של היינקן שננעלה ביום רביעי התקיים פאנל בנושא ערוץ המוזיקה, תחת הכותרת "מוזיקה או ריי...
ממש בלוג בחלקים פתחת פה עם פוסטי ההמשך האלה,מעולה
ולגבי התוכניה שחילקת פה,ליין-אפ מצוין וראוי לתוכנית פתיחה אבל השאלה היא איך להימנע מלדחוף את נינט לכל תוכנית/לעשות כתבות בפורמט יומן שישי ואיך אתה גורם לאנשים שרואים את התוכנית גם להמשיך ולשמוע את אותם אמני שוליים שהצגת (גם לאור העובדה שחלק גדול מהשוליים הקטנים יותר ,בקושי יוצא מהעיר הגדולה). ואיזה אפקט יש לכל העניין כאשר גם ערוץ ה-so called מוזיקה משדר את השוליים משעה 2 בלילה ותחנות הרדיו גם כן שמות קצוץ על העניין. הכוונה שלי היא לא לוותר מראש ובגלל זה לא לעשות את התכנית אלא בניגוד למה שאמרת לגבי זהות המנחה הצעיר/רענן/כריזמתי/לא דפנה לוסטיג , דווקא אושיית תקשורת כמו קוטנר יכולה לתת את הבאזז הנחוץ לשם כך (למרות אחריותו לערוץ 24 ,אבל לזכותו,בין היתר,אפשר לתת את התכנית ב-102 בימים אלו שמארחת שוליים כאילו הייתה מחברת דפתר) ואפילו לשלב בני משפחה שלו שאחרים על כמה מכוכבי השוליים.
הפואנטה שלי אינה ברורה לי כמו שהיא אינה ברורה לך כנראה,אבל מה שרציתי להגיד זה שממש אהבתי ת'רעיון ואחלה ליין-אפ או יותר כמו תסריט של ממש.
קח יוזמה ותרים את זה,גם ככה יש לך יותר מידי זמן פנוי בזמן שזליג מנגן בהופעות ואתה משתעמם 🙂
ליין אפ מטורף כזה? בטח שהייתי צופה!
אני תוהה אם צריך בכלל לציין כמה הדבר הזה נראה כמו מדע בדיוני, בעיקר בגלל שדאגת לשלב בצורה כה הרמונית בין המיינסטרים לסצינת האינדי (או "אלטרנטיב"). אני לא מתווכח על זה ש"ככה זה צריך להיות", אבל יש דברים שקשה לי לדמיין אותם קורים. גם כי אני לא מצליח לחשוב על המגיש/עורך שידע לעשות את זה, וגם כי אני לא מצליח לחשוב על הערוץ שירצה להשקיע בזה כסף (או לתת לזה משבצת ראויה).
אני עדיין חושב שהמהפכה תגיע מהעם. כלומר, כמו שאני מדמיין את זה, מישהו יקים תכנית מוסיקה אינטרנטית שתצליח בגדול ותצא מגבולות הרשת אל הטלוויזיה.
(וסתם הערה טכנית, הליין אפ הזה הוא לא לתכנית אחת אלא ל-4 לפחות)
אחלה ליינאפ!!
פרנסי התקשורת – לקרוא וליישם!!
אולי באמת שווה לשלוח כמה מכתבים לכמה אנשים?
יאללה בוא נרים פיילוט. ליין אפ כבר יש
נשמע די הזוי, אבל מניסיוני עם המציאות – היא גם לא טלית שכולה תכלת. אם ימצא האדם שיהמר על פורמט כזה, הוא קודם כל יהפוך בין רגע לגיבור אישי שלי ושנית כל, עלול לצאת נשכר בגדול.
בעיה אחת שעלולה להיווצר בפורמט כזה היא איטיות עקב השמעת שירים מתמשכים והיעדר הקופצניות-תזזיתיות-היפראקטיבית הראויה לפריים-טיים.
פיתרון? בית ופזמון מכל שיר וכל מי שגילה עניין יסולק לו לעבר האתר, שם הכל מחכה בגרסאות מלאות.
זריז, מושקע ומשאיר תמיד טעם של עוד.
עוד מוזיקה.
יופי של ליין אפ, אף לא הייתי צופה בו כי זה ארוך מדי. אלא אם כל אייטם באורך דקה. ואז מתפספסת כל המטרה.
אתר שילווה את התכנית זה מתבקש בימינו. אם כך יש לנו כבר שם לתכנית? אטמי אזניים?
אני גם חושבת שהליין אפ ארוך לאללה (בטח לאור העובדה שאתה מייעד את התוכנית לערוצים המרכזיים, שיפרגנו לה אולי 45 דקות כולל אינספור יציאות לפרסומות ופרומואים), אבל אני מניחה שמדובר ב-guide line בלבד.
הנתונים שנתת לגבי אותם ספיישלים בערוץ 10 ו-2 לא כל כך רלוונטיים לעניין. אפשר לומר הרבה דברים על התוכניות ששודרו לאחרונה על ריטה, שלמה ארצי ונינט, אבל בסופו של דבר, העיסוק שלהן במוזיקה היה שולי. אלו היו פרומואים ארוכים שסבבו סביב האישיות שבמרכזם, סביב צהוב או הניסיון להשיג אותו. שירים? זה מבריח את הקהל, יגידו לך. באותה מידה אפשר להביא את נתוני הצפייה בכוכב נולד – כן, הם גבוהים, אבל בין זה לבין תוכנית שאשכרה תעסוק במוזיקה, אמיתית, לא ממוחזרת, בלי "כל המדינה עוצרת את נשמתה" ופונינט, אין הרבה מן המשותף.
עוד דבר, ששמוליק העיר לגביו – רוב אמני השוליים בישראל (ולא רק "הקטנים שבהם") מסרבים לצאת לפריפריה. חלקם משוכנע ששלוש הופעות בשנה בירושלים, חיפה ובאר שבע הם פריפריה, ולא הערים הגדולות בישראל. עזוב לנסוע שלוש שעות לקיבוץ דן – נסה להביא קצת אלטרנטיבה לליין-אפ של בארבי כפר סבא. עם הלך מחשבה כזה, ברור למה אותם אמנים ימשיכו לעניין בעיקר את תל אביב והמאות הבודדות של חובבי הסצנה בערי הלוויין סביבה. מוגזם לצפות מהטלוויזיה להיות זו שתשנה את כל זה. האמנים צריכים בעצמם להוציא מדי פעם את האף מלבונטין 7 ולהגיע אל הקהל הפוטנציאלי ולא לצפות שהוא יבוא אליהם.
האמת אני מסכים עם יעל. תכניות על ריטה ושלמה ארצי הן ממש לא תכניות מוזיקה, אלא תכניות רכילות וצהוב על אייקונים שעושים גם מוזיקה.
מה שכן, יעל, אם מכלת, נניח, קובעת מחר הופעה בבארבי כפ"ס, מה את חושבת שיקרה? שהקהל יבוא בהמוניו? לא. יגיעו 9 אנשים ושאול מזרחי יבטל את ההופעה.
דווקא ללכת להופיע בב"ש וי-ם זה כן כמו להופיע בפריפריה בעיני, כי אין שם סצינה, אז מה ההבדל בינהן לבין קיבוצים מהבחינה הזו?
ערן \ יעל – בהנחה וכל אייטם לוקח באיזור ה-3 דקות, זה ממש לא צריך להיות ארוך מידי. אבל לא זו הנקודה בכל מקרה. הנקודה היא השזירה הדיי הגיונית והמאוד אפשרית לדעתי בין מיינסטרים לאינדי.
יעל \ בחור – ברור שהתוכניות שציינתי שווקו מהכיוון הצהוב. אבל מי אמר שאת התוכנית שאני מפנטז עליה צריך לשווק בתור "מגזין מוזיקה איכותי לתל אביביים חובבי אינדי"?
אדרבה – שהפרומו יצעק "עברי לידר חושף ה-כ-ל". שיראו קטע בו רוני בראון מהליקון מרים את קולו על עמיר בניון, שקם בהפגנתיות ונוטש את האולפן. שיראו את זיידן מהפטיפון דומע וישימו כותרת "החלומות שהתנפצו". טוב, זה אולי לא. אבל שיראו את הבנות הסקסיות של "טרי פויזן" עושות פוזות למצלמה כשהקריין מעיר "הבנות נותנות… בראש!". שישאלו "מי יהיה השיר הבא של ישראל? הצביעו בסמס ואחד מכם יטוס לחופשה בקאריביים!". שיגידו אפילו "האירוע הגדול של הקיץ!".
הנקודה היא ששיווק ותוכן הם שני עולמות שונים. הספיישל שהיה על נינט למשל היה במסגרת "עובדה", תוכנית התחקירים מספר 1 של ערוץ 2. לצד האלמנטים הרכילותיים, היה שם גם פרופיל לא רע של אחת המוזיקאיות החשובות בארץ. מה שאני מנסה לומר הוא שרכילות ועומק יכולים ללכת ביחד. שאף אחד לא אמר שהאחד מנטרל בהכרח את השני.
יעל – בחור כבר התחיל לענות, ואני אמשיך: להביא את בארבי כ"ס כדוגמא למקום שהתל אביביים לא יוצאים אליו זה לא חוכמה. מדובר במלכודת ידועה ללהקות קטנות ואף בינוניות. מה לעשות, לבארבי כ"ס יש 2 בעיות אינהרנטיות שהבעלים לא מודים בה: המקום פשוט גדול מידי, ואין לו קהל טבעי. אני זוכר שהייתי שם בערב של שלוש הופעות של שמות דיי ידועים בסצינה, ושלושת הלהקות גם יחד בקושי מילאו חצי מהמקום. ולא כי לא היה קהל – אלא כי גם הרבה קהל נראה שם כמו ערב מבאס. ובניגוד למקומות גדולים אחרים, זה לא מקום שקהל מגיע אליו סתם ככה (לעומת הסבליים לדוגמא, שחלק מתושבי פלורנטין אימצו אותו כרוק בר שכיף להגיע אליו סתם ככה). כך שאין שום סיבה ללהקה שאינה כפר סבאית או שאינה להקת מיינסטרים מוכרת להופיע שם.
בנוגע למקומות אחרים, המצב דווקא מתחיל להשתנות. אבל ברור שזה עניין של ביצה ותרנגולת – האמנים לא יוצאים לפריפריה כי אין להם שם קהל. הקהל בפריפריה לא מכיר אותם כי הם לא באים. וזה אגב פער שתוכנית טלוויזיה בערוץ ניצפה יכולה לגשר עליו, ואני בטוח שכולם יכולים לגזור מזה קופון.
הפורמט שהצעת נחמד ומגניב. בעיני הוא גם יצירתי בגבולות המרובע של ערוץ שתיים.
באופן עקרוני אני חושב שאכן יכולה להווצר קונסטלציה שבה תכניות מוסיקה יהפכו פופולריות כמו תכניות בישול – אנשים פשוט ישבו מול הטלויזיה כדי לראות אנשים מדברים על ומשחקים עם החומרים שמהם עשוייה מוסיקה (שוב ב ס') ואולי אפילו מכינים ביחד קינוח בסוף התכנית.
אומרים שבסוף החודש יופיעו שני ירחים בשמיים, אז מה כל כך הזוי בקונסטלציה כזו?
העניין הוא שבשביל שזה יקרה צריכים להבשיל כמה תנאים. בינייהם ענייני חינוך בסיסיים (כפי שכתב קישקושלוש בפוסט הקודם) אבל מעבר לזה, צריכה להיות אהבה.
כוכב נולד עובדת, או עבדה בהתחלה (היום זו האינרציה) גם בזכות האיכות החמקמקה הזו. חיים כהן כל כך מוצלח כי הוא פשוט אוהב את מה שהוא עושה. רואים את זה, וזה סוחף אחרים לצפות ואח"כ אולי גם להתנסות.
אם נושיב חברי להקת פאנק עם אמן מיין סטרים לשיחה קלילה על השפעות מוסיקליות המסך יסדק מחריקות השיניים של הראשונים. כשהמנחה הפוסט מגניב של התכנית יצטרך להתחנף לטעם החודש הבלונדינית גם הצופים ירגישו את התיעוב העצמי שלו מפאת ה sellout ויחושו בחילה קלה.
זה יכול להחזיק לדקותיים, אבל הטון הסמוי שאני מדבר עליו יצמית כל סקרנות אותנטית וייבש את הקרקע הכל כך פוריה של המוסיקה. טוב, של המוזיקה.
יש משהו בדברים של האיש הפלסטי, כפי שיש משהו בהרבה דברים אחרים שנאמרים כאן.
אני חושב שלתכנית כזו יש סיכוי. כמאמר לזרינו: מחלקות התוכן והשווק כמעט מנותקות זו מזו, לצורך העניין.
הפורמט המוצע אולי עמוס מדי באמת. לא כי הוא לא פרקטי במגבלות השעה שכוללת פרסומות, אלא כי בכל זאת רצוי להרים תכנית איכותית ולא וידאו-קליפ אחד גדול. (זה תפקידו של במאי/עורך הפרומו, אהמ.) נקרא לזה תזזיתיות יתר: תכניות רבות מדי ניסו ומנסות לשמור את הצופים מרותקים למסך בטכניקה הזו מתוך תפיסה שצופה עלול להשתעמם בכל רגע נתון ואם יוקדש יותר מ-X זמן לאייטם, איכותי ככל שיהיה, יזפזפ הלאה. (זהו כמובן זלזול מוחלט בקהל הצופים ומוצדק רק כאשר באמת מדובר בתכנית לא מעניינת.) דברי קישור של מנחה כריזמטי ונינוחות מסויימת בעריכה עלולים להקנות יתרון לתכנית מסוג זה ובכלל.
*אגב ההופעה בבארבי כ"ס אותה הזכרת: חצי מהקהל היה תל-אביבי, למרבה האירוניה – חברים שבאו לראות כי הייתה זו הופעה חד פעמית בחלקה; שישית היו תושבי האזור ושליש חברים שלי.
**השתמשתי בנקודה-פסיק!!!!
קשקושלוש – אלו הדברים נוספים שרציתי לכתוב, אבל הרגשתי שהבעתי מספיק התנגדות לערב אחד.
הפורמט הטלויזיוני שלזרבוי מציע שבוי בקונספציה.
בכלל, יש לי תחושה שתסמונת שטוקהולם חלה לא רק על חטופים, אלא גם על שכירים בחברות ענק, או אפילו על הצרכנים שלהן. כוונתי היא שכולנו, במידה כזו או אחרת, שבויים ברעיון שככה טלויזיה צריכה להראות – מהירה, מבטיחה הפתעות ומיני קוריוזים שיבואו מיד אחרי הפרסומות. התמונה צריכה להיות פשוטה ופשטנית. רעיונות מאתגרים או ביקורת על הרגלי הצופה מוקצים מחמת מיאוס כי בעולם רב ערוצי אין דרך אחרת – אם העולם לא יתפוצץ או לפחות איזו דוגמנית תחשוף כתף אחרי הפרסומת אין סיבה לחזור, לא?
גם בעולם המוסיקה קיים קונספט – מוסיקה רכה, מלודית, פזמון חוזר, תופים ובס ברקע כדי לא לסבך את הקשב, מילים אווריריות או רומנטיות – ככה צריכה להשמע מוסיקה, ככה היא מוכרת, ככה אנשים מקשיבים לגלגל"צ ולא מחליפים תחנה.
והרי הבלוג הזה עוסק בדיוק בעולם העשיר שקיים מעבר לקונספט הצר הזה. למה כשזה מגיע לטלויזיה אתה לזרבוי, אדם יצירתי בעליל, נכנע לתכתיבים השבלוניים?
[במאמר מוסגר אוסיף ש, על אף שכמובן שלעומקו של עניין זה לא באמת נכון, עדיין מעניין לשים לב שהנורמה במיינסטרים המוסיקלי שהזכיר הפלסטיקאי הפוכה מזו של הטלויזיוני: עקבי, מתון ו'לא מפריע' למאזין לעומת תזזיתי ונוירוטי כדי להחזיק את הצופה.] (<-מסגרת)
פלסטיק מן, בקצרה, אנחנו מדברים בפוסט הזה על איך לבנות סוס טרויאני. איך להכניס את האינדי פורץ הגבולות אל תוך הבתים של הצופה הממוצע חובב הגלגל"צ במקרה הטוב וחסר הטעם המוזיקלי במקרה הרע.
המדריך לסוסן הטרויאני המתחיל אומר שאתה צריך להתאים את הסוס לאויב שברצונך לכבוש. אם תבנה סוס גדול מכדי להיכנס בשערי העיר – זה לא יעזור לך. ואם במקום לבנות סוס תבנה בואש טרויאני – לא נראה לי שזה יקרוץ יותר מידי לתושבי העיר ויגרום להם לפתוח למענך את השער. ואם תבנה את הסוס מחומר מסרטן – אני לא חושב שהם ישושו לאמצו לחיקם.
כלומר, אם אתה רוצה לכבוש את מסעודה משדרות ולא רק את עונג מתל אביב, אז כן, אתה צריך לעטוף גם את האינדי שאינו מציית לחוקים במעטפת מוכרת. זה לא אומר בהכרח שבלונית או חסרת מעוף – גם בתוך המיינסטרים יש הרבה מקום להמצאות וחידושים. זה רק אומר שצריך לעשות פשרה באמצע.
———–
ובנוגע לתגובה הקודמת שלך, על חריקות השיניים והליקוקים הצבועים – תביט פה בבלוג: האם אתה מרגיש שיש כאן לקקנות יתר או חריקות שיניים מוגזמות? כי אני חי דיי בשלווה עם מה שאני כותב, ואני לא חושב שהתוכנית התיאורטית צריכה לחרוג בהרבה מהטון השלט כאן. כלומר, בשביל לראיין את שלמה ארצי לא חייבים להגיד לו שהאלבום האחרון שלו "מדאים" ו"מאמם" וש"קניתי עותקים ממנו לכל המשפחה", אם זה לא נכון. נראה לי שגם האמנים עצמם יעריכו יותר יחס ביקורתי יותר ונטול מניירות טלוויזיוניות מצועצעות.
מה אם נבנה גירית טרויאנית?
ילד לזר, אתה צודק בכל הקשור למלאכת החדרת סוס טרויאני, וכבר אמר מישהו שאם אתה רוצה להילחם בגלובליות אתה צריך להיות גלובלי בעצמך.
נראה לי שמה שמציק לי זה שבשם המטרה הראוייה מכניסים פוני מחמד. או לכל הפחות מנציחים את ההיררכיה הקיימת ונותנים לה משנה תוקף – מוזיקה מז'אנרים אחרים זה קוריוז ואין להם לגיטימיות כתופעה שווה בין שוות.
הלאה האחרות, תחי הפטריארכיה האורתודוקסית האופרסיבית והמונוליטית (הא!).
קישקושלוש – באמת מעניינת הנקודה שהעלת, ואולי לעולם היוגה יש תשובה מסויימת בנושא.
אבל חשוב מזה: badger?! badger?!!? we dont need no stinkin' badger!!!!s
זה נראה כמו ליינאפ נהדר, אבל אני חייב להודות שהוא לא שונה בהרבה מאוד משתי תכניות רצופות של "תוצרת הארץ", למשל, עם עריכה קצת שונה.
איטס דה אוויס מן, אם תעשה מגזין* מוזיקה אתה יכול כבר לחלק איתו שקיק תה וסט מהודר של שיניים תותבות.
אין היום מגזיני תרבות, ואם יש הם תקועים בשעת התה ביום שני (וש"ח ביום שבת ב12 בערוץ 1). כדי לגרום לאנשים לראות טלוויזיה צריך משהו אקסטרה. איזשהו ערך מוסף לערך האינטלקואלי-תרבותי של תוכנית כזאת. אפשר אולי לשים איזה קומיקאי מיינסטרימי אבל חובב מוזיקה ברמ"ח אבריו (האם קוואמי מספיק מצחיק?), ולתת לו לעשות משהו כמו התוכנית של ליאור שליין אבל במתכונת של מונולוג-אמן-שיר-אמן-שיר. רד בנד זה כיוון לא רע, אבל נדמה לי שהם קצת תקועים בנישה שלהם.
לזרבוי – כמו שאמרתי בפוסט הקודם בנושא (דעה שהתחזקה בעקבות הליינאפ) – אני כנראה לא אצפה בתוכנית הזאת. היא אמנם נראית אייכותית הרבה יותר ממה שמשדרים בדרך כלל בטלויזיה הישראלית, אבל אחוז הדברים שאני באמת רוצה לראות בה נמוך למדי (הכתבה על הפטיפון אולי). הייתי נזהר מגישת ה"סוס הטרויאני" – מי שעברי לידר או אביב גפן לא מעניינים אותו כאמנים, לא צריך לעשות תוכנית שהם המרכז שלה.
אגב, עד כמה שזה עצוב, אולי תוכנית המוזיקה המוצלחת והנצפית ביותר בשנים האחרונות בטלויזיה הישראלית היא אולפן ליגת האלופות של ערוץ הספורט, שהקפידה לארח, בסוף כל תוכנית, שפע של להקות מוצלחות להופעה חיה.
אהלן,
קודם כל, סחתיין על הליין אפ. אני בטוח הייתי צופה.
אחרי 5 שנים בערוץ המוסיקה, ושנתיים אחרונות כעורך ומגיש 'המגזין', חייב אני לומר שתכניות מוסיקה בטלוויזיה זה מסובך. מסובך מאוד, אפילו.
כן, השתדלנו להביא לאולפן אומנים שאנחנו אוהבים, ממידנייט פיקוקס ועד עמית ארז, עשינו כתבות על ז'אנרים ואומנים לא מיינסטרימים, וכן – נאלצנו לתבל הכל בשירי מימון וקרן פלס. רייטינג? משהו שלא קיים בערוץ הזה, כך שנותר לעבוד מתוך אהבה למוסיקה.
לצערי, אינני מרגיש שיש סיכוי לתכנית מוסיקה כזו בערוץ מסחרי בארץ, שם מחפשים תכניות בידור ולא מוסיקה. ריטה, אייל גולן, כוכב נולד – אינן תכניות מוסיקה.
ליין אפ כזה, שכולל את עמית ארז, טרי פויזן והפטיפון, יעניין קומץ. זהו. מבאס, אבל זו ארצינו.
לכן, תכנית מוסיקה שעושים היום לא צריכה כלל להיות תלויית רייטינג-פיפל מיטר – אלא לתפקד כאי של שפיות בתוך כל הבלל. ערוץ 3, תכנית סיכום שבוע, או יס, או אפילו VOD – הם מקומות שעשויים להרים את הכפפה מפאת מיתוג, באזז ורצון לעשות משהו 'קצת אחרת'. ראה מקרה רד בנד – אחלה תכנית, אגב.
לא כ"כ מבין, ולא רוצה להבין, ממתי מוסיקה הפכה לעניין לא קול או לא סקסי מספיק. בימיי הרוקסן המאושרים שלנו (וכן, גם של להקתי דאז 'הגן האנוכי'), לא היה משהו יותר סקסי מרוקנרול בעברית. אולי רוקנרול מסיאטל.
כמי שניסה, וימשיך לנסות, אני מאחל בהצלחה לכל מי שינסה, ייכשל, וינסה שוב פעם. כל עוד זה מתוך אהבה למוסיקה ולא משום שיקול אחר, זה בסדר.
רן לוי
(כבר לא) המגזין, 24
הבעיה היא שהתוכניות שהזכרת (נשאיר את נינט ב"עובדה" בצד, לא ראיתי) לא רק "שווקו מהכיוון הצהוב" – הן היו צהובות. התוכן עצמו היה הכל פרט למוזיקה. הוא היה בידור. לכן אי אפשר להביא אותן להשוואה עם התוכנית שהצעת.
לגבי בארבי כפר סבא – כן, הוא גדול מדי. כנראה שזו לא דוגמא טובה לנקודה שרציתי להעביר (אם כי שוב: גם אמנים מצליחים יחסית נרתעים וחוששים מהגעה לכפר סבא, בלי להזכיר שמות). אבל קיימים מקומות קטנים יותר שמארחים הופעות בכל אזור הפריפרייה, טובים יותר או פחות: פאב הפיטריה בקיבוץ דן, לה פצ'אנגה בכפר סבא, פלורה ברחובות, הבאר בצאלים, מוזארט ביהוד, חמדת ימים ועוד ועוד.
וכן, זו ביצה ותרנגולת: האמנים לא באים כי הם חוששים ממיעוט קהל והקהל לא מכיר כי האמנים לא באים. אבל פה טמון ההבדל בין חלק ניכר מהאמנים האלטרנטיביים היום לדור הוותיק יותר: הם מעדיפים להתלונן על זה או לחכות לישועה שלא תגיע בדמות תוכנית טלוויזיה ערטילאית, במקום לעשות.
דודי לוי היה נוסע עם חבר וגיטרה להופיע במקומות נידחים במיוחד במשך יותר משנתיים בהופעות שהוא עצמו היה קובע ומארגן, לעתים בלוויית דן תורן ושרון מולדאבי, מקרית שמונה ועד ערד. את מאיר אריאל (שהיום מחובק בקרב הקהל, אבל בזמן אמת לא הצליח מי יודע מה עם הופעותיו) יצא לי לראות בחצר האחורית של בית קפה שרוני עם עשרים צופים נותן הופעה נפלאה. ברי סחרוף בתחילת קריירת הסולו שלו הופיע במתנ"סים ופאבים איומים בחורים כאלו ואחרים, וכן, גם הוא סבל מהופעות ריקות בהתחלה או קהל אדיש. זה חלק מהתהליך.
הדרך הטובה ביותר להשיג ולהגדיל את הקהל שלך היא בהופעות. יש חיים מחוץ לתל אביב. ותכלס, חלק ניכר מהכותבים על מוזיקה באינטרנט כלל אינם תל אביביים אלא מערים אחרות בגוש דן המורחב והשרון. לא יהרוג את האמנים להגיע אליהם. אז יהיו בהתחלה הופעות ריקות, אבל זו תהיה התחלה כלשהי שלכו תדעו לאן תוביל.
רן – קודם כל תודה על התגובה, אני שמח שאתה כאן. מעניין לקרוא מישהו שבאמת היה שם ועשה את זה. אני רוצה לחדד משהו: לא חסרה לי תוכנית מוזיקה. כאלה היו ויהיו, טובות יותר או פחות. מה שחסר לי זה תוכנית מוזיקה שמקבלת מעמד של מדורת השבט, שמכתיבה תודעה וסדר יום, בדומה ל"כוכב נולד", רק עם עשייה מוזיקלית אמיתית.
אתה טוען שאין לזה סיכוי? אני טוען שזה רק עניין של לפצח את הנוסחה. אתה אומר שזו ארצנו? אני מזכיר לך שבארץ הזו "החמישיה הקאמרית" הייתה תוכנית פריים טיים שאף עברה מערוץ לערוץ תמורת הרבה מאוד כסף, למרות שהיא הייתה אליטיסטית לחלוטין.
אבל ברור שאתה מדבר מנסיון בעוד שאני מדבר מתוך חלום אוטופי תמים. כך שאם בא לך לנסח בשבילנו מדריך "עשה ואל תעשה" בבואך ליצור מגזין מוזיקה, זה יכול להיות מעניין.
יעל – ברור שאת צודקת על הנייר, אבל יש גורם נוסף שצריך להכניס למשוואה: בעלי המקומות בהם אפשר להופיע. אני לא יודע איך זה עבד אצל סחרוף או מולדבי לפני עשור. אני כן יודע איך זה עובד היום: אם אתה לא מביא קהל, אתה לא מופיע יותר אצלנו.
אפילו ל"דוגמניות" היה מקרה כזה בגלגול קודם של הלהקה, בו הוזמנו להופיע בבית קפה תל אביבי נחשב, אך לאור מיעוט הקהל נרמז לנו שאנחנו לא מוזמנים לשוב למקום. כיום זה הגיע למצב בו אפילו בבלום בר, שלכאורה עורך הופעות בחינם לכל דיכפין ושמח לארח גם להקות בתחילת הדרך, דורשים ממך מינימום של 35 איש בקהל. ואם אתה לא מספק את זה, או סתם נופל על ערב חלש – סביר להניח שלא תיקרא לדגל שוב כל כך מהר. מה לעשות, לבעלי העסקים יש גם (שלא לומר בעיקר) אינטרסים כלכליים.
והנה עוד גורם בעייתי – לא כל מוזיקה אפשר לבצע פשוט עם גיטרה בפאב. את רואה את אונילי למשל מסתובבת בין בתי קפה בפרדס חנה כדי להפיץ את המוזיקה המופקת והמשוכללת שלה? אני לא.
נמרוד – מי אמר שאביב גפן לא מעניין אותי? אהבת השוליים לא בהכרח גוררת איתה את שנאת המיינסטרים.
אני עדיין לא מקבלת את זה – יש מספיק מקומות מחוץ לתל אביב שאפשר להביא אליהם יותר מגיטרה בפאב. הדבר הזה בקצה בן יהודה זה לא שממה צחיחה נטועת אוהלים המשתרעת עד בואכה לבנון. הופעות חשמליות נערכות גם בפריפריה. לגבי דרישות בעלי המקום – ניסיתם? עזוב דוגמאות תל אביביות: ניסיתם מחוץ לעיר? בדקתם כמה וכמה מקומות בערים אחרות? הכי קל לומר למה לא ולחפש את הקשיים. ואפשר גם לקחת יוזמה ולנסות.
(הדוגמא של דודי, תורן ומולדאבי היא מלפני שנים ספורות, בעשור הנוכחי. הם חרשו חורים שבאמת לא מגיעים אליהם יותר מעשרים איש. אגב, גם הרכבים כמו יובל גורביץ' והמדור לחיפוש קרובים מופיעים בימינו אנו בכל מיני קיבוצים שונים ומשונים, מניר עם ועד עין השופט)
[…] מהבלוג אטמי אוזניים מנסה לדמיין איך היתה נראית תוכנית מוזיקה בפריים טיים הערוץ-שתיימי […]
שלא תגידו שאני לא משקיע – ישבתי וראיתי את הספיישל על ריטה שהוזכר כאן בפוסט ובתגובות (טוב, האמת שלא עשיתי את זה מתוך מחוייבות לבלוג, אלא לצורכי עבודה). תנו לי לנחש שרוב (אם לא כל) מי שהתייחס לסרט הזה כאל סרט רכילותי וצהוב שאין לו קשר למוזיקה בעצם לא ראה את הספיישל אלא רק את הפרומואים.
הסרט, שבויים ע"י יורם זק (גילוי נאות: קולגה, שנינו עובדים עם "קשת"), נוגע לא מעט בחייה האישיים של ריטה. אבל מכאן ועד לטעון שמדובר בסרט צהוב למטרות רייטינג בלבד יש מרחק. הסרט נותן הצצה מעניינת אל אישיותה של אחת הדמויות המשמעותיות ביותר במוזיקה הישראלית, וכן, הוא גם נוגע בשיקוליה האמנותיים. אחד הקטעים המעניינים בסרט למשל הוא ההצהרה שלה על השינוי שהיא עברה באלבום האחרון ממוזיקה דרמטית ומשתפכת למוזיקה מאופקת ועצורה. ובניגוד לטענתה של יעל ("שירים? זה מבריח את הקהל"), בסרט שובצו כ-10 שירים שלה, בביצועים חלקיים אומנם, אך מספקים.
מבחינתי, 3-5 דקות מזוקקות מהסרט הזה היו בפירוש יכולות להשתלב בתוכנית המוזיקה שאני מפנטז עליה.
גם אני חושב שהליין אפ שהזכרת הוא יותר מראוי, ואם הייתי בארץ הייתי משתדל לצפות בו בקביעות. מֿהבחינה תוכנית, הקושי המרכזי הוא להמציא תוכן חדש כל שבוע מבלי למחזר שוב ושוב את אותם אותם אמנים. ואני לא מדבר רק על ה"פתיונות" המיינסטרימאים כנינט, שלמה, אביב, ריטה וכד' שימצאו את עצמם מתחלפים על המרקע ושבים אליו כל שתי תוכניות. גם השוליים ששווה לדבר עליהם הם יחסית צרים. כמובן שיש אין ספור להקות צעירות ואנונימיות, אך אם אינני טועה, התוכנית שהצעת נועדה לשזור את המיינסטרים עם השוליים ולא להוות במה לכשרונות צעירים. או במילים אחרות, לא כל להקה אנונימית, אלטרנתיבית שמכוונת לשוליים, ראויה לקבל זמן מסך בתוכנית שרוצה לצייר תמונה של סצנת שוליים מעניינת, איכותית ופורה. מה שמשאיר אותנו אם מאגר די מצומצם של אומנים. אני לא מבין גדול בטלויזיה ובכיצד יוצרים אייטמים למגזינים כאלו, וכפי שציינתי אני גם לא חי בארץ, כך שיתכן ואני טועה בהערכתי כי השמיכה קצרה מידי, אך בכל זאת חשבתי להעלות פה את הנקודה, ולו רק כדי שמלומדים ממני יוכלו לסתור אותה בהחלטיות.
ליין אפ מדהים חבל שלא עושים דברים כאלה היום..